איתי תורן מתנצל שהראיון יתעכב בכמה דקות, ושולח אותי להתארגן בחדר שלו בדירת אביו שבחולון בזמן שהוא נבלע באחד החדרים האחרים. "חמש דקות - התחלנו", הוא אומר. בינתיים אני ממקם את המחשב הנייד בחדר נעורים סטנדרטי, מבולגן למחצה, מה שמזכיר לי שהמרואיין הוא רק בן 17 - צעיר משמעותית מרוב המרואיינים שמופיעים בתקשורת.
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
"אני שלך", הוא אומר כעבור דקה, מתיישב בנינוחות על מיטת נוער וממתין לשאלות, אבל אותי מעניין לדעת למה הוא התעכב. "זו הייתה פגישה למטרת הלחנת כמה שירים של מישהו שהכרתי בסדנת הכתיבה של אבא", עונה תורן בקול מתנצל, וגם מוצא לנכון להסביר: "אני מוזיקאי. אני מעריך שזה המקצוע שלי. אני עובד במסעדה והופך המבורגרים בשביל כסף, אבל מרגיש מוזיקאי".
האבא שיש לו סדנת כתיבה הוא דן תורן, דמות מפתח ברוק הישראלי, עם קריירה שנמשכת 30 שנה, 12 אלבומי סולו ועשרות להיטים שכתב לעצמו ולאחרים, בהם "לבן על לבן" (שהקליט עם להקת שונרא), "גידי", "קולנוע" (שניהם בביצוע שרון ליפשיץ), "בך לא נוגע" (ששרה יהודית רביץ), "גברים מקצוענים" (בלגן), "מפנה מקום" (ברי סחרוף), "ביום של הפצצה" (רמי קלינשטיין) ועוד. איתי הוא בנו הבכור מנישואיו לליאת, תסריטאית ואשת עסקים, ויש לו אחות, יעל, הצעירה ממנו בחמש שנים. בשנה האחרונה הוא מעדיף להתרכז יותר במוזיקה ופחות במה שמעסיק את רוב בני גילו: כבר בסוף כיתה י' נפרד מהתיכון לטובת בית הספר למוזיקה רימון והחליט לוותר על הרעיון להוציא תעודת בגרות. לדעתו, היעדר המסמך לא אמור להפריע לו להגשים את חלומו הגדול – לכבוש את אצטדיון וומבלי.
הרגשתי שאני מבזבז זמן
תורן מנגן כבר תשע שנים, אבל מחשיב את עצמו כמוזיקאי של ממש רק בחמש השנים האחרונות. "אני חושב שכשהתחלתי ללמוד במגמת מוזיקה, בכיתה ז', הבנתי מה אני רוצה לעשות, בשונה מהמון אנשים שלמדו איתי", הוא אומר. "נוסף על הלימודים במגמת המוזיקה, למדתי בבית ספר ארטיק, שהוא בית ספר מקצועי למוזיקה, והתחלתי להופיע עם הרכבים. שם הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות".
שם גם הבנת שאין לך צורך בתעודת בגרות?
"אני לא רוצה תעודת בגרות כי אני לא מאמין שזה נותן לי כמו שזה לוקח ממני. תעודת בגרות לא תהיה, ו-12 שנות לימוד לא יהיו, גם לא באקסטרני. יצאתי מהמערכת מסיבה מסוימת, ולחזור אליה בשינוי אדרת זו טעות מאוד גדולה. זה לא שסלדתי רק מהמוסד הספציפי שבו למדתי: סלדתי מהמערכת עצמה ומהרעיון עצמו. יצאתי ממנה כי אני הרגשתי שאני מבזבז זמן ולא מצליח ללמוד בשיטה המקובלת. הבנתי שכל עוד אדבוק בלימודים, אצטרך לוותר על פיתוח קריירת המוזיקה שלי. חשבתי על שילוב והבנתי שזה לא יכול לעבוד יחד. כל עוד הייתי בבית הספר, גם כשעשיתי את המינימום, הרגשתי שאני בלחץ מאוד גדול; לא הצלחתי להגיע לכתיבת שירים ולעבודה על מוזיקה, אז החלטתי לעזוב".
איך ההורים הגיבו?
"בהתחלה היה קצת כעס, קצת בלבול, אבל בגדול הם קיבלו את זה יפה ועזרו לי מאוד. הם הבינו שזו הדרך שלי והחליטו לתמוך בי: מימנו לי את שנת הלימודים הראשונה ברימון וגם את הלימודים העתידיים במכללת BPM, שזו תמיכה כספית מאוד גדולה. מגיל מאוד צעיר אני יודע שמה שחשוב זה לעשות את מה שאתה אוהב. אמא שלי אמרה לי שהיא גאה בי שאני הולך בדרך שלי ושאני עושה את מה שאני אוהב".
אנשים לא מרימים גבה על לימודים ברימון בגיל כל כך צעיר?
