"בגיל 22 נישאתי לאבי, וחלמנו על בית עם ארבעה ילדים. בגיל 24 נכנסתי להיריון. בסקירת המערכות הראשונה הבחינו שהראש של העוברית קטן מדי. כעבור זמן קצר הונחתה עלינו הבשורה המטלטלת: הרופאים הסבירו שמדובר בתסמונת נדירה בשם מיקרוצפלוס, שהעוברים הלוקים בה הם בעלי ראש קטן שאינו מתפתח בהתאמה לשאר חלקי הגוף, ונולדים עם אונה קדמית לא מפותחת במוח. המשמעות היא שיש סיכוי של אחד לארבעה שתיוולד לנו ילדה עם פיגור שכלי קשה.
"היינו חסרי אונים. המון שאלות התרוצצו לנו בראש. הייתי במעקב יומיומי וחיינו בין תקווה לייאוש. בסופו של דבר אמרנו לעצמנו שאין ברירה, חייבים להפסיק את ההיריון.
"הגענו ליום הנורא. הרופאים הזריקו ללב העוברית שלי תמיסת מלח על מנת שתיוולד מתה. אני זוכרת את הצירים, את האפידורל, את חדר הלידה, את החברים שבאו לחבק ולעודד, ואת המונח המצמרר 'לידה שקטה' - לידה של ולד מת.
"עברנו ימים קשים. הרגשתי ריקה מבפנים. אבי חיבק אותי, ואני בכיתי ושאלתי: 'למה? מה עשיתי לא טוב? מה בי גרם לתסמונת הזו? אולי לא רציתי אותה מספיק? אולי משהו בי פגום? כנראה הייתי צריכה להקשיב לאמא, שאמרה לי שזה מוקדם מדי להיריון ראשון'.
"חיכינו קצת, ובגיל 25 שוב נכנסתי להיריון. היינו כבר למודי ניסיון, ולא מיהרנו לספר, להתרגש או להיקשר לעוברית החדשה. היינו במעקב רפואי צמוד. באולטרסאונד שעשיתי בשבוע ה־17, שוב נראה כי לעוברית יש ראש קטן. כעבור שבועיים שוב הגיעה האבחנה הנוראית: מיקרוצפלוס. עכשיו כבר לא היו לנו התלבטויות. שוב נכנסתי לחדר לידה, עברתי זירוז לידה, אפידורל, צירים, וילדתי עוברית מתה.
"בשלב הזה הגענו לייעוץ אצל מומחה, פרופסור לגנטיקה. הוא החזיק מולנו שקופית עם צילומי העובריות המתות שלנו. הצטמררתי, איזה חוסר רגישות. הפרופסור הסביר שגם בעלי וגם אני נשאים של מיקרוצפלוס, ולכן כל היריון שלנו הוא בעל סיכון של אחד לארבעה שייוולד לנו ילד הנושא את התסמונת. הפרופסור הסביר כי מעכשיו עומדות בפנינו חמש אפשרויות: לא להביא ילדים לעולם; לקבל תרומת זרע; לקבל תרומת ביצית; לאמץ ילד; או לנסות להביא לעולם ילד בריא, עד שנצליח.
"יצאנו מהפגישה המומים: איך זה שמכל האנשים בעולם, דווקא שנינו נשאים של התסמונת הזו? אבל כמעט בו זמנית בחרנו באפשרות החמישית: להמשיך לנסות להביא ילד בריא, עד שנצליח.
"שנה אחר כך, בלידה רגילה, נולד בננו הבכור עומר. היינו מאושרים ונרגשים. כשנתיים אחריו נולד גם עידו. חשבנו שכבר ניצחנו את הסטטיסטיקה. שלוש שנים אחר כך שוב נכנסתי להיריון. הפעם התבשרנו שזו בת, ושוב התחילו לחץ והמון חששות. עברנו היריון במעקב צמוד מאוד, עם הרבה מתח ולילות בלי שינה. כעבור תשעה חודשים נולדה בתנו עופרי, תינוקת יפה ומושלמת.
"כעבור שלוש שנים וחצי שוב נכנסנו להיריון. בהתחלה הכל נראה תקין, אבל סקירת המערכות שוב גילתה ראש קטן. אחרי שבועיים מסויטים הגיעה אבחנה ברורה - מיקרוצפלוס. ושוב, כמו בסרט רע, אני בחדר לידה, מסתכלת על העובר המת שלי. זה היה ערב יום הזיכרון, שכבתי מתחת לסדינים, שמעתי את הצפירה ובכיתי. המראה של העובר הזה לא עזב אותי.
"אבל החיים חזקים מאיתנו, ובתוכי התעורר יצר חייתי - להביא עוד ילד לעולם! עברתי עוד שני הריונות שהסתיימו בהפלה טבעית, אבל החלטתי לא לוותר. כולם מסביבי אמרו לי: 'די, מספיק, יש לך שלושה ילדים מקסימים ובריאים, למה את צריכה את זה?' אבל היצר החייתי לא הרפה ממני. משהו בי רצה לאזן את המשוואה האכזרית - להביא לעולם ילד חי על כל ילד שלא נולד לי. בגיל 39 שוב נכנסתי להיריון, שבסופו נולדה עלמה. כעבור שנתיים הגיעה גם מעיין.
"במשך יותר מ־20 שנה שמרנו בסוד את סיפור התסמונת, ההריונות וההפלות. רק חוג מצומצם מאוד של משפחה וחברים ידע, ולפני כשנתיים סיפרתי לילדים הגדולים. היום יש בי רצון עז לעזור לאנשים באמצעות הסיפור הזה".
שורה תחתונה:
"חלומות מתגשמים. צריך לשמור על אופטימיות, ולעולם לא להפסיק להאמין".
______________________________________________________
אחרי שלוש הפלות רצופות קיבלה איילת לקט־קינן החלטה חשובה. הקליקו על התמונה:
צפו בנורית בורגר-ינאי נותנת טיפים לשיפור מצב הרוח:
מה הסיפור שלכם?
אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו - צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: sipur@laisha.co.il
