השחקנית איילת זורר (47) מתגוררת עם בעלה גלעד ובנם ליעד (11) ברחוב אמריקאי טיפוסי בשכונת וניס שבלוס־אנג'לס, חמש דקות מהים ושנות אור משכונות היוקרה של הקולגות מבוורלי־הילס ובל־אייר.
זורר מקפידה לשמור על קשר עם ישראל, ובימים אלה משמשת פרזנטורית של "המשביר לצרכן". לפני שלוש שנים גילמה את אמו של סופרמן בסרט "סופרמן איש הפלדה". בשנתיים האחרונות הצטלמה, בין היתר, לסרט "האבירים האחרונים" (עם מורגן פרימן), השתתפה בסדרה המצליחה "דרדוויל" ובסרט "בן חור" ולאחרונה הצטלמה לסרט חדש לרשת נטפליקס שהיא שותפה בהפקתו, שם היא מככבת לצד השחקנית והזמרת הגרמנייה חנה שיגולה.
נעים מאוד, ספייק
"לפני כמה שנים הבן שלי ביקש כלב. כבר התחלנו לחשוב איך אנחנו מביאים לו, אבל בגלל שידעתי שאני לא קונה חיות בשום פנים ואופן ושאני רוצה כלב חסר בית ומשפחה, אבל קשה ועצוב לי להיכנס לבתי מחסה לכלבים, חיכיתי להזדמנות המושלמת - והיא הגיעה. את ספייק, שקיבל את שמו מליעד כשהיה קטן, מצאתי במהלך צילומי הסרט Darling Companion ('עצם העניין', שם שיחקה לצד דיאן קיטון, ש"פ).
בסרט אני מגלמת מגדת עתידות שקוראת בנשמתם של בעלי החיים ועוזרת לבני זוג מבוגרים לצאת למסע חיפושים אחרי כלבם שנעלם. אחד המקומות שאליו הדמות שלי שלחה אותם היה בית המחסה ביוטה.
"ספייק היה גור בן שלושה חודשים וישב על הברכיים של המתנדבת שעבדה במקום. הוא היה קטן ועצוב עם אוזניים שמוטות, והבטיחו לי שהוא ג'ק ראסל מעורב ויישאר באותו הגודל בדיוק. היות ותמיד רצינו כלב קטן שיוכל להתלוות אלינו לטיולים וצילומים, אימצתי אותו והבאתי אותו הביתה, ללוס־אנג'לס.
ספייק שרד את הטיסה ותוך שלושה חודשים הפך לכלב גדול עם אוזניים עומדות ונשמה ענקית, מבלי להשאיר זכר לג'ק ראסל הקטן והעצוב. אנחנו אוהבים אותו מאוד והוא חלק מהמשפחה. מספיק להסתכל לו בעיניים כדי לראות איזו נשמה יש לו, כאילו שהוא בן אדם. הוא כלב כל כך מיוחד, כזה שאם זורקים לו כדור בפארק, הוא יביא את הכדור לילד שיושב שם בצד".
צייד העכברים
"ג'ינג'י החתול הוא תוספת חדשה למשפחה. אימצנו אותו לפני שלושה חודשים מבית מחסה לחתולים שנמצא ברחוב. פגשנו שם כמה חתולים חמודים והוא היה הכי חינני. בהתחלה ספייק הכלב לא האמין שבגדנו בו ככה והבאנו לו מתחרה. בחודש הראשון הם לא היו חברים, אבל בגלל שג'ינג'י היה גור, הוא לא חשש מספייק ועד עצם היום הזה הוא לא מבין למה הכלבים האחרים לא נחמדים אליו. למזלו הוא למד לטפס על העץ בימים הראשונים אחרי שהגיע הביתה, וזה מה שהציל אותו מהכלב של השכנים.
"עם זאת, אסור להתבלבל! הדבר החמוד הזה הוא מכונת טרף. הוא צד עכברים ומביא אותם הביתה. חיים! יום אחד ישבתי בסלון והוא הגיע הביתה מאושר כשבפיו עכבר הצעצוע שלו. הצעצוע התחיל להשמיע קולות, התקרבתי וראיתי שהעכבר לא בצבע של הצעצוע, ושהוא חי. מה עשיתי? צרחתי וצווחתי לגלעד, שהגיע בריצה וסילק אותו. ליעד גם רץ לחדר, צווח וקפץ על הספה. אירוע טראומטי, אבל בסופו של דבר הרווחנו סיפור".
הצעד הראשון
"יש דברים שאי־אפשר להיפטר מהם, כמו הנעליים האלה. אפשר לנחש של מי הן, נכון? הבאתי אותן מהארץ כשעברנו ללוס־אנג'לס וליעד היה תינוק. אלו הנעליים שבהן עשה את צעדיו הראשונים, ובעיניי זה סימבולי. הוא התחיל איתן את החיים, ואחריהן יצעד לייעוד שלו בשמחה ובאושר. את המסגרות, אגב, קניתי באיקאה".
איטליה או מג'דל שמס
"מצאתי את המנורה הזו במסגרת המסורת שלי להביא הביתה מזכרת מכל מקום שבו אני נמצאת. הפעם סיימנו צילומים באיטליה ורציתי משהו מיוחד. גלעד ואני יצאנו יחד לסיבוב בעיר, ושם נתקלנו בחנות מנורות מיוחדת. נכנסנו פנימה והתחלנו לחפש. אחרי התלבטות ארוכה החלטנו על המנורה הזו, במחשבה שמצאנו משהו איטלקי מהמם. בסוף המוכר שאל מאיפה אנחנו, וכשענינו שמישראל הוא התחיל לדבר איתנו עברית. מתברר שהוא ממג'דל שמס ולמרות האפיל הוותיקני־ונציאני, המנורות הן בכלל מתורכיה. אבל זה לא משנה, המנורה הזו תלויה בסלון ואני אוהבת אותה מאוד".
של מי הפטיפון הזה?
"לפעמים, כשקונים מתנות לבן הזוג, מגלים שהמתנה הזו היא קצת לעצמך. זה המקרה עם הפטיפון היפה הזה. קשה מאוד לקנות לבעלי, גלעד, מתנה שהוא יאהב, והמתנה שהכי הצליחה לי הייתה כרטיס טיסה ליעד גלישה אקזוטי. אז מתוך הבנה שלא אצליח להתעלות על המתנה הקודמת ואחרי מחשבה מרובה, החלטתי לרכוש לו מתנת יום הולדת ברשת חנויות ספרים גדולה.
כצפוי, במקום לקנות את מה שרציתי, מצאתי את עצמי חוזרת הביתה עם הפטיפון הזה שפתאום הפך למתנה יותר בשבילי מאשר בשבילו. אני מאזינה בו למוזיקה ואפילו התחלתי אוסף של תקליטים. נכון לעכשיו יש בו את ג'יימס בראון, קרול קינג ועוד כמה. למרות שזה לא נשמע כמו פטיפון אמיתי, זה די קרוב ועושה את העבודה".
מתנה מטום הנקס
"זו מכונת כתיבה עתיקה של רמינגטון שאותה קיבלתי לפני שנתיים במתנה מטום הנקס. יש לו אוסף מכונות כתיבה מטורף, נדיר ומיוחד. יום אחד הגעתי לבקר אותו והוא החליט לתת לי אותה במתנה כי יש בה עברית. ניסיתי לכתוב בה, אבל האמת היא שלקח לי כל כך הרבה זמן להבין איך היא עובדת, אז עברתי למחשב. היום היא יושבת ליד המחשב, אבל אני מקווה שיום אחד אחזור לכתוב בה. מה אני כותבת? הכל מהכל - שירים, סיפורים, ויום אחד, בזמן הנכון, אולי אוציא אותם לאור. בינתיים לא".
והזוכה היא...
"אני בדרך כלל לא שמה פרסים שקיבלתי או דברים כאלה במקומות ציבוריים בבית, ומעדיפה לשמור אותם בעיקר במשרד שלי. קיבלתי את פרס השחקנית הטובה על תפקידי ב'בני ערובה' במסגרת פסטיבל הטלוויזיה "גולדן נימפ" (נמפת הזהב) במונטה־קרלו. היה נחמד לנסוע לשם ולחגוג את זה. בעיקר שמחתי לקבל אותה בתוך מזוודה, ככה זכיתי בשני דברים: פסל מדהים ביופיו ומזוודה. העליתי אותה איתי למטוס כי פחדתי שיקרה לה משהו".
הסיור המלא בביתה של איילת, בגיליון "לאשה" החדש - השבוע בדוכנים