"כן. גם שאלו אותי: 'זה בגלל אבא?' אנשים אף פעם לא ראו פרוטקציות בעין יפה. אני לא שופט, אני מנסה להזדהות עם התחושות שלהם, אבל אני לא מבין איך זו אשמתי או אשמתו. הוא עבד מאוד קשה כדי להגיע למקום שהוא נמצא בו. אני רק נולדתי לשם. זו המשפחה שלי. אתה לא יכול לקלל מישהו על זה שהוא מקבל טיסות חינם באל על כי אמא שלו עובדת שם. באותה מידה אתה לא יכול לקלל מישהו כי אבא שלו הוא דן תורן".
הייחוס הזה מועיל או מזיק?
"אי אפשר להגיד שאני לא נהנה מזה. זה עוזר. עובדה, הגעתי להופיע בבארבי בגיל 17. אני מכיר המון אנשים בתעשייה שיכולים לעזור לי, ואם אני לא מכיר, אז אבא מכיר. עם זאת, אני רוצה להימנע ממצב של 'אבא קנה לי ג'יפ'. אני לא רוצה להיות הילד הזה. אני דוגל בעצמאות ובלהגיע לאן שאתה רוצה בכוחות עצמך, כי רק ככה אתה מרגיש שזה באמת שלך. אז אני אקח כל עזרה שאצטרך, אבל רק בהתחלה".
אני ממהר, הזמן אוזל
הקשר המשפחתי בא לידי ביטוי במלוא עוצמתו בתחילת יולי, כשתורן הבן פתח מופע שנערך בבארבי לציון 30 שנות הקריירה של אביו, שבו השתתפו גם יהודית רביץ, ברי סחרוף, פיטר רוט, מאור כהן, דנה ברגר ועוד. "היו שם 1,000 איש שחיכו לראות את הפרצוף של אבא - אבל אני הופעתי במקום", הוא צוחק.
ואיך זה היה?
"הרגשתי תמיכה מהמון חבר'ה שלא פגשתי שנים, ביניהם חברים של אבא. הפעם פגשתי אותם מנקודת מבט שונה: כבר לא ילד של אבא, אלא אחד מהם, שעושה את אותו הדבר".
במופע הוא ביצע שיר מקורי שלו בשם "Why don’t you love me", שנכתב לפני שנה וחצי (עדיין לא ביוטיוב. אל תחפשו). "זה השיר המלא הראשון שלי", אומר תורן. "הלחנתי אותו מאוד מהר, ואני מאוד אוהב ומחובר אליו. יחד עם זאת, אני רואה בו שיר ילדותי, ראשוני וניסיוני. אני חושב שהוא לא מבטא אפילו קמצוץ ממה שאני יכול לעשות, אבל הוא היחיד שגמור ושאני יכול לעמוד מאחוריו מתחילתו ועד סופו".
יש לך קשיי יצירה?
"אני מבין את הקושי בליצור. למדו איתי ילדים בני 17 שיש להם ברזומה כבר 60 שירים; לי אין את זה. אני כותב לאט, בחלקים: כותב בית אחד ומשאיר את ההמשך לשנה הבאה. אבל לקחתי קורס בכתיבת שירים אצל אבא שלי ושיפרתי בעזרתו את מיומנות הכתיבה. אני הולך לקחת קורס המשך".
אתה מושפע מהכתיבה של אביך?
"בגדול, התחלתי לכתוב לבד, באופן ספונטני, ואני חושב שדווקא אמא שלי השפיעה עליי לכתוב, לא אבא. אמא שלי תמיד שיתפה אותי בחוויית הכתיבה שלה. אבא שלי לא שיתף. אני לא יודע מתי ואיך הוא כותב. יש לו, לדוגמה, שיר שנקרא 'בגינה הציבורית': אני מניח שהוא לא כתב אותו בגינה הציבורית, אבל אני לא יודע. לא שאלתי. אמא תמיד דיברה איתי על הכתיבה שלה, אז יכול להיות שדווקא היא זו שחשפה אותי לכתיבה".
הכתיבה שלו נעשית ברובה באנגלית, מהסיבה שאין לו שום כוונה להשתלב במוזיקה המקומית. "אני לא מתכנן לחיות בישראל או להוציא את המוזיקה שלי פה. אני אשמח על כל מאזין שירצה לשמוע, אבל אני פונה רחוק. אני רוצה להופיע באצטדיון וומבלי בלונדון מול עשרות אלפי אנשים".
אי אפשר לומר שאתה לא ממהר.
"אני ממהר, אבל לא לחוץ. יש לי שעון שיושב בראש ונותן לי תחושה שהזמן אוזל. הוא קורא לי לעשות, כאילו הזמן עומד להיגמר. השעון הזה אומר לי: 'תגיע הביתה, תוציא גיטרה'. אבל אני יודע שגם אם לא אכתוב את השיר הזה עכשיו, אלא רק עוד שלוש שנים, זה יהיה בסדר גמור".
______________________________________________________
גם לבחור הזה יש אבא מפורסם (יותר מדן תורן). הקליקו על התמונה:
