בחרה בחיים: "לא הייתי מוכנה לקבל את זה שהבנות שלי יגדלו בלי אמא"

ממש עם סיום שנת האבל על אביה, שנפטר לאחר מאבק קצר בסרטן אלים, אובחנה שלי פדן לורבר בעצמה כחולה בסרטן השד. מגובה בבסיס משפחתי איתן והחלטה שהחיים שלה ושל משפחתה יימשכו, החלה פדן לורבר לנהל את המחלה וגם לתמוך בחולות אחרות. זהו המסע שלה.

אז מי את?

שלי, בת 41, נשואה לאיתי ואמא לעמית, איה וענבר. בשנה האחרונה מתמודדת עם סרטן השד. המוטו שלי: "ובחרתְ בחיים".

ומה את עושה?

|"מעצבת פנים עצמאית ובעלת הבלוג חצי הכוס המלאה (Cup half full) שבו אני מספרת על ההתמודדות האישית שלי עם סרטן השד, החוויות והתהליכים שעברתי ועדיין עוברת".

"באופיי אני קמב"צית. ברגע שיש לי אופק ודרך פעולה, אני מסוגלת להתמודד עם הכל". שלי פדן לורבר(צילום: דותן גור אריה)

"נולדתי וגדלתי במרכז תל אביב, בת אמצעית בין שני בנים. אבי עבד בבית המרקחת המשפחתי (שאותו ייסד סבי) ברחוב באזל. סבא שלי היה "רוקח אמיתי", עם ספר רצפטים לתרופות, שאותן היה רוקח במקום. הוא היה "הרופא" של השכונה, ואבי היה יד ימינו.

|

"לאחר פטירת אביו סגר אבא שלי את בית המרקחת ופתח חברה לציוד רפואי. היו לו לב ענק ויכולת נדירה ליצור קשר עם אנשים. אמא בחרה לגדל אותנו במשרה מלאה, עד שאחי הצעיר הגיע לגיל ביה"ס. אז, ביוזמה משותפת עם אבי, פתחה את "לחם תושיה" בבאזל.

"גדלנו בבית חם, יציב, פתוח ומאוד עליז. אבא שלי היה איש נורא מצחיק. מעשי הקונדס שלו צבעו את חיינו, הילדים, בשפע של יצירתיות ופרצי צחוק אדירים. ההורים היו נוכחים מאוד בחיינו, בבית וגם בביה"ס. לא פעם איימו חברים שלנו כי לא ייצאו לטיול של ביה"ס אם אבא שלי לא יהיה בו...

פדן לורבר בילדותה, עם סבה, הרוקח נחום פדן(צילום: אלבום פרטי)

"בשנות התיכון התנדבתי במד"א, אז גם הכרתי בגיל 18 את איתי, שהיה פרמדיק, ומאז אנחנו ביחד. כשהשתחררתי מהצבא, כמדריכת חי"ר, עברנו לגור ביחד, ואני התחלתי ללמוד מדעי המדינה וספרות אנגלית באוניברסיטת ת"א. כשהייתי בת 23 נישאנו ועברנו לגור ביישוב במרכז. ארבע שנים לאחר מכן נולדה בתנו הבכורה עמית. בעקבותיה באו איה וענבר.

"לאחר הלימודים התחלתי לעבוד ב"וולט דיסני" ישראל ולימים מוניתי למנהלת שיווק. בדיעבד, הבנתי שהתפקיד הזה הוא פשוט לא אני. לאחר תהליך ממושך של לבטים וחשיבה, החלטתי לצאת לדרך חדשה. התחלתי ללמוד עיצוב פנים, פתחתי עסק עצמאי ושוב הייתי מאושרת. אני אוהבת מאוד את מה שאני עושה, את הזדמנות ליצור ולאפשר לאנשים בית חם ונעים.

"אוהבת את מה שאני עושה". דירה בעיצובה של פדן לורבר(צילום: דותן גור אריה)

"בשנת 2014, לאחר מאבק קצר בסרטן אלים, הלך אבא שלי לעולמו. זו הייתה עבורנו מכה קשה. האובדן מלווה אותנו מאז בכל יום. לאחר מותו של אבי, קבעתי לעצמי תור לממוגרפיה ולכירורג שד. "משהו במוות שלו הבהיר לי שהסרטן הוא אופציה, ואני אדם ריאלי. הלכתי להיבדק. הבדיקות יצאו תקינות, אבל כמה חודשים לאחר מכן הרגשתי גוש בשד. חזרתי לאולטרסאונד נוסף, ובעקבותיו ביופסיה, שלא הותירו מקום לספק. ביוני 2015, ממש עם סיום שנת האבל על מותו של אבי אובחנתי כחולה בסרטן השד.

"הרגשתי שהאדמה רועדת תחתי. בצד ההלם, התחלתי להתעשת. 'את בוחרת בחיים, את בוחרת בחיים', שיננתי לעצמי בקול רם כל הדרך הביתה. התרחיש שבו הילדות שלי יגדלו בלי אמא היה משהו שלא הייתי מוכנה לקבל בשום פנים ואופן. נכנסתי מייד לטיפולים שכללו: כימותרפיה, טיפולים ביולוגיים, הקרנות וניתוח. לאחרונה סיימתי את הטיפולים. למזלי, סוג סרטן השד שבו לקיתי הוא כזה שלרפואה יש תשובה עבורו, ובזכות הגילוי המוקדם אני צפויה להחלמה מלאה".

תובנות בעקבות המחלה, מה הבאת איתך מ"בסיס האם", להתמודדות הזו?

"שנינו, איתי ואני, באים מבתים שבהם היה דגש גדול על הלכידות המשפחתית. אין לי שום ספק, כי היכולת שלנו לשמר זוגיות חזקה ויציבה מקורה בערכי הליבה שעליהם חונכנו ושמרנו, שנשמרו גם לאורך השנה הקשה שעברנו. המחלה שלי הביאה לידי ביטוי גם את הבסיס המשפחתי האיתן שבתוכו צמחתי. מהרגע הראשון ידעתי שאני לא לבד, שיש לי על מי לסמוך, ולא התביישתי לבקש עזרה. לא בזבזתי זמן על "לא נעים לי"...

"המחלה שלי הביאה לידי ביטוי גם את הבסיס המשפחתי האיתן שבתוכו צמחתי". פדן לורבר (משמאל) ומשפחתה בשנות הילדות(צילום: אלבום פרטי)

"בבית שבו גדלתי, דיברנו בפתיחות רבה על החיים וגם על המוות. אבא שלי היה אדם מאוד רציונלי. עם היוודע דבר מחלתו וכשהבין את מצבו לאשורו, ישב והכין אותנו לבאות, ממש ניהל איתנו שיחות צוואה. הוא הבהיר לנו בדיוק מה הוא רוצה שיקרה ומה לא, ובכך הקל עלינו מאוד.

"בדומה לאבי, באופיי אני קמב"צית. ברגע שיש לי אופק ודרך פעולה, אני מסוגלת להתמודד עם הכל. כך ניהלנו את תהליך המחלה של אבא שלי, כך ניהלתי גם את המחלה שלי (כל אדם צריך שיהיה לו "מנהל מחלה" - הוא או מישהו אחר). האונקולוג שלי התווה בפני את הדרך, כולל כל התסריטים האפשריים. הוא גם אמר לי: "את תצאי מזה", ונתן לי פרוז'קטור מאיר בקצה המנהרה.

"מהרגע הראשון ידעתי שאני לא לבד, שיש לי על מי לסמוך". איתי ושלי(צילום: אלבום פרטי)

"מיד עם גילוי המחלה קיבלנו, איתי ואני, כמה החלטות:

• מספרים לילדות את האמת - בלי לכבס את המילים, כל אחת בהתאם לגילה וליכולתה לקלוט את העובדות. בנותיי ידעו את המצב לאשורו, וקיבלו ממני הבטחה אחת ברורה: אמא תחלים.
• החיים שלנו ימשיכו - לשגרה יש כוח מרפא ומרגיע. למזלי, בורכתי במשפחה ובחברים נפלאים. הם נרתמו לעזור ולסייע, ואפשרו לנו לקיים את כל זה.
• ללכת בלי פאה - ביקשתי מהבנות שלי את תמיכתן, והן פרגנו לי את הצעד הלא פשוט הזה (גם עבורן).
  

"ידעתי שכאן אני מתחילה את תהליך ההבראה המשפחתי שלנו". בטיול המשפחתי לארה"ב(צילום: אלבום פרטי)

"בתוך שגרת הטיפולים הגשמנו לעצמנו, הקיץ, חלום של שנים ונסענו לטיול משפחתי בארה"ב. ידעתי שכאן אני מתחילה את תהליך ההבראה המשפחתי שלנו. לא עשיתי לעצמי הנחות: לאורך כל הטיול הייתי שותפה מלאה לטיפול בבנות שלי, ותפסתי את מקומי מחדש כאמא שהכירו כל חייהן. הבנות חוו את דרך ההתמודדות שלנו ואת המסר: "בתוך כל קושי אפשר לבחור להסתכל על חצי הכוס המלאה". גם בתוך מצב של סכנת חיים יש לנו אפשרות לבחור את דרך ההתנהלות שלנו.

"המחלה עימתה אותי עם התמודדויות לא פשוטות, אך גם הביאה אותי לתהליך של צמיחה והתפתחות מואצת. הכרתי נשים שעברו את תהליך המחלה והטיפולים, והפכנו חברות לחיים. באמצעות פייסבוק התוודעתי ל-גמאני - גם אני חליתי בסרטן השד, קבוצת פייסבוק שהיא למעשה קהילה גדולה של נשים שחלו, ומהוות קבוצת תמיכה משמעותית זו לזו ולא פחות חשוב - מקור מידע.

"הבלוג שלי 'חצי הכוס המלאה' נולד מתוך הצורך שלי לקרוא חומרים כתובים של נשים שחלו בסרטן השד, ומתוך הצורך שלי להביע ולהוציא לעולם את ההתנסות האישית שלי. בכלל, ניתן לומר שנשים שחלו בסרטן השד מתנהלות ממש בצורה מיסיונרית, מתוך רצון להציל חיים. כל פוסט בבלוג שלי מסתיים במשפט "גילוי מוקדם מציל חיים". עבורי זו לא קלישאה, אלא הנעה לפעולה.

"לאחרונה השתתפתי בצילום קבוצתי שיזמה הצלמת מיכל בנדק (בעצמה 'בוגרת' סרטן השד), תחת הכותרת: "אם הייתי ממתינה לא הייתי בתמונה" - המהווה קריאה לנשים להקפיד להיבדק באופן שגרתי.

"אין דבר כזה "גיל שבו צריך להיבדק" (צילום: מיכל בנדק)

"ניתן לומר שנשים שחלו בסרטן השד מתנהלות ממש בצורה מיסיונרית"(צילום: מיכל בנדק)

"כעת אני נמצאת ב"יום שאחרי". גם זו תקופה מורכבת. הטיפולים הסתיימו, מצב החירום עבר וגם ההתנהלות שלי כ"קמב"צית". עכשיו יש לי הזדמנות לעכל ולחשוב על כל מה שעברתי, להתמודד עם השינויים הרבים שחלו בגוף שלי, להתרגל לעצמי מחדש. תהליך ההחלמה יארך, למעשה, עוד כמה שנים טובות, מעבר לתקופת הטיפולים".

"'את בוחרת בחיים, את בוחרת בחיים', שיננתי לעצמי בקול רם". משפחת פדן לורבר(צילום: אלבום פרטי)

מסר לאומה?

"כמה מסרים:

• גילוי מוקדם מציל חיים. אין דבר כזה "גיל שבו צריך להיבדק". לצערנו, סרטן השד יכול להופיע גם בגיל צעיר. האחריות שלנו - כלפי בני המשפחה שלנו, בני הזוג, ילדינו וכלפי עצמנו, היא לשמור על החיים שלנו. הווה אומר - בדיקה שגרתית בכל שנה.
• חליתי בסרטן. לא "המחלה", זה סרטן. ככל שנקפיד לקרוא לילד בשמו, בלי כותרות ממלכתיות, נתרום ליכולת שלנו להתמודד עם המציאות ולהתגייס לטובת ההחלמה.
• מסר לסביבה: אל תירתעו מאיתנו. גם כשיש לנו קרחת, ואין לנו ריסים או גבות. דברו איתנו בגובה העיניים ולתוך העיניים והשתדלו להתנהל מולנו בדרך טבעית, ולא כאילו מרחף מעלינו ענן שחור של סוף הדרך. תמיכה בחולה יכולה להיות גם ברמה של שאלה אמפטית, בחיבוק, ביד תומכת על הכתף".
  

___________________________________________________

איך נראים החיים של שי קסל (במרכז) בצל "המחלה השקופה"? הקליקו על התמונה:

"גאה בבחירה שלי לקום כל בוקר עם חיוך, למרות הקושי והכאב". הקליקו על התמונה (צילום: סאלי בן ארי)