"הייתי זרה, שונה, כהה. ילדים צחקו עליי ושאלו אותי אם נשרפתי בתנור"

הסיפור הזה מתחיל רחוק מכאן, בהודו, וטומן בחובו את כל היסודות של דרמה משובחת: אדמירל יהודי בצי הבריטי, בת למשפחת סוחרים אמידה מבגדד וילדה יפה עם שם של מלכה. זה סיפור על אהבה ענקית, חוצה גבולות, יבשות, תרבויות ומסורות: הסיפור של אליזבט כץ.

מי את?

"אליזבט, בת 58, אישה. בונה את עצמי, מגדירה את עצמי וניזונה מכל מה שאני מקבלת מהסביבה דרך העיניים, החיבוק, החום והפידבק".

ומה את עושה?

"אני חברת קיבוץ גן שמואל, עובדת בענף הביגוד, ובמקביל מלווה את בתי הבכורה גל עֹמרי במיזם 'אמא הודית', שבמסגרתו אנחנו מקיימות מפגשים קולינריים להיכרות עם המטבח ההודי הביתי: מאכלים, תבלינים, טכניקות עיבוד מזון ובישול".

כץ עם בתה גל. "האוכל ההודי נעשה חלק מהבית שלנו"(צילום: נגה שנער-שויער)

שורשים, סיפורי ילדות - מה את זוכרת?

"נולדתי במומבאי ב-1957, בת זקונים במשפחה בת ארבעה ילדים. אבי, מייקל בנג'מין סמואל, היה אדמירל בצי הבריטי שהוצב בהודו. תחת פיקודו שירתו אלפי חיילים, ואבי היה מופקד על אבטחתם של ראשי מדינות שהגיעו לבקר בהודו, בהם הנשיא המצרי נאצר, השאה של איראן והמלכה אליזבת. לפי המיתוס המשפחתי, בעת ביקורה של המלכה אליזבת בהודו הייתה אמי בהיריון איתי, וכך נבחר עבורי שמה של המלכה.

"אמי גרג'י, ילידת הודו, הייתה בת למשפחת סוחרים אמידה שברחה מבגדד בגלל אנטישמיות. בהודו המשיכו בני המשפחה לעסוק במסחר וראו ברכה בעמלם. הוריי הכירו, התאהבו ונישאו בחתונה מפוארת, שבה נכחו הקצינים הבכירים ששירתו עם אבי. שפת אמי הייתה אנגלית, ומיום לידתי הייתי לבושה תמיד בקפידה, בשמלות מנוקדות או משובצות, שפפיון מעטר אותן בצמוד למותן, ושיערי היה אסוף בקוקיות ומשוח בשמן קוקוס - סגולה לשיער בריא ומבהיק. מעמדו הרם של אבא גרם ללא מעט איומים על שלומנו, והבית היה מאובטח 24 שעות ביממה. עליי נאסר לצאת לבדי מהבית, ולכל מקום הסיע אותי הנהג שלנו.

נישואי ההורים. "חתונה מפוארת, שבה נכחו הקצינים הבכירים ששירתו עם אבי"

בילדותה, עם אמה גרג'י. "היא הייתה בשבילי כמו אלוהים, כמו מלאך"

"גדלתי בבית מלא ניגודים. מצד אחד, זה היה בית מודרני ומפואר, שצוות משרתים הופקד על אחזקתו, ואנשי החברה הגבוהה הרבו להתארח בו. מצד שני, נשמרו בבית הלכות הדת היהודית ומצוותיה: למרות סגל המשרתים שעמד לרשותה, אמי הייתה היחידה שבישלה במטבח, ובשבת ערכנו קידוש וסעודה חגיגית. אמא חיה את המטבח, והאוכל שלה היה הכלאה בין המטבח הבגדדי שאפיין את משפחתה בעיראק לבין המטבח ההודי שאותו אימצה לאחר ההגירה. זה היה אוכל שונה: פחות שומני, עתיר בשר ועוף. אמא הקדימה את זמנה והבינה כבר אז את החשיבות של תזונה בריאה. היא הרבתה להשתמש בפירות ובירקות והקפידה שתבשיליה יכילו תוכן עשיר בוויטמינים ובמינרלים".

כץ עם הוריה, צופה בתחרות סוסים. "בית מלא ניגודים"

ב-1963 עלתה לישראל אחותה הבכורה, ובעקבותיה החליטו גם ההורים לעלות. ב-1967 הגיעה המשפחה לארץ והשתקעה בקריית אונו. "חוויית הקליטה שלי הייתה קשה ומייסרת", מספרת כץ. "שנאתי את הארץ. לא דיברתי עברית והייתי זרה, שונה, כהה. ילדים צחקו עליי ושאלו אותי אם נשרפתי בתנור. הרגשתי נחותה ולא שייכת. למזלי, הצטיינתי בלימודים, הקפיצו אותי כיתה, ולאט-לאט הסתדרו הדברים ורכשתי לי חברות.

