את הרגע שבו התקבלה ההחלטה להמית את העובר שעומד להיוולד לו, יובל גילברד (33), איש הייטק מרעננה, לא ישכח לעולם. זה קרה בנובמבר 2014, והלידה השקטה של אשתו רויטל (37), עורכת דין במקצועה, התרחשה בבית החולים איכילוב בשבוע ה־37 להריונה, אחרי היריון קשה ורצוף בדיקות ותקלות. בנם הבכור מעין היה כמעט בן שנתיים כשזה קרה. "רצינו מאוד שיהיו לנו ילדים בהפרש גיל קטן, כדי שהם יהיו חברים, אבל זה לא קרה", הוא מספר בצער.
מה קרה?
"גילו הרחבה של מחיצת המוח השמאלי, מה שהעיד על בעיה התפחותית במוח. מומחה אחד גילה אותה, ארבעה מומחים לא הצליחו לשחזר את הממצא, ולכן המשכנו בהיריון. שבועיים לפני הלידה גילו גם דימום מוחי, מה שהוביל למסקנה שלילד צפויות בעיות התפתחותיות קשות. אי אפשר היה לדעת כמה חמור המצב, אבל הייתה ודאות שזה לא משהו שרצוי לחיות איתו".
יעצו לכם לוותר?
"המומחים היו די ניטרלים, ההחלטה הייתה בעצם שלנו. מיד הגענו לוועדה להפסקת היריון ולמחרת רויטל התאשפזה לביצוע ההליך. זו הייתה החלטה קשה, העובר היה חי והיה צריך להמית אותו על ידי זריקה להפסקת פעולת הלב, אבל לא היו התלבטויות. הייתי מוכן נפשית למה שקרה, כי ידענו משך רוב ההיריון שיש לנו בעיה. הבנתי שיש לי ילד שאני לא אזכה לראות אף פעם".
לא ראית אותו?
"בסוף כן, בהחלטה ספונטנית. לפני הלידה היינו בטוחים שלא, פחדנו לתת פנים וגוף לאובדן הזה, אבל אני שמח בדיעבד שהייתה פרידה. החזקנו אותו על הידיים, דיברנו אליו ונתנו לו שם. קראנו לו גל".
יובל ורויטל לא לבד. לידת עובר מת היא אירוע טראומטי, שמנתץ את התקווות של ההורים לעתיד ומותיר במקומן תחושות של ריקנות, כעס, אבל, אשמה ובדידות. התחושות האלה משותפות לאם ולאב, אבל בעוד האישה עטופה בתמיכה ובהבנה מכל עבר, מהאב מצופה להתגבר במהירות על צערו ולתמוך באשתו. יובל, ששנה וחצי אחרי אובדן בנו עדיין מתבוסס בצערו, מתקשה להבין מדוע זה כך.
קברתם את גל?
"זו הייתה סאגה שלמה של ביורוקרטיה, שכללה אכזריות, חוסר הבנה ורגישות ואפילו טיפשות. שאלו אם אנחנו רוצים שהם יטפלו בקבורה, וכשהבנו שבמקרה כזה לא נדע לעולם היכן הוא קבור, רויטל התנגדה. בסוף הקמנו לו מצבה קטנה ברעננה, לא כתבנו עליה דבר מלבד סמל, שרק אנחנו מבינים מה הוא אומר".
איך מתאוששים ממכה כזאת?
"כל אחד מאיתנו בצורה אחרת. רויטל הצטרפה לקבוצת תמיכה בתל השומר, אבל אין קבוצת תמיכה דומה לגברים. הזמינו אותנו רק למפגש אחד, ואני נורא כעסתי. ארבעה מאיתנו - הגברים שהגיעו למפגש - שמרו על קשר והפכנו מאז לחברים".
זה לא מובן שיטפלו בעיקר בנשים בנסיבות כאלה?
"כן, אבל שלא יתעלמו לגמרי מהגברים. אני אב מעורב, אני מחתל ועושה הכל, והעולם לא מתייחס אליי ככה. כאילו שמה שקרה לא נוגע לי. אף אחד לא מכיר בזה שגם הגבר עובר תהליך של שכול. הייתי בדיכאון ממה שקרה, ואף אחד לא עזר לי".
אז איך התמודדת?
"עד היום לא הצלחתי להתמודד. זה גרם להמון קשיים, מרמת מצב הרוח, דרך פגיעה בעבודה ועד פגיעה קשה במערכת הזוגית. גם המשפחה המורחבת לא ידעה איך להתמודד עם זה, והרבה חברים נעלמו, כי לא היה להם מושג מה עובר עלינו. רויטל קיבלה הכרה, היא גם הייתה בחופשת לידה, אבל בצד שלי היה אפס. זה כאב ברמות הכי עמוקות, זה הוביל לתחושות של כעס וזעם, לקח לי יותר משנה להירגע".
מה קרה לזוגיות בעקבות האובדן?
"זה פגע בזוגיות בכל הרמות, כולל באינטימיות ובחשק המיני. סדר העדיפויות של כל אחד מאיתנו השתנה, נכנסנו למוד של הישרדות, נפשית ופיזית, שבו כל אחד דואג לעצמו. היו כעסים הדדיים, חלקם מוצדקים וחלקם פחות. הרגשות הקשים שלי התחלקו לשני סוגים: קנאה על זה שלה יש מסגרות וכולם שואלים לשלומה, וכעס על העולם שמכיר בה ולא מכיר בי. היו לי ציפיות שהיא תעזור לי להתרומם והן לא התממשו".
התגברתם על זה?
"התחלנו טיפול זוגי. אנחנו חזקים, עברנו המון גם לפני וגם אחרי, בלב עמוק אנחנו יודעים שאנחנו ממשיכים ביחד".
מה עם עוד ילד?
"ניסינו, ולצערנו הייתה עוד הפלה בשבוע שביעי, עוד סטירה חזקה שהעיפה אותנו מהרגליים השבריריות שלנו. מה שבטוח, ההיריון הבא יהיה האחרון".
"הכאב הוא גם שלנו"
מחקרים מראים, שיש הבדלים בין בני הזוג בהתמודדות עם לידות שקטות, ולעתים התוצאה היא ריחוק ופגיעה בזוגיות. בעוד הנשים מתבוססות בצערן וחוזרות שוב ושוב לרגע שבו הכל קרס, האבות נוטים לחזור במהירות רבה מדי למסלול החיים, ולא מרבים לבטא את הצער. אלא שבשלב מאוחר יותר, האבל הלא מעובד מופיע באופנים אחרים כמו דיכאון או התקפי זעם, ועלול לפעמים להוביל לפרידה.
לנשים שחוו לידה שקטה יש קבוצות תמיכה, חלקן ממוסדות, וגם עמוד פייסבוק משותף ("חיבוק בשקט"), שבו הן חולקות את הצער עם נשים אחרות. לגברים אין עם מי לדבר, ואלה שחוו את האובדן אומרים, "נכון, הלידה
שלה, אבל הכאב הוא גם שלנו". בעבר היה ניסיון פרטי להקים קבוצת תמיכה, שאותה ייסד הבלוגר סתיו אדם, שעבר אירוע דומה בעצמו. "מאז עברו 17 שנה ודבר ביחס החברה לא השתנה. גברים עדיין נאלצים להתמודד מול חברה מצ'ואיסטית, שלא מבינה למה הם לא עוברים הלאה", הוא מסביר כיום.
למה הקמת את קבוצת התמיכה?
"לפני 19 שנה אשתי לשעבר ואני עברנו לידה שקטה, בעקבות קשר בחבל הטבור בתחילת החודש התשיעי. את אשתי הקיפו בהמון אהבה, אבל אני רק שמעתי משפטים כמו 'אתה צריך להיות חזק בשבילה'. בהמשך גיליתי שאין מענה לאבות, שחווים גם הם טלטלה רגשית לא קטנה, והחלטתי להקים קבוצת תמיכה. הגיעו 28 איש, הבאנו גם אנשי מקצוע, אבל אחרי חצי שנה הקבוצה התפזרה. כיום אני מנהל קבוצה וירטואלית קטנה שנקראת 'לידה שקטה, בכי ההורים'".
אתה ואשתך התגרשתם. אתה חושב שהגירושים שלך קשורים לאירוע הזה?
"כן, כי משם התקדמנו למקומות שונים. אני, למשל, רציתי לקבור את הילדה ובית החולים לא איפשר לי. רציתי לתבוע אותם וללכת עם זה עד הסוף, אבל גרושתי רצתה להניח לזה. הנחתי, אבל זה נשאר פתוח ומשם התחיל הקרע בינינו. אחרי אותה לידה נולדו לנו שלושה ילדים משותפים, אבל הקרע נוצר שם".
