פעם חשבתי שהדבר שמתלכלך הכי מהר זו חולצה לבנה ויפה. מאוד מהר היא תתפוס איזה כתם בולט וסופני. אבל אז נולד לי ילד והבנתי שאין דבר שצובר יותר לכלוך מילד. חול, שאריות אוכל, צבעים מכל הסוגים ושוב חול. תכלס, אם יבדקו, אין לי ספק שיגלו שהים מתייבש בעצם בגלל כמויות החול שהילדים משנעים על גופם ואז שוטפים באמבטיה – ישר אל הים.
מה עובר לי בראש?
אז אני אבא שלמד כבר לשחרר ולאפשר את הלכלוך הזה, כי בסוף כל יום, מגיע הערב ובערב עושים אמבטיה! יופי. סידור שאפשר לחיות איתו. אז לי החוזה ברור, אבל מה לעשות שלשני הגמדים שגדלים אצלי בבית יש רעיונות קצת אחרים? ברגע שמגיע זמן המקלחת, מתחיל המשא ומתן.
"לא מתקלח היום". "מתקלח אבל בלי הראש" (סבבה, רק קח בחשבון שאתה גם נכנס למיטה בלי הראש). ברגעים האלה תמיד יש לי תחושה שאלוהים יושב לו למעלה עכשיו ונקרע מצחוק מהתוכנית המושלמת שלו, לעמת אותי עם קושי כל כך מתיש ומייאש, שניה לפני שסוף סוף תפקידי כאבא מסתיים לאותו היום, הילדים נרדמים ואני זכאי לשעת החופש היומית שלי.
מה קורה שם ברגע הזה, בו הילד מסרב להיכנס להתקלח, מה עובר לי בראש ברגע הזה? התשובה תלויה במצבי באותו הערב. יש שתי אופציות:
1.אין מצב. לפני השינה מתקלחים וזהו.
2. טוב, שלא יתקלח. אני עייף ואין לי כוח כבר לריב איתו. העיקר שילך לישון ויהיה לי כבר זמן לעצמי.
אני בוחר בדרך הפעולה שלי לאותו ערב וכך מסתיים העניין, אבל בשתי האפשרויות פספסתי דבר חשוב מאוד: לילד שלי יש סיבה לא לרצות להתקלח. סיבה מוצדקת או לא מוצדקת – היא קיימת והיא הדבר הכי מדויק עבור הבן שלי ברגע הזה.
למה בעצם הוא לא רוצה?
נניח שהדבר הכי חשוב לי בקשר עם הילדים שלי זה שהם ידעו שתמיד, בכל שעה ובכל מקום, גם בגיל צעיר וגם כשיגדלו ויתמודדו עם חוויות כואבות או מסוכנות - שאני רוצה להיות שם בשבילם ומוכן להקשיב להם באמת, מבלי לשפוט או לבקר. פשוט להקשיב.
אני מבין שקשר שמבוסס על הקשבה אמיתית, יהיה הרבה יותר קשה לבסס בהמשך החיים ובוחר לבנות אותו ממש כאן ועכשיו בדברים הקטנים, כמו סביב המקלחת. אני שואל את עצמי, לא בזמן אמת, אלא כשיש לי קצת זמן עם עצמי - למה הוא לא רוצה להתקלח? אם התשובה קשורה בי: עושה לי דווקא, רוצה לעצבן אותי, בודק את הגבולות שלי. זה רומז לי שיש כאן בקשה של הילד לייחודיות ולבקשה הזאת יש שלושה מאפיינים:
1. אמא ואבא, תתפעלו ותתגאו בי, כי אני מיוחד ונדיר.
2. תסמכו על המצפן הפנימי שלי, שאני יודע מה טוב לי או לפחות תכבדו אותו בדיאלוג אמיתי ובהקשבה.
3. תהיו ברורים ומספיק עם המסרים הכפולים, המניפולציות והקומבינות בבית שלנו – אל תרשו לי לא להתקלח כי אין לכם כוח אלי. אפשרו לי כי זה מה שאני רוצה.
הקול הפנימי מהבית
מה אני עושה בשביל לתת לילד שלי את התשובות שהוא צריך? ברמה המעשית, אני יכול לפנות לו זמן משמעותי לבילוי משותף. וגם, אני כותב מכתב התפעלות ממנו, בשבילי ונזכר כמה הוא מדהים. ברמת ההוויה, אני שם לב למנהיגות שלי בבית. עד כמה אני בהיר עם ילדיי בהתנהלות וברצונות שלי ובכלל, כמה הם באמת שלי?
רמז: כשאני משתמש במשפטים כלליים, לרוב זה לא יהיה באמת קול פנימי שלי. "ילדים חייבים להתקלח כל יום", "ילדים לא יודעים מה הם רוצים בגיל 3 ואני פה בשביל להחליט בשבילם".
עוד רמז... הרבה פעמים זה יהיה קול שקיבלתי בבית בתור ילד וכבר אז לא הסתדר לי, אז מרדתי בו ובסוף כנראה נכנעתי וישרתי קו עם ההורים שלי.
הרעיון שהעברתי פה מגיע מגישה שנקראת "הורות כמעשה ניסים". לפי הגישה, יש 7 בקשות עומק שונות שאותן ילדים שואלים וכשאני בוחר להקשיב ולנסות להבין את השפה שבה הילד שלי מדבר אלי, אני בעצם אומר לו שהוא לא לבד, שיש לו פה בן ברית לכל החיים
שמנסה ורוצה הכי בעולם להקשיב לו, להבין אותו ולתת לו את מה שהוא צריך, גם אם לא תמיד אני יכול.
חגי קירשבלום – מלווה הורים לפי גישת "הורות כמעשה ניסים". להתייעצות פנו למייל .
