אם יש משהו שמזכיר לאיילה אורגובי (27) את האונס הברוטלי שחוותה בצעירותה, זה שערה הקצוץ. אז, בגיל 17, לא יכלה לשאת את שערה הארוך בשל העובדה שהאנסים שלה - שני גברים שחטפו אותה והעבירו אותה ליל בלהות, חפפו וסירקו אותו בין אונס אחד למשנהו.
אבל היום, מבטיחה איילה, שפניה ואופיה המיוחדים נצרבו בזיכרונם של צופי טלוויזיה רבים אחרי שהתחרתה בתוכנית "משחקי השף" (רשת), היא עושה את זה מבחירה. "היום אני עם שיער קצוץ כי אני חושבת שזה יפה".
איילה, ששימשה עד לאחרונה כשף של קפה מיכל בתל אביב ונמצאת כעת במשא ומתן לתפקיד שף במסעדה אחרת בעיר, נאנסה כשהייתה בת 16 וחצי. הבישול, כך היא מספרת, היה המפלט שלה - המקום שהציל אותה מעצמה ומהטראומה הקשה שחוותה.
כשבגרה, למדה בישול וקונדיטוריה במכללת רימונים בטבריה, קטפה את המקום הראשון בתחרות השפים הצעירים "מסדר אבירי הגריל", נבחרה להיות אחת מחברות הנבחרת של השף מאיר אדוני ב"משחקי השף" והודחה באחת התוכניות הראשונות. "זה קרה אמנם בשלב מאוד התחלתי", היא אומרת, "אבל אני גאה עד עכשיו בעצמי ובמנה שהגשתי".
על האונס שחוותה לפני למעלה מעשר שנים, היא מספרת כיום בשטף. "היו שנים ארוכות ששתקתי. כעסתי על עצמי שלא התנגדתי, התביישתי, האשמתי. היום אני יודעת שלהוציא ולספר זו תרפיה בפני עצמה. בעבר, אם בכלל דיברתי, לא יכולתי לעשות את זה בלי לרעוד ולבכות, היום אני במקום אחר. אני חזקה ויודעת איך להעביר את זה מבלי להישבר".
תושב"ע, דיג וזוג אנסים
היא נולדה וגדלה בקצרין, בת בכורה מבין ארבע בנות. אביה, אלי, חשמלאי ואמה, חגית, טבחית. "גדלתי בבית דתי. בית שהיה מצד אחד שמח - טיולים, חיי משפחה, ארוחות שישי - ומצד שני היו הרבה בעיות". היא מעידה על עצמה שהייתה ילדה "בעייתית", מתפרעת ולא לומדת, מה שהסתבר בהמשך הדרך כהפרעת קשב וריכוז. "אבא היה אומר לי, 'תסיימי ללמוד ותבואי עם ההסעה אליי, לעבוד איתי בחשמל', העיקר שבמשך היום אהיה בבית הספר. אמא פחות ידעה איך להכיל אותי. היום אני מבינה שאף אחד לא נולד להיות הורה".
בגיל 12 התגרשו הוריה, והיא בחרה לגור עם אביה. "האחיות שלי הלכו עם אמא, אבל לא יכולתי לחשוב שאבא לא יהיה חלק מחיי היומיום שלי".
האונס התרחש כשהייתה בת 16 וחצי, תלמידת כיתה י' בפנימייה הדתית אילת השחר ביישוב יונתן שבגולן. "יצאתי הביתה לשישי־שבת ונסעתי עם עוד חברה מהפנימייה והחבר שלה לנהר הירדן, ללמוד למבחן בתושב"ע ולדוג".
שם, על גדות הירדן, החל הסיוט של חייה. "לא רחוק מאיתנו היו שני בחורים, אחד מהם פנה אלינו והציע לתת לנו פיתיונות כדי לדוג. הוא פנה אליי והציע שאבוא איתו, החברה ניסתה לשכנע אותי שאלך, לה היה בן זוג והיא רצתה שגם לי יהיה משהו".
ואז מה קרה?
"באותה תקופה ידעתי שאני נמשכת לבנות, אבל גדלתי בבית דתי, ידעתי שזה לא מקובל והייתי עמוק בארון. היה לי לא נעים מהחברה אז הסכמתי, לא חשבתי שיקרה משהו מנסיעה של עשר דקות".
כמה דקות לאחר מכן, מצאה את עצמה בסצנת אימה: "הדחקתי הרבה מאז, אבל אני זוכרת שהוא הציע שנעבור לספסל האחורי של הרכב ואני ביקשתי שנחזור חזרה. הוא, בתגובה, העביר אותי בכוח למושב האחורי, הוריד לי את הבגדים ואנס אותי. זו הייתה הפעם הראשונה. זה היה כנראה שטח פרטי, כי פתאום מישהו הגיע ושאל מה קורה. אחרי זה הצלחתי לשכנע אותו שיחזיר אותי, אבל כשהגענו, החברה והחבר שלה כבר לא היו שם. הם נסעו, והפלאפון שלי היה אצלם. מצאתי את עצמי לבד איתו ועם עוד שני חברים שלו. הבנתי שאני אבודה".
איך זה נמשך?
"לאורך אותו לילה נאנסתי פעם אחר פעם. אני זוכרת את עצמי יושבת בספסל האחורי, לידי אחד מהם, אחד אחר נוהג, והאנס שלי יושב לידו. הם נסעו לטבריה, ומשם לכרמיאל, נתנו לי טלפון להתקשר לחברה כדי להגיד לה שהכל בסדר. כשהגענו לכרמיאל, חבר אחד ירד בדרך ואנחנו נסענו לבית של הנהג. אחד מהם קילח אותי וסירק לי את השיער, ומשם שוב לקחו אותי, לבית של החבר שירד בדרך. הם הכריחו אותי לשתות. הראשון אנס אותי שוב, ואז שוב מקלחת, ואז החבר שלו אנס אותי. כשהחבר סיים הוא ביקש 'קח אותה מפה', ושוב הוא העביר אותי לבית אחר, ושם אנס אותי פעם אחרונה".
שני האנסים, שהורשעו מאוחר יותר, היו ירון בן גוזי, אז בן 39, ושמעון אטיאס, 44, תושבי כרמיאל. השופטים לא הסתירו את שאט נפשם מהשניים: "נערה צעירה נקלעה לבין ציפורניהם של שני הנאשמים מבלי יכולת להיחלץ, כאשר שני אלו פוגעים בה שוב ושוב ומנצלים את חוסר האונים שלה לסיפוק יצריהם האפלים ביותר".
איך הגבת?
"זה היה בין קיפאון לבין לבקש שיפסיק. אני אדם עם הרבה כוח, אבל במשך כל הסיטואציה הזו קפאתי. תקופה ארוכה כעסתי על עצמי למה לא נלחמתי - אני, שיכולה להרים 70 ק"ג, למה לא הצלחתי לזוז?
"בבוקר לא היה אכפת לי יותר מכלום, אמרתי לו 'או שאתה משחרר אותי, או שאני צורחת' והוא זרק אותי החוצה. מלאה בדם, בגדים קרועים, מפוצצת ממכות, לא יכולה ללכת. כך הגעתי למכולת שהייתה ליד וביקשתי להתקשר, אבל בעל המכולת ענה שכאן זה לא טלפון ציבורי. עובד של תנובה שהיה בחנות שאל מה קרה, ומהטלפון שלו התקשרתי לאמא שלי. כשאמא הגיעה, נפלתי. לא יכולתי יותר.
"בבית נכנסתי מתחת לשמיכה ולא הייתי מוכנה לצאת. החבר של אמא אמר לי, 'איילה, תספרי מה קרה, אף אחד לא ישפוט אותך'. סיפרתי לאמא ומשם זה המשיך למשטרה ובדיקות בבית חולים ושחזור, בסוף הם נעצרו, נשפטו והורשעו. בן גוזי קיבל 15 שנה ונפטר בהמשך בכלא, ואטיאס קיבל שמונה שנים והשתחרר לא מזמן. בית המשפט פסק פיצויים בסך 120 אלף שקל שאותם עד היום לא קיבלתי".
איך הרגשת כשהאנס השתחרר?
"נלחצתי. תקופה ארוכה החלפתי מספרי טלפון, עברתי דירות. היום כבר אף אחד לא יכול לפגוע בי".
כוח, שיתוק ובריחה
הקשיים שאחרי האונס התגלו בהדרגה. "אחרי המקרה הצלחתי לתפקד כרגיל. הייתי על אוטומט. הרוב ידעו מה קרה לי, עובדת סוציאלית שוחחה איתי, אבל לא הייתי מוכנה לדבר יותר מדי. נעלתי את זה והמשכתי, ואז, כשהגיע החופש הגדול, קרסתי".
חלק גדול מהמשבר נבע מכעס שלה על עצמה. "אנשים לא מבינים שבסיטואציה כזו את הופכת משותקת ברמה מטורפת", היא אומרת. "כשהאונס קרה, הרגשתי שאני רוצה להתנגד אבל הגוף בוגד בי. אני יודעת שפיזית אני יכולה לשבור בית, לקום ולברוח, אבל לא הייתי מסוגלת, הפכתי אפתית. מאוד כעסתי על עצמי אחרי מה שקרה. היום אני כבר לא שופטת את עצמי. יש בחורה שאין לה כוח שתצליח לתת מכה ולברוח, ומישהי שיש לה כוח מטורף ולא תצליח לזוז סנטימטר. את לעולם לא יודעת איך הנפש תתמודד באותה סיטואציה, נפש זה דבר עדין, הפכפך".
מה זה אומר?
"ניסיתי להתאבד כמה פעמים ללא הצלחה, עד שאושפזתי במחלקה סגורה בבית החולים בצפת, כי חשבתי שאם זה יעזור לי, אז למה לא? הייתי מאושפזת שם במשך שמונה חודשים. סבלתי מבולימיה קשה, מזוכיזם, אובדנות, ביליתי המון בבידוד כי ניסיתי לפגוע בעצמי, לא יכולתי לישון, הייתי נכנסת מתחת למיטה כדי שלא יראו אותי. ואז הגיע השלב שהייתי אמורה להעיד, ולא הייתי מסוגלת. למרות שכבר הייתי במצב נפשי טוב ואפילו יכולתי לצאת הביתה, משהו השתבש. פחדתי נורא לראות אותם. לא ידעתי מה יקרה. אז כשיצאתי הביתה לכבוד יום הולדת 17 שלי, פשוט ברחתי".
דווקא אז, בימי הבריחה שלה, הבינה שאסור לה לשתוק. "כל מה שרציתי זה להתחבא, להיעלם מהעולם. בסוף הבנתי שאם לא אדבר והם יפגעו בעוד מישהי, זה יהיה על המצפון שלי, והחלטתי לחזור".
את מסוגלת להבין את הפחד המשתק הזה של הרבה נשים?
"ברור, הרי הייתי שם. יש לי שלוש אחיות, כל חיי ניסיתי לגונן עליהן ואמרתי, מה יקרה אם חס וחלילה זה יקרה להן? האנסים הרי לא יפסיקו אחרי בחורה אחת. הבנתי את החשיבות הגדולה של העדות שלי.
במשפט נחקרתי חמש שעות בחקירה נגדית. עורכת הדין שייצגה אותם הצליחה להשיג את היומן של הפסיכולוגית שלי ואמרה, 'אני רואה שאת עד היום מוצצת אצבע' - היא רצתה להציג אותי כלא שפויה, כמישהי שלא מסוגלת להעיד. אמנם שמו פרגוד בבית המשפט ולא ראיתי אותם, אבל עצם הנוכחות שלהם הייתה מלחיצה מאוד. בסוף הייתי גאה בעצמי שבזכות העדות הם הורשעו. לא הייתי סולחת לעצמי אם הם לא היו משלמים את המחיר".
פירות, סכינים וסוף מתוק
את האהבה למטבח ולבישול ספגה בעיקר מאמה. "מילדות נמשכתי למטבח של אמא שלי, שהיא ממוצא אלג'יראי, ושל סבתא מצד אבא, שהיא ממוצא מרוקאי. שתיהן בשלניות מעולות".
איך אמא שלך הגיבה כשבחרת, יחידה מאחיותייך, לגור עם אבא?
"היה לה קשה. עד היום היא אומרת שמכרתי לאחותי הקטנה ממני את הבכורה בנזיד עדשים. את האחיות שלי הייתי רואה כשבאו לבקר את אבא, אבל איתה לא דיברתי שלוש שנים. אמא ניסתה לרצות אותי ואבא שלי ניסה לפייס, אבל כלום לא עזר, אני מאוד עקשנית. בסוף זה קרה - אמא זו אמא, והיום אנחנו בקשר מצוין. לא מזמן היא הגיעה אליי לשבת ובאה לעזור לי במטבח במסעדה ואני הרגשתי שסגרתי מעגל. אחרי שבמשך שנים ספגתי ממנה ריחות בישולים ואת סודות המטבח, הייתה לי הזכות באמת לבשל איתה. לימדתי אותה לעשות הולנדז וביצה עלומה, שמבחינת אמא זה מנות פלצניות, וזה היה כיף".
היה לך ברור שבזה תעבדי?
"זה היה החלום שלי. אמא אמרה שזה מקצוע תובעני וקשה אז הלכתי ולמדתי גרפיקה, אבל לא יכולתי להתרחק מהמטבח. במטבח לא רואים את הפרעות הקשב והריכוז שלי. למעשה זה עוזר, כי אני יכולה לעשות כמה דברים בבת אחת. המטבח הוא זה שהציל אותי אחרי האונס, הבישול אז והיום הוא עבורי אי של שפיות. לחתוך ולעצב כל מנה ומנה בדיוק, זה עבורי מקום של שקט, אזור הביטחון".
מהר מאוד תחביב הבישול הפך עבור איילה למקצוע. "התחלתי בקטנה במטבח חלבי בצפון, בהמשך למדתי במכללת רימונים במלון בטבריה ואת הסטאז' עשיתי באילת. אחרי הלימודים טסתי לאיטליה ועבדתי במטבח של אונייה". כשהציע לה השף דוד מגן במכללה שבה למדה להתחרות ב"מסדר אבירי הגריל" לא חשבה פעמיים. "סביבי היו תותחים שמגיל 18 מתחרים ועובדים אצל כל הגדולים. נלחצתי, אבל בסוף לקחתי את המקום הראשון. זכיתי וייצגתי את ישראל בתחרות עולמית שהתקיימה בטורקיה".
מי ליווה אותך?
"אבא שלי לא עזב אותי לרגע. התחרות התקיימה בשבת ואבא, שהוא אדם דתי, נשאר במלון ואני נסעתי לתחרות, שהתקיימה במלון רחוק מאוד. בשעה שמונה, כשיצאה שבת, אני מקבלת שיחת טלפון מאבא והוא שואל 'איילה, איפה את?' הסברתי שאני במלון ארבע עונות, ופתאום אני רואה את אבא עומד בפתח. התברר שלפני כניסת השבת הוא בדק איך מגיעים למלון וצעד במשך שמונה שעות ברגל רק כדי להיות שם לצדי".
בין לבין החליטה שעליה להתחתן, "הכרתי בחור מהאזור. מאוד פחדתי מהתגובה של המשפחה, מה הם יגידו אם יגלו שאני נמשכת לבנות, שלא יחשבו שזה בגלל האונס ואז יחזירו אותי לאשפוז. אנשים חושבים, 'נפגעת מינית, אז עכשיו את לסבית' - אז זה בפירוש לא כך. כדי לרצות את העולם יצאתי איתו והתחתנו. הוא נשמה טובה, אבל לא הייתי מסוגלת להיות איתו. חיפשתי כל הזמן סיבות לא לבוא למיטה. בסוף הלכתי לעשות סטאז' באילת בלעדיו למשך שבועיים ושם הבנתי שאני לא יכולה יותר. התקשרתי, סיפרתי לו, ומיד אחר כך העליתי פוסט בפייסבוק: 'יצאתי מהארון, החיים נפלאים. לילה טוב, נסיכה שלי', כי אז כבר הכרתי מישהי".
ואיך ההורים הגיבו ליציאה מהארון בפייסבוק?
"התקשרתי לאבא. ניהלנו שיחה ארוכה ובסוף שאלתי אם ראה את מה שכתבתי בפייס וסיפרתי שיצאתי מהארון. אבא ענה: 'יצאת מהארון? לקחת מעיל? קר בחוץ', וזהו. מאז הוא תומך וכך גם אמא והאחיות שלי. היום אני הולכת אליהם עם בת הזוג שלי. אבא שלי מחכה שאני אביא ילד, ואם היא תביא קודם הוא יכיר בו כנכד בלי שום קשר לכלום. גם עם הגרוש שלי, אגב, אני בקשר טוב עד היום".
גם אל התוכנית "משחקי השף" הגיעה בעקבות השף מהמכללה, והחליטה לשלוח טפסים, מה שיהיה יהיה. "רק כשהתקשרו ואמרו שאני צריכה להגיע לאודישן ולהכין מנה, התחלתי להתרגש". השף מאיר אדוני, היחיד שלא אהב את מנת האודישן שלה, בחר בה לנבחרת שלו. "כל כך שמחתי שזה הוא, הוא איש עוטף, חם, רגיש ומעל הכל שף מעולה. הוא שלח לי הודעה אחרי שבחר בי ולא הפסקתי לחייך".
מה הוא כתב?
(מחייכת במבוכה) "כמה אני גדולה וכמה אני מדהימה אותו וכמה הוא מאושר שאני בנבחרת שלו, ושאמשיך ככה".
"בודדים האנשים שיש להם את הכוחות לא רק לספר אלא גם להתמודד עם המבטים שאחרי", אומר מאיר אדוני. "איילה היא בן אדם אמיץ. הייתה לי זכות גדולה להכיר אותה, לעבוד איתה ולקבל ממנה השראה גדולה".
עד לאחרונה הייתה איילה השפית של קפה מיכל, אחד המקומות המלאים בדיזנגוף, וגם כשלא נכחה שם פיזית, המצלמות המוצבות במסעדה שידרו אליה לטלפון הנייד, מלמדות אותה מה קורה שם בכל רגע ורגע.
ממש בית "האח הגדול".
"ככה צריך לנהל מסעדה, חשוב להקפיד על כל פרט. אחד החלומות שלי הוא להביא למסעדה בנות או בנים שנפגעו מינית, ולתת להם את המטבח כמקום מרפא. להעניק להם את הביטחון שהמטבח נתן לי".
בימים אלה היא עוברת לגור עם בת זוגה, אישה המבוגרת ממנה בעשר שנים. "היא עובדת משרד החינוך, ויותר מזה אני לא מוכנה לספר". הן חושבות על עתיד משותף וילדים. "למדתי שאדם צריך ללכת עם האמת שלו, כי כשאתה סוגר את מה שאתה מרגיש בפנים אתה עוצר את עצמך מהצלחה. אם לא הייתי עוברת את כל התהליך הזה, לא הייתי מגיעה למה שאני היום. היום אני חזקה כי עברתי את מה שעברתי".
>>> חבבו את "לאשה" בפייסבוק
>>> חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG
הכיסא הריק של פרויקט #אמיצות2016
כשהתפרסם פרויקט "לא תאנסו אותנו לשתוק" הופיעו על גבי השער תמונותיהן של 22 נשים, כמניין אותיות הא"ב, ולצדן כיסא ריק. משמעות הכיסא הריק הייתה לתת במה לנשים שהותקפו מינית ומעוניינות לשתף בסיפורן.
קראנו להן לכתוב למערכת והבטחנו שלא נוריד את הנושא מעל סדר היום. בעקבות הפרסום הגיעו אלינו עשרות פניות של נפגעות ונפגעי תקיפה מינית. עתה אנו מביאים את סיפורה של איילה אורגובי.
