ט' זו רק אות?
הסופרת אורנה לנדאו מייעצת למתבגר שלה
אריאל,
קשה להאמין שאפילו אתה, הקטן, עולה לכיתה ט'. כשהיית בגן, אמרנו לך שאתה ילד גדול, אבל ידענו שאתה קטן. כשהלכת לבית ספר, ביום הראשון של כיתה א' - עם התיק הגדול מכפי מידותיך והשן החסרה מבצבצת מבעד לחיוך המבויש - ייסרתי את עצמי, איך אני מכניסה חמוד שכמוך למערכת גדולה ולעתים קרובות אטומה כמו מערכת החינוך שלנו. גם אז היית קטן. ולמרות שבאותו יום הילדים של כיתה ה' שבאו ללוות אתכם נראו לי גדולים, כשהגעת לכיתה ה' עדיין היית קטן. וגם כשעברת לחטיבה, זה נראה לי שערורייתי שילד קטן כל כך, כבר בעצם מתחיל את דרכו בתיכון. ועכשיו ט'. ועכשיו אפילו אני יודעת שאתה כבר לא קטן.
כיתה ט'. בסוף השנה האחרונה כבר אמרו לכם לאיזו רמת מתמטיקה מייעדים אתכם,
ופתאום משבי בחינות הבגרות שנראות רחוקות כל כך (אבל הן לא, אני יודעת. כבר עברתי אותן עם שני אחיך הגדולים) מורגשים בבית. אתה עדיין הכי מאושר כשאתה יוצא לרדוף אחרי כדורגל במגרש השכונתי, או צד פוקימונים בגינה, אבל השיח הזה - חמש יחידות, מה מרחיבים, אם כדאי להאיץ, והכי גרוע, אם כדאי ללמוד מחשבים וערבית כי זה מה שאוהבים בצבא - נוכח. אני מביטה בך מלמעלה למטה ומברכת על כך שאינך מהממהרים לצמוח; יש לך כבר קול של גבר ורצינות של איש אבל פניך, החלקות עדיין, מטעות אותי, אני נותנת להן לעשות זאת. נעים לי לחשוב שט' זו רק אות, ש־14 זה סתם מספר, שהשנה הזאת תהיה ככל השנים, וההתבגרות היא רק אופציה, לא הכרח.
לכן, רק ליתר ביטחון, בשביל הסיכוי הקלוש שאני טועה הפעם, ושיש בכוונתך לגדול, ולהתמרד, להתחצף - גם אליי וגם אל מוריך - להבריז מהכנת שיעורים ואז להילחץ לפני המבחן, לקבל החלטות של גדולים שישפיעו על שארית חייך ולחשוב שאם תקבל 60 בבחינה במתמטיקה זה סוף העולם, תן לי להגיד לך: כל בחירה היא הפיכה, כל טעות ניתנת לתיקון, שום אזהרה של מורה או מריבה עם חבר הן לא הרות אסון.
אמא לא עושה בושות
הסופרת נועה רום משחררת את בנה הבכור
אורי שלי,
פקחת את עיניך החומות, המלוכסנות. הבטת בי. רציתי לגעת ופחדתי. יותר מדי אהבה הייתה בי, פחדתי למעוך אותך. שנים חיכיתי לך. אחכה עוד רגע כדי להקיף את גופך הזעיר בידי.
בכורי שלי, יחידי שלי, חיי בחייך, וכל רגע חרוט, סימן בלבי. הלילה הראשון שבערת מחום ואני, אם יחידנית, בוכה בבהלה ושואלת אותך מה לעשות. ואתה הבטת בי מבועת, שילוב של זיעה ולחץ שמא נפלת על אמא לא מתפקדת. אתה מחייך אל העולם בכל בוקר, והוא מחזיר לך חיוך, הולכים על שניים, על ארבע,
כל דרך לגן היא טיול אחד גדול, לעצור כדי להריח את הפרחים, לבדוק את העלים שנשרו מהעץ, לבדוק את העץ, לבדוק אם אפשר לטפס על העץ.
היום הראשון בגן. אתה שם ואני בבית, סופרת את הדקות עד שאוכל לקחת אותך הביתה. אמרו שעה ליום הראשון, הייתה לי רשימה של משימות. המשימה היחידה שעשיתי זה להבין איך שלחתי אותך לגן.
