כדי להספיק את מה שהשיגה פסקל ברקוביץ ב־49 שנותיה, צריך כנראה לחבר חיים שלמים של כמה אנשים פעילים במיוחד, עם שתי רגליים על הקרקע. אבל אם תשאלו אותה, יש עוד כמה שיאים שהיא צריכה לכבוש.
בימים אלה מייצגת ברקוביץ את ישראל בחתירה בקיאק אולימפי (15-14 בספטמבר) במסגרת התחרויות הפראלימפיות בריו, וגם אם לא תחזור עם מדליה - בשבילנו היא לגמרי אלופה.
אבל אי־אפשר להתייחס להישגים הנוכחיים שלה, בלי להתחיל בתאונה ההיא, שפרטיה סופרו לא פעם והם מצמררים בכל פעם מחדש.
ברקוביץ זוכרת כל שנייה מהבוקר הקר ההוא בצרפת, ב־13 בדצמבר 1984. היא זוכרת איך רצה לרכבת ופספסה; איך ניסתה בכל זאת להשתחל לקרון, מחשש שתאחר לבית הספר; איך נאחזה בדלת והחליקה על שכבת הקרח הדקה שהצטברה על הרציף; איך נלכדה מתחת לרכבת מבלי יכולת לזוז; איך התחילה הרכבת לנוע וגלגליה קטעו את שתי רגליה; ואיך שכבה על המסילה במשך 47 דקות בהכרה מלאה מבלי שאיש הבחין בה, מחשבת את קצה לאחור, לא יודעת אם תצא מזה.
"ישר הבנתי שמשהו רציני קרה, אבל לא קלטתי בהתחלה שנקטעו לי שתי הרגליים", היא אומרת ביובש, כאילו היא מדברת על רגליים של מישהו אחר. "רק כשהרכבת נסעה הצלחתי להרים את הראש וראיתי את הרגליים שלי מפוזרות. אני תמיד צוחקת שהשיר של אריק איינשטיין, רגל פה רגל שם, נכתב עליי. יכולתי למות מאיבוד דם, אבל השלג הקפיא את הרגליים שלי וזה מה שהציל אותי. בגלל השלג הייתה התאונה, ובזכות השלג ניצלתי".
היא מדורגת במקום הרביעי בעולם בטיפוס ספורטיבי על קירות, עיסוק שזימן לה היכרות גורלית עם בן זוגה, עוז סקופ (39), מאמן נבחרת ישראל בטיפוס והבעלים של מועדון הטיפוס "ונגה" בתל־אביב, הצעיר ממנה בעשר שנים. עוז הוא האבא של בתה מיקה (7), אחות לבכורתה עדן (15), שנולדה מיחסיה עם גאל כמפאן הצרפתי.
"איך שראינו אחד את השני, היה לנו קליק מטורף ומיידי, ממש אהבה ממבט ראשון, אבל עברה שנה עד שהתחלנו לצאת", היא משחזרת את סיפור האהבה עם עוז. "אני הייתי אחרי פרידה לא פשוטה, והוא היה רגיל לצאת עם בלונדיניות עם רגליים ארוכות, והוא גם צעיר ממני בעשר שנים.
כל החברות אמרו לי, 'אתם בכלל לא באותו דור, על מה תדברו?', והחברים שלו אמרו לו, 'נפלת על הראש? היא גם מבוגרת ממך בעשר שנים, גם על כיסא גלגלים פלוס ילדה בת שלוש'. מבחינתנו זו חברות אמיתית. נהיינו החברים הכי טובים, בילינו המון ביחד, ואחרי שנה כשהאוטו שלו התקלקל ולא היה לו איך לחזור הביתה, הוא נשאר לישון אצלי, וזהו, לא הלך יותר. מאז עברו כבר 12 שנה".
היום ברקוביץ, תושבת תל אביב, היא מרצה מבוקשת, עיתונאית, במאית דוקומנטרית וספורטאית פראלימפית, שהתמקצעה בכמה ענפים. לקראת גיל 40 גילתה ברקוביץ את הספורט התחרותי, ומאז ייצגה את ישראל בשתי אולימפיאדות: בבייג'ינג 2008 התחרתה בחתירה בקיאק, שם הגיעה למקום השמיני ("התאכזבתי מאוד"); בלונדון 2012 התחרתה במירוץ אופני יד והגיעה למקום החמישי ("הייתי די מרוצה").
יש סיכוי למדליה בריו?
"אנחנו בונים על מקום 5-1. יהיה לי קשה לעבור את אנגליה, שתמיד זוכה במקום הראשון, אבל חוץ מהם הכל פתוח".
איזה ספורט את הכי אוהבת?
"קיאק, ללא ספק, אולי בגלל שהשקעתי בזה הכי הרבה לקראת האולימפיאדה. אבל מבחינתי כל ספורט הוא מקור לחופש. למשל, בטיול במרוקו עלינו על איזה הר וזה לא היה נגיש בשבילי. מישהו נתן לי את הסוס שלו, וככה הלכתי לאן שרציתי. בתאילנד הייתי צריכה להגיע לאיזה אי בים, אבל הספינה לא הייתה נגישה, אז שחיתי. הספורט מאפשר לי חופש לעשות מה שאני רוצה".
הריאיון המלא עם פסקל בגיליון לאשה החדש, השבוע בדוכנים
- צולם במועדון "ונגה" תל־אביב לטיפוס; מועדון "גלים" לגלישה; מועדון שיטת עידו פורטל ישראל; מועדון הכושר של בית הלוחם תל־אביב