"המטבח של אמא המשיך להתקיים גם בארץ. תוך זמן קצר היא יצרה קשר עם הירקן, הקצב ובעל המכולת והייתה חוזרת מהם עם סלים מלאים בכל טוב. אמא הייתה בשלנית מופלאה. אני זוכרת אותה מכינה, למשל, פּוֹטטוֹ צ'וֹפְּס – קציצות פירה ממולאות בשר, מגולגלות בפירורי לחם ומטוגנות. הייתה לה תנועה מיוחדת של עשיית הכדור והמילוי שלו. היא ממש חיבקה את הקציצה. כל הבניין שלנו הריח מהתבלינים שלה, והחברות שלי אהבו מאוד לבוא לאכול אצלנו.

כץ מחבקת את הקציצה, בהשראת אמה. "הייתה לה תנועה מיוחדת"(צילום: נגה שנער-שויער)

"כשהייתי בת 16 נשלחתי במסגרת שירות לאומי לקטוף תפוזים בקיבוץ גן שמואל, ושם הכרתי את אוּרי, בן הקיבוץ. זה היה חיבור מיידי. כל השוני בינינו, הניגודים בין הבית ההודי הדתי שבו גדלתי לקיבוץ של אורי, לא היו חשובים מול האהבה שלנו. גם ההתנגדות של הוריי לחבר שבחרתי לא ערערה את הביטחון שלי בכך שאני עושה את הדבר הנכון. ב-1977, במהלך שירותי הצבאי כמקפלת מצנחים בתל נוף, נישאנו אורי ואני וקבענו את ביתנו בגן שמואל. נולדו לנו שלושה ילדים: גל, עדי ושי.

"המפגש עם הקיבוץ לא היה פשוט בהתחלה. שוב הייתי שונה, אחרת. לקח לי זמן להתרגל ולהרגיש בבית. הייתי צריכה להתגמש בהרבה תחומים, אבל תמיד שמרתי על עצמי, על מה שאני. לא ויתרתי על הייחודיות שלי. מצאתי את מקומי ודאגתי שיהיה לי טוב. שנים רבות עבדתי בחינוך. עברתי גם קורס תדמיתנות במכללת שנקר והייתי שותפה ליצירת בגדים לחגיגות ולטקסים בקיבוץ. בשנות ה-90 השלמתי תואר ראשון בכלכלה ובניהול במכללת רופין, ובהמשך עבדתי בחנות של הקיבוץ במרכז המסחרי גן שמואל.

"ב-2000 הלכה אמי לעולמה (אבא נפטר עוד ב-1986). אמא הייתה בשבילי כמו אלוהים, כמו מלאך. הייתי קשורה אליה בכל נימי נפשי ונשמתי. בלכתה חוויתי אבל עמוק, וכבר בשבעה פניתי לדודתי רחל, אחותה, וביקשתי ממנה לתת לי את המתכונים של אמא, עכשיו. התחלתי לרשום אותם על גבי פתקים שהיו זמינים לי באותו רגע. שאלתי ורשמתי, כל הזמן, בקדחתנות. הרגשתי שאמא נשארת איתי עוד קצת דרך המתכונים. כל הפתקים הללו שמורים עימי - אוצר יקר של אהבה ותרבות. עד אז לא בישלתי אוכל הודי, והמוות של אמא כאילו שיחרר אצלי משהו. כאילו כל הידע שלה עבר אליי. מאותו רגע נעשה האוכל ההודי חלק מהבית שלנו, חלק מההווי המשפחתי. השנים חלפו, ילדיי גדלו, ואז הגיעה גל עם הרעיון של 'אמא הודית'".

משפחת כץ על הדשא בגן שמואל. "המפגש עם הקיבוץ לא היה פשוט בהתחלה"

מה את לוקחת איתך מ"בסיס האם" לאליזבט של היום?

"את הבית שבו גדלתי אני לוקחת עימי לכל מקום, תמיד. ההורים שלי מאוד הקפידו 'לגדול', היו אנשים שאספו ידע בכל תחומי החיים, וכך גם אני: קוראת ולומדת, מהכתובים ומאנשים. אני קוראת המון באנגלית; ממש בולעת ספרים. השפה האנגלית היא המקום הפרטי שלי, העולם הפנימי שאני מטפחת בקפידה, ומהמקום הפרטי הזה אני צומחת וגדלה. בסוף כל סדנה של 'אמא הודית' השולחן עמוס באוכל שהכינו המשתתפים - שפע ועושר של צבעים, ריחות וטעמים, בדיוק כמו אצל אמא שלי. באוכל שאני מכינה, בתנועות הידיים שלי, שאני זוכרת ממנה בגוף, אני מרגישה שאני מחייה את אמא שלי, שהיא עדיין כאן איתי".

_____________________________________________________

איך הפך פקיד אלמוני בעירייה לגורו של הישראלים בהודו? הקליקו על התמונה:

"אני אוהב את המנטליות ההודית ומאוד מתחבר לאנשים". הקליקו על התמונה (צילום: מתוך האלבום הפרטי)