אולי תכתבי לנו טור? זה לגיליון קריירה מיוחד שאנחנו מוציאות. כך אמרה לי העורכת ואני אמרתי "בטח", כי פרנסה זה חשוב, והסכמתי לכתוב משהו על נשים וקריירה או על עצמי וקריירה או על איך זה להיות קרייריסטית, "אפילו שתראי", אמרתי לה, "לא נראה לי שאני איזה קרייריסטית. כאילו, אני עובדת והכל. אבל קרייריסטית? לא יודעת".
מה בכלל הופך מישהי מסתם אישה שיש לה עבודה ל"קרייריסטית"? המשרה המלאה? לצאת בחמש? להשלים עבודה בערב? יומיים שבהם מישהו אחר אוסף את הילדים מבית הספר?
אולי אלה הבגדים. אלה שמלבישים את דמות המנהלת העסוקה במאגרי התמונות הגנריות בעולם - בחצאית עיפרון, חולצת כפתורים, איפור־שיער מושלם, עקבים וכמובן, האביזרים: תיקיית מסמכים צמודה לחזה, יד מנופפת בעט לייזר, טלפון נייד בין האוזן לכתף. לא משנה מה, העיקר שנבין שלא מדובר בסתם אישה עם עבודה. לא, יש לנו פה עסק עם קרייריסטית.
אם ככה נראית קרייריסטית, אז מה אני? יושבת בכפכפים במערכת, בגופייה המהוהה שלי וכותבת טור, במקביל לכתבה שאני צריכה לגמור לערוך ולזו שאני צריכה לגמור לכתוב.
אין לי תיקיית מסמכים או עט לייזר. מה שכן יש לי הם שני ילדים שיושבים לא רחוק. אני מרימה אליהם עיניים מהמחשב: בן העשר מתעסק באיזו מריונטה, בן השש קורא קומיקס. שני ילדים שגם הם העבודה שלי ושגררתי איתי לעיתון כי מישהו החליט שבאיסרו חג יש חופש מבית הספר.
רגשות אשם דיפוזיים
את זה לא מראים בתמונות, אף שיותר מכל חצאית עיפרון, זו מהות התשובה לשאלה מה זה להיות אישה עם קריירה. שם הכל ברור ומופרד. את או קרייריסטית או אמא. כמו צלחת מסודרת של ארוחת ערב: גרגירי האורז לא נוגעים באפונים, האפונים לא נוגעים בקציצות, הקציצות לא נוגעות באורז. הכל לחוד־לחוד. או־או. אף פעם לא גם וגם.
רק שכל העניין הוא הגם וגם הזה. גם עובדת משרה מלאה וגם ממהרת בבוקר להכין סנדוויצ'ים וטושים וחוברות ואייפד וטאקי כי הילדים איתך בעבודה והם יתחרפנו משעמום, וגם כותבת את הטור שהבטחת ל"לאשה" וגם רושמת לקייטנה וגם נכנסת לישיבה וגם עונה לכל מאתיים קריאות האמא־הוא־לקח־לי וגם וגם.
כל זה טבול ברגשות אשם דיפוזיים, חובקי כל, מכל הסוגים ולכל הכיוונים. בגלל הבוס שמפרצף - איך תמיד שומעים את הפרצופים שלהם בטלפון? זה כישרון מיוחד של בוסים - כי הילד חולה ולא מצאתי סידור ואני אעבוד מהבית, מבטיחה; בגלל הילד המעוך, עם 39 חום, על הספה מול הטלוויזיה, אני חייבת לעבוד, אהוביבו, טוב? הנה, תשתה תה; בגלל הקולגה שמקללת אותך בלב כי שוב הבאת ילדים למשרד ואיך אפשר להתרכז ככה; בגלל השיחה שלא נענתה בטלפון - הספרות המדאיגות של מזכירות בית הספר, והשניות הארוכות כל כך עד שעונים שם. בכל פעם מחדש כמו מחול־אשמה שצעדיו ידועים מראש: ההתנצלות המתחטאת, המבוהלת שלך, הייתי בישיבה, לא הספקתי לענות, וההרגעה המיידית, הכל בסדר, פשוט הקטן נרטב לגמרי מהברזיות בהפסקה וצריך בגדים להחלפה. אה, את בעבודה?, והודעות הווטסאפ לא־נעים־אבל־אין־ברירה לאמא של גור, לאמא של איתמר, לאמא של התאומים, אולי מישהי פנויה ויכולה להקפיץ בגדים לבית הספר. ערימה מבולגנת ועצומה של רגשות אשמה. לא צריך להידחף, יש מספיק לכולם. כל דכפין ייתי וידרוך לי על הסופראגו.
לא מרגישים אשמים
ומה עם רוב הגברים? אותם אף אחד לא שואל איך הם משלבים את העבודה עם גידול הילדים, איך הם מרגישים עם זה שהם לא בבית אחר הצהריים. אולי בגלל זה רובם מרגישים עם זה סבבה.
סבבה עם להגיע אחרי האמבטיות, סבבה עם לא להיות בקבוצות הווטסאפ החופרות של הכיתה, סבבה עם זה שמישהו אחר קובע את מפגשי אחר הצהריים, מתקשר למורה, זוכר שצריך חולצה לבנה/ תפוח אדמה מבושל/ מעדן לשבועות/ ווטאבר למחר. סליחה, אמרתי מישהו אחר? התכוונתי למישהי. כי זו כמעט תמיד מישהי. מספיק לבדוק את קבוצות הווטסאפ של הכיתה או הגן ולגלות את המובן מאליו: אלה כמעט תמיד האמהות.
הסיבה שגברים קרייריסטים מרגישים עם זה סבבה, זה כי יש להם קריירה לטפל בה. והם לא פנויים. הם יודעים שאי אפשר באמת לעמוד בגם וגם, ואף אחד לא מצפה מהם לזה. אז הם עושים או־או וככה לא נופל להם שום דבר בין הכיסאות והם לא מרגישים אשמים. בגלל זה קרייריסט זו אחלה מחמאה לגבר, אבל לאישה זה סופרלטיב שלא ברור מה טיבו כי הוא תמיד כולל גם שאלה, הרמת גבה, ביקורת מובלעת. אה, טוב, את קרייריסטית. איזה יופי. אבל מי עם הילדים?
וזה, כל זה, הוא הסיבה לכך שכשתשאלו אישה אם היא קרייריסטית, היא כמעט תמיד תצטדק. קרייריסטית, אני? לא נראה לי שאני ממש קרייריסטית. כאילו, אני עובדת והכל, אבל קרייריסטית? לא יודעת. עזבי, נו. מה קרייריסטי בי. תראי איך אני לבושה.
