אמה יהודייה, אביה מוסלמי, והיא עברה חוויות קשות וברחה לאמנות

מאז ומתמיד סבלה סלמא קורבי מבעיות זהות ומקשיים חברתיים, ולא בכדי: בכפר קרע שבצפון, שבו נולדה וגדלה, הרוב המוחלט של התושבים הם מוסלמים, ואילו היא נולדה לאב מוסלמי ולאם יהודייה, מה שגרם לה לבעיות רבות, בעיקר בילדותה. "ילדים הם עם אכזר", אומרת קורבי, "והם לא קיבלו את זה שאמא שלי לא ערבייה. הייתה לפעמים גם אלימות פיזית כלפיי, אבל בעיקר כאב לי שפוגעים בי רגשית. כבר בתקופה הזו התעסקתי עם כל חומר יצירה שמצאתי, ומצאתי מפלט באמנות".

עוד בערוץ אנשים:

• אנדרו גארפילד לא כועס על מל גיבסון
• האהבות והאסונות בחייו של המשורר המפורסם
• העסק הייחודי לתכשיטים צמח מתוך הכאב
  

קורבי מתארת את עשייתה האמנותית כאמצעי לביטוי עצמי, ואת הציורים פרי מכחולה היא מציגה בגאווה רבה.

אחת מיצירותיה. "התעסקתי עם כל חומר יצירה שמצאתי"(צילום: אסף פרידמן)

יצירה נוספת. "הטיפול באמצעות אמנות עושה פלאים"(צילום: אסף פרידמן)

קרובי משפחה מכל הדתות

הביוגרפיה הייחודית של קורבי היא תוצאה ממפגש באוניברסיטה העברית בירושלים: הוריה איסאם וליאונור היו אז בשנות ה-20 לחייהם ולמדו רפואה. "עליתי לארץ מארגנטינה", מספרת האם, "וכל המשפחה שלי נשארה בחו"ל. אחרי שאיסאם ואני הכרנו, הוא רדף אחריי. כשרצינו להתחתן, גיסתי התנגדה, אבל אבא שלי אמר לה שכבר מגיל 15 אני עושה רק מה שאני רוצה. גם במשפחה של בעלי לא היו מרוצים, אבל הם אף פעם לא אמרו לי משהו. קיבלו אותי שם מאוד יפה".

אחרי החתונה עברו בני הזוג להתגורר בכפר קרע והביאו לעולם שלושה ילדים: עומאר (30), סלמא (28) וזיאד (26). המשפחה מציינת בביתה את החגים המוסלמיים, ואת החגים היהודיים חוגגים אצל קרובי משפחה יהודים שגרים בחיפה. "יש לי קרובי משפחה מכל הדתות", מספרת קורבי. "יש לי בני דודים מוסלמים, יהודים ונוצרים. בארצות הברית יש לי קרובים שהם ניצולי שואה".

עד לפני שש שנים היא התגוררה בכפר קרע, ואז עזבה את הבית לטובת לימודי רפואה באוניברסיטת בן גוריון. "אבא שלי רופא ילדים", היא אומרת, "אז כל החיים חשבתי שזה מה שאני רוצה לעשות, אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא בשבילי, ושאני רוצה לעזור לאנשים גם במה שמעבר לפיזי. אחרי שנת לימודים אחת עזבתי ונרשמתי לתואר ראשון באמנות ובפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה. להורים שלי היה קצת קשה, אבל כשהם ראו שאני משקיעה את כל כולי ושטוב לי, הם קיבלו את זה, והיום הם חושבים שעשיתי את הצעד הנכון".

על פרויקט הגמר של התואר הראשון עבדה במשך שנה. "הצגתי בו שבע עבודות, שבהן עסקתי בנושאים שהם בגדר טאבו חברתי, דברים שאנשים מעדיפים לא לעסוק בהם, כמו הזהות שלי והקונפליקט שנובע מזה שאני באה ממשפחה עם אבא מוסלמי ואמא יהודייה". הפרויקט זיכה אותה בתעודת הצטיינות, והאוניברסיטה רכשה ממנה את אחת העבודות, "איש הזחל", שתלויה כיום בקמפוס (ראו בתמונה הראשונה למעלה).

את כל העבודות בחרה ליצור מפלסטלינה. "הגעתי לזה במקרה, מתוך חקירה של חומרים. חלק מהקסם של פלסטלינה זה שהיא מגיבה למגע וגם לדברים אחרים כמו שמש וחום שמשנים את הצבע של היצירות. הייתה עבודה שהשארתי בסטודיו ליד החלון, והיא נעשתה דהויה. זו מקריות חזקה, שהיא חלק מהמקריות של החיים. הרי בחיים אתה לא יכול לבחור למי להיוולד ואיפה לגדול".

בתערוכת הסיום נכחה האוצרת של התערוכה "ריקוד של שפיות", שמוצגת עכשיו במרכז האמנות בגבעת חביבה ושמשתתפים בה אמנים ערבים ויהודים הגרים בישראל. "היא פנתה אליי", מספרת קורבי, "ואמרה שהעבודות שלי מתאימות לתערוכה. בעקבות זאת יצרתי עבורם בקנה מידה קטן יותר את העבודה שמכרתי לאוניברסיטת חיפה".

מרכז האמנות בגבעת חביבה. "אמרו לי שהעבודות שלי מתאימות"(צילום: אסף פרידמן)

לשבור את המחסום

לפני מספר חודשים התחילה קורבי ללמוד לתואר שני בתרפיה באמנות באוניברסיטת חיפה, שבמעונות שלה היא גרה עכשיו. "הטיפול באמצעות אמנות עושה פלאים", היא אומרת. "ממני, למשל, זה מוציא את כל הרגשות שאני לא יכולה לבטא במילים. בגלל זה אני משתדלת לא לפרש יותר מדי את העבודות שלי, כי ככה כל אחד יכול לראות בהן את עולמו הפנימי. הרבה אנשים רואים ב'איש הזחל', למשל, משהו נחות שמעורר רחמים ובדידות, דבר בזוי, אבל היו גם אנשים שאמרו שהם רואים שם משהו שמח. תוך כדי התואר הראשון החלטתי שארשם ללימודי תרפיה באמנות, כי הבנתי שאני רוצה לעזור לאנשים, ובמיוחד לילדים, למצוא את שפת הביטוי הזו".

קורבי כבר עבדה עם ילדים במהלך השנתיים שבהן התנדבה בבית ספר בכפר קרע במסגרת השירות הלאומי. " לא הייתי חייבת, אבל החלטתי שאני עושה את זה כי אני אוהבת לתרום, ורציתי לתרום משהו מעצמי לכפר. הרבה אנשים לא ראו את זה בעין יפה, כי קוראים לזה שירות לאומי והם חושבים שזה כמו צבא, אבל אחרי שאני התחלתי, היו הרבה בחורים ובחורות מהסביבה שהלכו להתנדב. הייתי צריכה לשבור את המחסום הזה".

הרצון שלה לתרום לכפר אינו מובן מאליו לנוכח הקשיים שהיו מנת חלקה שם. "בתור ילדה היה לי שם קשה, כי הייתי שונה", היא נזכרת. "כשהגעתי לתיכון, העדפתי ללמוד בחיפה, בבית ספר נוצרי אורתודוכסי. עברתי לשם גם משום שבית הספר הזה נחשב לטוב יותר, וגם כי רציתי להתרחק מהסביבה של הכפר, אבל גם שם היה קשה: הגעתי מהכפר, כמוסלמית, ועוד עם אמא יהודייה - ולא קיבלו את זה יפה שם".

לדבריה, הפעם הראשונה שבה הרגישה שמצאה את מקומה הייתה כשהגיעה לאוניברסיטה. "שם החיסרון שלי הפך ליתרון, כי אני מדברת את שתי השפות ומכירה את שתי התרבויות. הייתי חשופה לשלוש דתות במהלך חיי, אז אני יותר פתוחה לאנשים אחרים. בהתחלה הייתה חשדנות כלפיי, אבל זה עבר מהר מאוד. בכל מקום יש אנשים שנרתעים ממני, גם יהודים וגם ערבים, אבל כשלומדים להכיר אותי, זה כבר לא משנה. גם אני יכולה לחשוב שלעולם לא אתחבר למישהו מסוים, ואם אדבר איתו קצת, זה משנה הכל".

הביוגרפיה המורכבת שלך גורמת לקשיים גם במערכות יחסים זוגיות?

"אם הדת מפריעה למערכת היחסים, כנראה שהאדם הזה לא בשבילי. אני לא מסתכלת על גזע ודת או על צבע עור; זה לא דברים שחשובים לי. אני חושבת על האדם עצמו".

תרצי לגדל את הילדים שלך על פי דת מסוימת?

"המסורת הדתית תלויה לא רק בי אלא גם בבן הזוג שיהיה לי. לי חשובים הערכים. אני חושבת שאלמד את ילדיי לכבד את האחר ושאין אנשים טובים יותר ופחות. הדת באה לעשות סדר בחיים האישיים וביחס לזולת, אבל בגלל אנשים שמפרשים אותה לא נכון, היא גורמת גם לכאוס. אני משתדלת לקחת מכל דת רק את הדברים הטובים. עם הגיל הגעתי למסקנה שאני רוצה להיות גם יהודייה וגם מוסלמית, ושאני לא לוקחת צד. הרווחתי מזה שאני שייכת לשני העולמות, ובכל מקרה אני מאמינה שהדבר החשוב זה איך אתה מתייחס לאחר ולא כמה פעמים ביום אתה מתפלל".

______________________________________________________

הצייר אסף בסון יצא למסע בעקבות אביו וחשף סוד משפחתי מפתיע. הקליקו על התמונה:

"אבא שלי לא אהב שהלכתי לכיוון של אמנות. הוא פחד שאמצא את עצמי עם מקצוע שלא מכניס כסף". הקליקו על התמונה (צילום: צביקה טישלר)