ופרחת בגן, מנהיג. אהוב הבנות, נערץ על ידי הבנים, ואני מתבוננת בך וכולי גאווה ופליאה, בגילך נדבקתי לקיר ולאמא שלי. תלוי מי היה פנוי קודם. ואז הגיע גן העירייה ושוב פחד איך יהיה, איך תסתדר מחוץ לחממה ואיך אצליח להתחבא מאחורי הגדר מבלי שיתפסו אותי. רק בשבוע הראשון ללימודים. או עד אחרי החגים, כולל ט"ו בשבט. ב־1 בספטמבר נצעד יד ביד. כיתה א'. אתה נרגש, לא מבין לגמרי מה מחכה לך, שמח שאתה בוגר ורוצה להתכרבל בידי. אני מחשבת את מידת הרוחב של הסורגים בשער. אני לא אעשה לך בושות, אלחם למענך כמו לביאה ובעיקר אנשום, המסע נמשך.
אבקת קסמים בילקוט
תמר איל־להב מהגגת על נעמי, שמתחילה כיתה א'
נעמי שלי,
אני מנסה לכתוב לך על כל הרגשות המעורבים שלי והמחשבות שלא נגמרות. על איך יהיה לך שם בג'ונגל האנושי, שקוראים לו בית ספר. איך תתמודדי עם הלחצים, השיעורים, החוקים והמסגרת, ליד מי תשבי ואם תספיקי לכתוב הכל במחברת. האם הילקוט יהיה לך כבד מדי, האם לא תתביישי לשאול שאלות, האם בהפסקה תמצאי את המקום שלך?
ובאמצע המחשבות, ככה בלי לדפוק על הדלת או לבקש רשות, נכנסים הזיכרונות שלי, מאותה
הסיטואציה בדיוק. איך לפני 34 שנים גם אני עשיתי אותו מסלול לאותו בית ספר ולאותה קומה - עם ההורים שלי בצד אחד ועם חברה טובה שלי שכבר איננה. על הגב שלי היה ילקוט כחול מלבני עם שני אבזמים מוכספים, ובתוכו חיכו לי כריך, מחברות וספרים.
אני מסתכלת על הילקוט שלך, שהוא צבעוני בדיוק כמוך, ואני מנסה לחשוב באילו נכסים אמלא לך אותו כדי שתפרחי ותצמחי לאדם שאת רוצה להיות. אני רוצה להכניס לך לתוכו קצת מכל דבר: בהירות מחשבה, את היכולת להבדיל בין טוב לרע, את האומץ להגיד את מה שעל לבך גם אם לפעמים הוא לא תואם את המצופה ממך, את הכוחות לחשוב מחוץ לריבוע ואפילו את האוויר הזה שאני תמיד ממליצה לך לקחת רגע לפני שאת מתעצבנת. ומעל הכל אני רוצה לפזר קצת מאבקת הקסמים שלך. זו שתעזור לך להתמודד עם כל המצבים שבית הספר והחיים עוד יזמנו לך. זו שתפלס לך את הדרך. זו שתשתמשי בה כדי להגשים הכל. רוצי למצוא את הדרך שלך.
אתה מוכן. אני פחות
רוני לנגרמן־זיו מסכמת שנה עם בן הזקונים שלה
נועד שלי,
ב־1 בספטמבר הקודם עוד בעטת בי מבפנים. ליוויתי את שני אחיך להתחלות החדשות שלהם, מי לכיתה ג' ומי לכיתה ו'. וב־1 בספטמבר הזה, בפעם הראשונה, אני מלווה שלושה ילדים לשנת הלימודים החדשה. עכשיו, קצת יותר מעשרה חודשים אחרי שהתרחבה לנו המשפחה - אבא, אמא, שני אחים גדולים ואתה - תלך מדי בוקר למשפחתון.
סביר להניח שלי זה יהיה הרבה יותר קשה מאשר לך. אתה ילד קסם, חברותי מאוד, אוהב ילדים ומתחבר בקלות גם למבוגרים. רוצה ללמוד, רוצה לגדול, רוצה לעשות. אני מסתכלת עליך כשאחיך מדברים לידך - איך אתה מביט בהם, מקשיב להם ומפנים. שומר לעצמך כעת, ובבוא העת הכל יבוא לידי ביטוי. אתה רוצה
להיות חלק מעולם הגדולים. אתה סקרן וחכם, לומד מהר וכבר יודע כל כך הרבה דברים. יודע להגיע ממקום למקום, יודע להביע כשאתה רעב וגם כשאתה שבע, יודע להביע אי־נוחות כשצריך להחליף חיתול, יודע לשחק וליהנות, לחייך ולצחוק ואפילו להצחיק אותנו. יודע להביע שאתה עייף ורוצה למיטה, וגם יודע להירדם לבד - הישג בלתי מבוטל במשפחה שלנו.
אתה בהחלט מוכן להצטרף לחברת בני גילך, לקבוצת השווים שלך. אני בטוחה שתכבוש מהר את לבבות המטפלת והפעוטות האחרים, וגם אם תחטוף מהם מדי פעם צעצוע או מוצץ, החיוך המתוק שלך יוציא אותך בקלות מכל מצב.
שמחת תחילת השנה הזו מהולה בשבילי בעצב. זו הייתה חופשת הלידה האחרונה שלי, וידוע שאת הקטן הכי קשה לשחרר, כי רוצים שהוא יישאר עוד קצת קטן. אבל אתה - שנולדת הכי גדול משני אחיך - לא היית מוכן להיות תינוק. מלידתך הצהרת "אני גדול", ואתה עושה הכל כדי להראות לנו כמה אתה כבר יכול. לא אעכב אותך. לך, אהוב שלי, לדרכך.
המלחמה על החיוך
ליאורה רוזנפלד־סופר מחבקת את בנה האוטיסט
עידו, ילד שלי מיוחד,
אני יודעת מה זו כיתה ו' בשביל ילד רגיל: תחילת גיל ההתבגרות, קרוסלה של רגשות, טריקת דלתות, עדר חברים רובצים מול הטלוויזיה, "אמא, את חופרת", מחשבות ראשונות על עגיל/קעקוע/אופנוע/צבא.
אבל אתה לא ילד רגיל. אתה ילד עם צרכים מיוחדים, על הרצף האוטיסטי, ולכן כל זה לא יחול עליך.
איתך, הזמן מקבל משמעות אחרת. כל שנה שחולפת מקרבת את היום שבו
נצטרך להתמודד עם מציאת מסגרת בשבילך. אתה מתבגר, אבל כמעט מכל בחינה אחרת אתה ילד נצחי, כזה שעדיין רואה "סבא טוביה", "דורה" ו"יובל המבולבל". ובכל זאת, אתה גדל לנגד עינינו. אוטוטו עובר אותי בגובה.
גם השנה יעבדו איתך אנשי מקצוע נפלאים ומסורים, הצוות המדהים של הכיתה שלך - אנשים שרואים אותך ואת חבריך, משקיעים בכם את נשמתם, גם אם לא תיכנסו לשום סטטיסטיקה של מיצ"ב. גם השנה יעבדו איתכם בעיקר על כישורי חיים, יסבירו קודים חברתיים, ינצלו כל הזדמנות ללמידה ולהתפתחות.
כל הישג שלך מעורר בי גאווה. גם כשאתה הולך בלוויית מדריך למכולת ומשלם בעצמך על חטיף, כשאתה פותר תשבץ, כשאתה מבטא רגשות, כשאתה מחייך. החיוך שלך הוא תעודת ההצטיינות שלי. גם השנה אמשיך להילחם עליו.
השנה נלך יותר לגינה
הילה רגב מנופפת לשלום לליה, שעולה למעון
ליה יקרה,
אני זוכרת איך לפני שנה הנחתי אותך בגן ויצאתי. אמרו לי שבכית חמש דקות ונרגעת. לי זה לקח בערך יומיים. נו, תמיד היית הרגועה מבין שתינו. השנה את מצטרפת לקבוצת הגדולים במעון ונפרדת מהמטפלות שלך. אני מקווה שתזכרי את כל מה שתרגלנו בבית. להיות טובת לב, אמיצה ונדיבה, אבל אם מישהו נותן לך נשיכה , שתי בעיטות לבטן ולצרוח הכי חזק שאפשר. אם זה לא עוזר, נשלח אותך לקרב מגע. שמעתי שיש שיעורים לבנות שנה ותשעה.
ליה, אני שולחת אותך לשלוחה הצעירה והמתוקצבת בחסר של מערכת החינוך הישראלית בלב סקפטי והססן. המטפלות שלך יהיו נהדרות, אני בטוחה, ואת תסתדרי בכל מצב (קיבלת את זה מאבא שלך), אבל בעולם מושלם הייתי רוצה שתישארי איתי בבית. או לפחות שתבלי עוד כמה שנים במסגרת קטנה יותר, שבה ידעו לגלות את האופי שלך ולטפח אותו. בינתיים ננסה לתת לך כמה שיותר מחוץ לשעות הגן. אני מבטיחה שנלך יותר לגינות, שנחדש את המינוי למוזיאון ולספרייה ושגם תהיה לי סבלנות לקרוא לך עוד סיפור לפני השינה. תיהני בגן, פעוטה יפה שלי. אני כבר מתגעגעת.