"אנחנו באותה סירה"
אריאל אוני (38) ואשתו טל (37), מרחובות, נשואים עשר שנים והורים לשתי בנות - (אוריה, בת 7 וארבל, בת שנתיים), איבדו לפני כשלוש שנים זוג תאומים, ימים ספורים אחרי הלידה. התאומים, שכבר ניתנו להם שמות, אלישע ואיתן, נולדו בשבוע ה־24. אלישע נפטר ארבעה ימים אחרי הלידה ואיתן אחרי חמישה. לכאורה, הם לא עברו "לידה שקטה" קלאסית, אבל אריאל וטל סבורים שכן. "נוהגים להפריד אותנו מהלידות השקטות, אבל אין לזה הצדקה, אנחנו באותה סירה. אם כבר, האובדן שלנו הרבה יותר גדול, כי אנחנו כבר קיבלנו אותם והם מתו לנו בידיים", מסביר אריאל.
ההיריון הראשון שלהם היה ספונטני ותקין, ואוריה נולדה בלידה רגילה. הניסיונות להיכנס להיריון נוסף באותה דרך עלו בתוהו, ובני הזוג פתחו בטיפולי פוריות שנעשו יותר ויותר אגרסיביים. "בסופו של דבר נהיה היריון, ועוד שניים במחיר אחד, אין לתאר כמה שמחנו", מספר אריאל. "ההיריון הלך חלק יחסית, עד שיום אחד התחילו צירים. הלכנו לחדר מיון ושם לא הצליחו לעצור את הלידה. התאומים נולדו במצב קשה, היה ברור שטוב לא יצא מזה. הבנו מהר מאוד שהסיכוי שהם יחיו ללא מומים קשים הוא קלוש".
עבר לך בראש שאולי כבר עדיף שימותו?
"כן, ברור, עם כל הצער שבדבר. התפללתי שזה ייגמר כמה שיותר מהר, ורצוי שזה יקרה לפני שטל תראה אותם. חשבתי שככה היא תתגבר יותר מהר, אבל זה לא הולך ככה. אי אפשר לשכנע אמא שסחבה היריון במשך חודשים שזה לא קרה".
ערכתם טקס קבורה?
"בבית החולים ניסו להחתים אותי על סידורי קבורה, אבל התברר שאם אני חותם אין לי שום זכות להתערב או לדעת איפה הקבר. לא הסכמנו להיות מנותקים מהתהליך הזה, ובסוף קברנו אותם בעצמנו בראשון לציון, ללא טקס, בסוג של קבר אחים".
איך הסביבה הגיבה לאסון שלכם?
"אנשים מתייחסים לאירוע כזה בביטול. האישה בסדר? יופי, תמיד אפשר לנסות שוב. היו כאלה שאמרו 'מה אתה עושה מזה סיפור?' היו אפילו אנשים שאמרו לנו 'גם זה לטובה'. לא אומרים דבר כזה. היחס הזה מתעלם לגמרי מהאובדן. ברור שצריך להמשיך הלאה, אבל זה לא סותר את האבל שחוויתי".
גם טל קיבלה יחס כזה?
"אליה התייחסו אחרת, אולי במידה מסוימת של צדק, אבל זה לא אומר שאני אבל פחות".
היו חברים שהתנתקו?
"חברים תפסו מרחק, כי לא הבינו מה עובר עלינו ולא כל כך ידעו מה לעשות עם זה. מאז מה שקרה הכרנו אנשים שעברו את זה, וכולם סיפרו שאף אחד לא מבין אותם ושהם לא קיבלו לגיטימציה לאבל".
איך מתאוששים?
"בקושי. עברנו תקופה של אבל, אבל אף אחד לא הגיע לנחם. כשהוריי נפטרו עברנו תהליך נכון יותר, אנשים הגיעו להלוויה ולשבעה, הייתה הכרה באובדן. כאן זה לא היה".
ההיריון שהגיע אחרי כן עזר לכם?
"אני מניח שכן, אבל זה לא בא במקום וזה לא סגר את העניין ההוא. עכשיו טל שוב בהיריון ואנחנו מצפים לילד שלישי".
"הרגשתי לגמרי אשם"
הדרך אל ההיריון של רועי (35) ומיה (33) טלמור מחדרה - הוא שף ויועץ קולינרי והיא סוכנת נסיעות - לא הייתה קלה. במשך השנים עברה מיה טיפולי פוריות מייסרים וכואבים, ובסופו של דבר נכנסה להיריון בהפריה חוץ גופית. זה קרה לפני שנה וחצי, ההיריון היה תקין יחסית, עד השלב שבו התברר שהעובר קטן מעקומת הגיל, ובני הזוג נשלחו לסדרת בדיקות, שיצאו לרוב תקינות.
בשבוע 32 התגלתה הבעיה: הכפלה בכרומוזום 8, שעלולה לגרום לפיגור שכלי ולעוד כמה בעיות משניות, והוחלט להפסיק את ההיריון. "התברר שאני הנשא של הכרומוזום, ולכן הרגשתי לגמרי אשם", אומר רועי. "ביקשנו להפסיק את ההיריון מיידית, כדי שלא יהיה לנו זמן לחשוב על ההשלכות".
מהן ההשלכות?
"העובר היה חי, אי אפשר לתאר בכלל מה עבר עלינו. לא רצינו להתחבט בזה, רצינו לגמור את זה ודי".
הייתם תמימי דעים בעניין?
"אחרי שהתייעצנו עם יועצים גנטיים, ידענו פחות או יותר בפני מה אנחנו עומדים וההחלטה הייתה משותפת לגמרי".
היו התלבטויות?
"בכלל לא, ידענו שזה לא יהיה הוגן כלפי הילד להביא אותו לעולם במצב הזה".
איך הגיבה הסביבה להחלטה שלכם?
"המשפחות מאוד תמכו, אבל היו חברים שחשבו אחרת, ואנחנו כבר לא בקשר איתם. הרבה חברים גם לא ידעו איך להתמודד עם זה וקצת נעלמו לנו".
היית בלידה?
"הייתי עם מיה עד לשלב הלידה ויצאתי. לא יכולתי לעמוד בזה, כנראה בגלל שהרגשתי אשם. אמא של מיה ליוותה אותה בחלק הזה".
איך התמודדתם עם האובדן?
"בהתחלה הדחקנו. זה קרה קצת לפני ראש השנה ועשינו את החג אצלנו, אז האבל נדחה עד אחרי החג. מיה הצטרפה לקבוצת תמיכה בתל השומר, ובשלב הזה אני נשארתי מאחור. עשו שם טובה וארגנו מפגש אחד גם לגברים.
"יצאנו למסע הזה ביחד, אבל היחס של החברה שונה. בעיני החברה אנחנו הגברים, פרט שולי בכל העסק הזה, והתפיסה הזאת תסכלה הרבה מהגברים שהיו שם, ולכן התארגנו לקבוצה ועשינו לעצמנו כמה מפגשים, כדי לחלוק את הכאב שלנו".
איך האובדן השפיע על החיים שלך?
"השפיע מאוד. למזלי אני בטיפול פסיכולוגי וגם מיה בטיפול, וזה עוזר מאוד. ברגע שמקבלים מכה כזאת, מאבדים הכל. אין יותר חשק ליצור, הופכים לרובוט".
ניסיתם להיכנס שוב להיריון?
""כן, המשכנו בטיפולי הפרייה חוץ גופית כדי לשלול אפשרות שתהיה שוב הכפלה של הכרומוזום הזה, וההיריון והלידה יסתיימו בטוב. אין דבר שאני רוצה יותר מאשר ילד, בכל מקום אני רואה משפחות עם ילדים וזה כואב ומזכיר לנו את מה שעברנו. במפגשים עם חברים, כשהם באו עם הילדים, הראו תמונות ודיברו על חוויות החיתולים, נזרקתי אחורה. עם הזמן מצאתי שיטות לברוח, למזלי אני מבשל אז אני תמיד רץ למטבח כדי לא לשמוע".
היו חברים שהתנתקו בגלל זה?
"כן, למשל חברים מהתיכון, כולם עם ילדים, שהחליטו לצאת לטיולים משותפים ואנחנו לא הוזמנו כי לנו אין ילדים והם חששו שלא נשתלב. תודה לאל שיש לי את מיה".
איך נפרדתם מהתינוק?
"בחרנו לא לראות אותו, כדי לא להיקשר אליו. מספיק שראינו תמונות שלו באולטרסאונד. העדפנו שבית החולים יטפל בקבורה, רצינו להיות קשורים לזה כמה שפחות".
אז אתם לא יודעים איפה הוא קבור?
"אחרי סיום חופשת הלידה, קיבלנו את הכתובת מחברה קדישא בחיפה. מתברר, שהוא לא נקבר בקבר אחים בגלל שהוא נולד בשבוע ה־32, אז הלכנו לראות את המקום, ובאיזשהו שלב גם שמנו מצבה".
מה כתוב על המצבה?
"'פה קבור בן מיה ורועי טלמור', ומתחת לזה כתבנו: 'גם אם לא נפגשנו אף פעם, תמיד תהיה בלבנו'".
- חבבו את "לאשה" בפייסבוק
- חדש וכייפי: האפליקציה החדשה של "לאשה"
- חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG
