זה קרה לפני קרוב לשנתיים, באוקטובר 2014: בני משפחת עיני-כרמי עלו למטוס ויצאו למסע במזרח הרחוק. הם ידעו איך תיראה ההתחלה שלו, אבל לא יכלו לדעת איך ומתי הוא יסתיים. למעשה, גם כיום אין להם מושג על כך, שכן הם עדיין נמצאים בעיצומו של אותו טיול ארוך, נטול דד-ליינים, לחצים ותכנונים.
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
בני המשפחה ההרפתקנית הזו הם האב, ניצן עיני (41), האם, זהר כרמי (44), ושלושת ילדיהם (בני 14 ו-12 ובת תשע). עיני, שכיר בחברת הייטק, וכרמי - דולה, מדריכת קורסי דולות, כותבת ב-Xnet ובעלת הבלוג "זהר כבר בדקה" - גרו בפרדס חנה וניהלו חיים שגרתיים עם ילדיהם, עד שיום אחד החליטו שהשגרה נמאסה עליהם. "הרגשנו שאנחנו בתוך סיר לחץ", אומר עיני. "אני עבדתי מאוד קשה, עמדתי שעות בפקקים כל יום, ובשלב מסוים הבנו שמשהו חסר, שלא ככה אנחנו רוצים לחיות, שצריך לשבור את המציאות הזו. לפני שלוש שנים החלטנו שאנחנו יוצאים למסע. לא קמנו בבוקר, קנינו כרטיסים ויצאנו, אלא לקח לנו שנה שלמה לתכנן ולחסוך. יצרנו תוכנית לימודים מסודרת לילדים, וזהר העבירה את העסק שלה לאינטרנט כדי שתוכל לעבוד במהלך הטיול. ידענו בגדול שאנחנו רוצים להגיע למזרח הרחוק, לתאילנד, לווייטנאם ולמדינות שמסביב. לא בנינו מסלול מפורט, אבל התארגנו לחיים של משפחה נודדת וניסינו להבין איך עושים את זה בפועל".
הם התחילו בתאילנד, המשיכו לקמבודיה, לווייטנאם, ללאוס ולפיליפינים, חזרו לתאילנד, עברו למיאנמר, וכעת הם שוב בתאילנד, משם התראיינו לערוץ אנשים של Xnet באמצעות סקייפ.
באיזה מקום הכי נהניתם עד עכשיו?
"התאהבנו באי קופנגן שבתאילנד, ולכן השתקענו שם", אומרת האם, זהר. "גם אהבנו מאוד את הפיליפינים ואת מיאנמר".
מה לגבי הילדים?
"אנחנו והילדים די דומים מבחינת ההנאה שלנו ממקומות. מה שכן, בשלב מסוים הם התעייפו ממקדשים, שבאמת יש המון במזרח. הקמנו קבוצה וירטואלית של משפחות מטיילות, ואנחנו רואים שגם במשפחות אחרות הילדים מתמרדים בנושא הזה ואומרים: 'חלאס מקדשים'".
ללמוד דרך העיניים והרגליים
כבר שנה נמצאים בני המשפחה בקופנגן, אליה הגיעו אחרי שנה של נדודים. הם החליטו לעצור ולנוח, אבל לא לחזור הביתה. "עכשיו יש לנו בסיס בקופנגן", אומרת כרמי. "כאן אנחנו חיים, ומכאן אנחנו יוצאים לגיחות ומטיילים בין חודש לשלושה חודשים ביעדים שונים".
אבל המשפחה לא רק מכייפת אלא גם מלמדת ולומדת: שלושת הילדים מתחילים כעת שנה שלישית של בית ספר ביתי, שעליו אחראי אביהם ניצן. "בארץ הם למדו בבית ספר דמוקרטי", אומרת האם, "כך שמבחינתם הטיול הזה הוא יציאה מהמסגרת, אם כי המסגרת שלהם מלכתחילה הייתה קצת אחרת. ניצן מלמד אותם חשבון ואנגלית, כל אחד בהתאם לרמתו, אבל את לימודי האנגלית המשמעותיים הם מקבלים במהלך המסע: אנחנו פוגשים הרבה אנשים – מקומיים לצד תיירים - ומדברים עם כולם באנגלית. בכל אחד מהיעדים הילדים גם לומדים את ההיסטוריה, הגיאוגרפיה והתרבות של המקום, כך שיש להם המון ידע כללי. אחד הילדים לקח קורס באמנויות לחימה, אחר עשה קורס אונליין בתכנות. לא צריך לשבת בכיתה בבית הספר בשביל זה: לומדים הכל דרך העיניים והרגליים. עוברים חוויות ולומדים תוך כדי".
"אלה לא חיים של ריגוש מתמיד. אנחנו מתמודדים לא מעט עם שעמום של הילדים. שניים מהם נכנסים לגיל ההתבגרות, וככל שהם מתבגרים, המסע נעשה יותר קשה מבחינתם"
היום שלהם בקופנגן מתחיל מדי בוקר בסשן יוגה מול הים, ולאחר מכן הם מכינים יחד את ארוחת הבוקר. "אחר כך ניצן עובר על תוכנית הלימודים", מפרטת כרמי, "מוריד מהרשת מערכי שיעור וחומרי לימוד ומלמד את הילדים. במקביל, אני עובדת. אחר כך אנחנו הולכים לים, לסדנאות שונות, ויותר מאוחר הילדים משחקים במחשב או בחוץ עם חברים. כל ערב אנחנו רואים את השקיעה. יש כאן שקיעות מדהימות".
אבל יש גם קשיים. "אלה לא חיים של ריגוש מתמיד. אנחנו מתמודדים לא מעט עם שעמום של הילדים. שניים מהם נכנסים לגיל ההתבגרות, וככל שהם מתבגרים, המסע נעשה יותר קשה ומאתגר מבחינתם. גם אין כאן יותר מדי ילדים בגיל שלהם, כך שהם מאוד מתגעגעים לחברים ולמשפחה בארץ. הייתה להם שגרה מסוימת בארץ, וזה טבעי שהם יתגעגעו אליה".
לא רק הילדים מתגעגעים: גם אמם מתגעגעת לחברותיה. האב, לעומת זאת, לא מתגעגע לשום דבר בארץ. אמו הגיעה לבקר אותם בקופנגן לפני כמה חודשים, וגם חברים מישראל קופצים מדי פעם.
לדברי כרמי, בקופנגן יש משפחות מכל העולם, אבל ילדיהן לומדים בבית ספר הבינלאומי המקומי, כך שרוב חיי החברה מתנהלים סביבו. "יש גם קהילה קטנה של ישראלים", היא אומרת. "יש בה בעיקר אנשים בודדים שמגיעים למספר חודשים, אבל ממש לידנו יש משפחה ישראלית שכבר הפכה לחברה טובה שלנו. את ליל הסדר האחרון עשינו אצלנו במרפסת, עם כל החבר'ה הישראלים שגרים כאן – כ-50 איש. את פסח הקודם חגגנו בלאוס עם חבורה של מטיילים. כולם היו תרמילאים ללא ילדים, אז הילדים שלנו היו הכוכבים של הערב ואחר כך הם אמרו שזה היה ליל הסדר הכי שווה שהיה להם".
בני הזוג מרגישים שילדיהם בטוחים במזרח יותר מאשר בארץ. "הם ילדי חוף", אומר עיני, "מתרוצצים חופשי. אין כאן מכוניות ותנועה. אנחנו אפילו לא נועלים את הבית, שזה משהו שקשה לדמיין בארץ".
לא חושבים על חזרה לארץ
בני המשפחה מספרים שקיבלו פרגון רב מהסביבה בשנתיים האחרונות. "אומרים לנו: 'איזה כיף לכם', שואלים אם אפשר להיכנס לנו למזוודה, וקיבלנו גם כמה בקשות לאימוץ", צוחקת כרמי. "כמובן שיש גם תגובות בסגנון 'בוא'נה, אתם לא נורמלים' או 'הייתי מת לעשות את זה, אבל אשתי לא תזרום'. בגדול, זו קנאה מהולה בהלם מזה שאנחנו משוגעים כביכול, אבל זה העניין: אנחנו לא פריקים. לא עזבנו את משפחת האדם. פשוט, החלטנו ללכת בדרך אחרת. גילינו תגובות דומות בנוגע ללידה ביתית שעשינו בזמנו. מבט מזוגג של 'איזה פחד' או 'איזה אומץ'".
עבור אותם אנשים שרוצים לצאת לטיול דומה וחוששים, פתחו כרמי ועיני את הבלוג "לקחנו את הגלולה האדומה" והוציאו את "לצאת מהמטריקס" - מעין ספר כיס דיגיטלי שמסביר איך להיערך למסע כזה, טכנית ונפשית.
"קהל היעד שלנו הוא אנשים שנקשרים ליומיום שלהם וחושבים שלעולם לא יוכלו לעשות מסע כזה", אומר עיני. "אנחנו רוצים לתת לאנשים האלה פוש. זה עניין של החלטה ונחישות. צריך להתגבר על הפחד. חשוב לנו להסביר שזה לא עניין כלכלי, כי כל אדם עם הכנסה סבירה יכול לצאת למסע כזה. אנחנו לא אנשים עשירים, אבל מאוד מחושבים כלכלית. אז נכון, לא לכל אחד זה מתאים, אבל עצוב שאנשים מחליטים לוותר על החלום הזה מסיבות לא רלוונטיות. אני זוכר שזהר ואני מאוד חששנו מהרעיון להיות עם הילדים כל יום כל היום, ואחרי שנתיים כאלה אני יכול להגיד שאנחנו הכי מתענגים מהרגעים איתם. אנחנו זמינים לחייהם של הילדים שלנו בכל רגע נתון".
בקרוב יעמדו בפני פרשת דרכים. "הוויזה שלנו לתאילנד נגמרת בדצמבר, ואז אנחנו מגיעים לביקור בארץ", מספרת כרמי. "אנחנו לא חושבים על חזרה לארץ, אבל צריכים להחליט מה לעשות בהמשך. נקבע את זה אחרי חידוש הוויזה. אנחנו חיים את הרגע, את מה שעכשיו, לא את הפנסיה ואת העתיד. זורמים מיום ליום".
______________________________________________________
הללי סמדר יצאה להרפתקה דומה. הקליקו על תמונתה:
