עיצוב

    לא מתחנפת: המעצבת שמוצאת (ומוכרת) את היופי שבחלודה

    סטודיו ''בילונגינג'' של נעה בר-לב דוידור לא מבקש לקלוע לטעם הקהל ולא מחפש את המיינסטרים, אלא את הדברים ''שמעל לטרנד''. לכן הצלחתו אינה מובנת מאליה

    סיגל נמיר

    |

    05.05.16 | 09:25

    ''ביבש ובדהוי יש הרבה יופי'', אומרת דוידור. הכל הוא חומר לעבודה: למשל, בסיס קפיצים חלוד של מזרן הפך למיצב וגם מצא את עצמו על תקן חותמות בהדפסים מעודנים על צעיפים. ''בחומר שהחלודה משאירה בבד, שנחשב לכתם, למשהו שלילי, השתמשנו כפיגמנט'' (צילום: לירון זנדמן)
    ''ביבש ובדהוי יש הרבה יופי'', אומרת דוידור. הכל הוא חומר לעבודה: למשל, בסיס קפיצים חלוד של מזרן הפך למיצב וגם מצא את עצמו על תקן חותמות בהדפסים מעודנים על צעיפים. ''בחומר שהחלודה משאירה בבד, שנחשב לכתם, למשהו שלילי, השתמשנו כפיגמנט'' (צילום: לירון זנדמן)
    ספת פשתן בפינה סלונית בהאנגר. על הרצפה פרוש שטיח ארגזי קרטון: ''סבתא שלי הייתה אומרת - בית זה בית כשיש שטיח ווילון''. דוידור לא רואה בעיה להציג סבון ליד עבודת אמנות, לשלב גבוה ונמוך (צילום: לירון זנדמן)
    פריט שזוכה להצלחה הוא גוף תאורה מלבד סרוג, מלופף סביב מאחז עץ (1,350 שקל). משמאל קולקציית קרמיקה לבנה בנישת ברזל חלוד (צילום: לירון זנדמן)
    אחד משולחנות התצוגה, שעליו חפצי נוי ומנורות ממשפכי מעבדה. הצוות עובד עם חפצים קיימים שהופכים לנקודת מוצא וחומר לעבודה חדשה (צילום: לירון זנדמן)
    הסביבה החקלאית מזינה את דוידור בחומרים. מימין: גוף תאורה שעשוי מטייבק ומצלחת של גרלנדות מחממות פרחים (מ-2,600 שקל). משמאל: ההגדרות המילוניות של בילונגינג. ''כשמפרקים את המילה לחלקים, מוצאים בה את המהות והתכנים של המותג'' (צילום: לירון זנדמן ותומי הרפז)

    את חנות העיצוב שלה, "בילונגינג", בחרה נעה בר-לב דוידור לפתוח דווקא בחצר משק בקצה כפר ויתקין, ולא בלבה של עיר גדולה. מדרגות ברזל חלודות מובילות למרפסת מוגבהת ולהאנגר שמאחוריה. החלודה מתמזגת בטבעיות עם טרסת האבנים, הקיסוס המטפס, עץ הזית והפרדסים שמסביב.

     

    מדרגות חלודות מובילות לחנות ומרמזות על אופי המקום (צילום: לירון זנדמן)
      מדרגות חלודות מובילות לחנות ומרמזות על אופי המקום(צילום: לירון זנדמן)
       

       

      אפשר לומר שבית העיצוב של דוידור הוא חלל רב-תחומי, גן הרפתקאות ליצירה, מגרש משחקים בחומר, מעבדה לניסויים, טעויות והפתעות; אפשר גם לומר הוא מציג אוסף פריטים שאינו מבקש להחניף לטעם הקהל, ולא מחפש את המיינסטרים. מאחר שכך, הצלחתו מפתיעה.

       

      את החלל גודשים פריטים המיוצרים בסדרות קטנות ועבודות חד פעמיות (וואן-אוף); רובם ככולם בגדר הצעה, שאפשר לשנות בהתאמה אישית. חוט פרום הוביל לעיצוב נברשת; טעות הפגישה בדי קנווס עם חומרים מעולם הנגרות והתגלגלה לאגרטלים פיסוליים; על תיקי טייבק הודפסו צילומים של קירות אכולי חלודה. תצוגה שמשלבת אמנות ועיצוב, קראפט וטכנולוגיות דיגיטליות, גבוה ונמוך, גלובלי ולוקאלי. שם המקום - Be Longing s - מכוון לתחושת השתייכות והמשכיות. "כל המקום הזה הוא ביוגרפי", אומרת דוידור. "הוא סך כל הגלגולים שלי".

       

      נעה בר-לב דוידור עם אחד מתיקי הטייבק שלה (צילום: לירון זנדמן)
        נעה בר-לב דוידור עם אחד מתיקי הטייבק שלה(צילום: לירון זנדמן)

         

        מילות המפתח של דוידור הן תהליך, סבלנות, אקראיות, מחזור חיים, לעבוד עם מה שיש, עם מה שנשאר. סביבה צוות שמסייע לה לתרגם רעיונות למוצרים: מאיה זכאי, בוגרת המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל, לירון זנדמן, בוגרת המדרשה לאמנות בית ברל, ורותי רותם, "וכולנו עושות הכל", היא אומרת. "אם צריך לשייף, לצבוע, לתפור". הרעיונות נארזים ב"קולקציות", שמוגדרות לפי רעיון מרכזי. הקונספט הראשון היה ONE WHITE. השני היה UTILITY. ועכשיו תורו של ה-RUST - החלודה.

         

        כשדוידור מדברת על חלודה, היא לא מתכוונת רק להתהליך הקורוזי שעובר ברזל במפגש עם חמצן, אלא להתבלות והתפוררות, לחומר חי שממשיך ומשתנה. "את זה 99 אחוז מהאנשים היו זורקים לפח", היא אומרת ומצביעה על עציץ שיבש. "הם לא רואים את הפואטי והיפה שבו. ביבש ובדהוי יש הרבה יופי, גם אם הפוך ממה שהתרבות המערבית כל כך מרוממת - החי, הירוק, הצעיר, העסיסי. 'בילונגינג' זה לאפשר לדברים לקרות, לתת לעלים להיות יבשים, לתת לחלודה לקרות, לא להסתיר את החוט הפרום".

         

        אגרטלים פיסוליים מקנווס מוקשה. 480 שקל (צילום: לירון זנדמן)
          אגרטלים פיסוליים מקנווס מוקשה. 480 שקל(צילום: לירון זנדמן)

           

          האקראיות היא לדבריה שחקן מפתח, וכך גם העבודה עם מה שיש. באמנות קוראים לזה אובז'ה טרובה - חפץ קיים שהופך לנקודת מוצא וחומר לעבודה חדשה. קיר שנותר ממבנה ישן היה הבסיס להאנגר רחב הידיים. לוח פח שעמד בחוץ וקיבל פטינה שולב במעטפת המבנה. קונוסים גדולים ממתכת, שרידים ממצאי חקלאי, מחכים לשעה שבה יגיע תורם להתגלגל מחדש כגופי תאורה. מסננות ברזל חלודות הוטבעו על סדרת כלי קרמיקה. בסיס קפיצים חלוד של מזרן שולב בחלל ומצא את עצמו על תקן חותמות בהדפסים מעודנים על צעיפים ובגדים. "לקחנו את הברזל, שהוא חומר קשוח וגברי, והפגשנו אותו עם פשתן ועם משי, שהוא הכי עדין. בחומר שהחלודה משאירה בבד, שנחשב לכתם, למשהו שלילי, השתמשנו כפיגמנט. זה ממש לעשות אהבה עם חומרים".  

           

          צעיף משי עם הדפסי חלודה. מ-480 שקל (צילום: לירון זנדמן)
            צעיף משי עם הדפסי חלודה. מ-480 שקל(צילום: לירון זנדמן)

             

            כל דבר בעונתו

             

            דוידור גדלה בשרון ומתגוררת באביחיל. "מושבניקית", היא מחייכת, "מה שיש פה אלה החומרים שסביבי. גוף התאורה שמעלינו", היא מצביעה על נברשת המשלבת טייבק, "עשוי מהצלוחיות של הגירלנדות בחממות הפרחים, תולדה של עשרות נסיעות מהבית דרך הפרדסים והמטעים והחממות".

             

            מנורה עם אהיל נייר סרוג בעבודת יד. 980 שקל (צילום: לירון זנדמן)
              מנורה עם אהיל נייר סרוג בעבודת יד. 980 שקל(צילום: לירון זנדמן)

               

              כמי שגדלה בסביבה חקלאית, לא מפתיע שעונות השנה נוכחות בעשייתה. את כפות הסלט העשויות מענפי זית היא מייצרת רק אחרי שמסיק הזיתים מסתיים וגוזמים את העצים. "זה מוצר שהיה חסר", היא מספרת, "אנשים חיכו לו, טלפנו, שאלו עליו. ולכולם אמרתי – אנחנו לא יוזמים גיזום, אנחנו מייצרים את הכפות רק בעונה, כשממילא גוזמים את עצי הזית''. את ענפי הזית שהיא אוספת במטע משרים ומקלפים, ואז הם עוברים לנגר שמעשן אותם כדי שלא יהיו בהם תולעים. "ואותו הדבר עם הסנסנים", היא אומרת. "כל דבר בזמנו, ומחכים בסבלנות. לפעמים נגמר חומר הגלם, אז זהו. אין".

               

              כפות סלט מענפי זית שנגזמו בתום המסיק. 160 שקל (צילום: באדיבות בילונגינג)
                כפות סלט מענפי זית שנגזמו בתום המסיק. 160 שקל(צילום: באדיבות בילונגינג)

                 

                אבל דוידור היא לא רק מושבניקית. בוגרת שנקר מצטיינת, ששימשה בו גם כמרצה; מעצבת אופנה מצליחה, שפנתה לעיצוב פנים; יוצרת שנסעה ליפן בעקבות בן זוגה, מדען בתחום הבינה המלאכותית ויזם היי-טק, וחזרה עם תובנות חדשות; ולסן-פרנסיסקו, שם גילתה את נפש האמן שבה. היא מטיילת סקרנית שחוזרת ממסעותיה טעונה בהשראה ולעתים גם בחומרי גלם יוצאי דופן.

                 

                שולחן ערוך על המרפסת. קיני ציפורים דקורטיביים מיוצרים במקום מכפות תמרים (צילום: לירון זנדמן)
                  שולחן ערוך על המרפסת. קיני ציפורים דקורטיביים מיוצרים במקום מכפות תמרים(צילום: לירון זנדמן)

                   

                  הסטודיו נולד כהמשך טבעי לעבודתה כמעצבת פנים. "מכיוון שממילא מצאתי את עצמי עושה את הרהיטים", היא מנמקת, "בילונגינג נולד מתוך רצון לעזור ללקוחות למצוא את השפה האישית שלהם, ללמוד איך מאבחנים את הדברים שמעל לטרנד. אני לא אוצרת פה יוצרים אחרים ולא מוכרת את העבודות שלי בשום מקום אחר. והכל נעשה בארץ. לא מספיק מדברים על הכחול-לבן הזה, על לפרנס בעלי מקצוע מקומיים. זה ממש חשוב לי. לא משנה אם זה נגר, איש ברזל, קרמיקאית, או מישהי שסורגת. רק לעצב מוצר ולייצר אותו בחוץ – לא מעניין. חזרנו ללוקאלי. ואנשים מאוד משתפים איתי פעולה. בית דפוס שמתלהב לשחזר את הסדר, שכבר 30 שנה לא עבד איתו. אנשים מחפשים את טביעת היד הזו".

                   

                  עובדים עם אנשים ובעלי מלאכה מהסביבה (צילום: לירון זנדמן)
                    עובדים עם אנשים ובעלי מלאכה מהסביבה(צילום: לירון זנדמן)

                     

                    לוקלאליות מבחינתה היא לא רק חומרי הגלם אלא גם האנשים: "מגיעות לכאן נשים פנסיונריות מהסביבה, שיש להן את תבונת הכפיים, וזמן, ורצון להיות חלק ממשהו. אני נורא נהנית. אני מחפשת לעבוד עם אנשים שאני עושה להם טוב, למשל אנשים עם מוגבלויות, וזה אושר גדול לכל הצדדים. אנחנו עובדים עם נגרים, רובם מבוגרים, שמתמחים בנגרות מסורתית. אני אוהבת לעבוד עם אנשים שיש להם פז"מ, שלא הכל מהר, מהר, מהר. רבים מהמוצרים שלנו הם רב-תהליכיים. פה נבנה אב-הטיפוס, ואז הם יוצאים לבעלי מלאכה שונים, וחוזרים הנה לגימור".

                     

                    תיקים, מחברות, הדפסים - האוסף מגוון (צילום: לירון זנדמן)
                      תיקים, מחברות, הדפסים - האוסף מגוון(צילום: לירון זנדמן)

                       

                      תצוגה לא שגרתית בספרייה מודולרית מברזל שחור (צילום: לירון זנדמן)
                        תצוגה לא שגרתית בספרייה מודולרית מברזל שחור(צילום: לירון זנדמן)

                         

                        לתת לעצמך רשות

                         

                        בפינת ה"סלון" בהאנגר ניצבת כורסה ישנה עם קרביים חשופים, ועל הרצפה פרוש שטיח ארגזי קרטון. ''סבתא שלי הייתה אומרת - בית זה בית כשיש שטיח ווילון. יש אנשים שממש נגנבים על זה, ויש אנשים שאומרים 'סליחה, לא כדאי להביא שטיח אמיתי?' אבל אני מאמינה שמותר לשים סבון ליד עבודת אמנות שהוצגה בתערוכה וזכתה בפרסים".

                         

                        היא מצביעה על עבודת בד המשתלשת מהתקרה, עבודת אמנות סיבים שהציגה לפני למעלה מעשור בתערוכה בסן פרנסיסקו. "קוראים לה ABSENSE, נעדרות", היא מספרת, "וכאן היא עומדת ליד סבון. גבוה ליד נמוך. בסופו של יום, זה אובייקט וזה אובייקט, זה חומר וזה חומר. ברגע שטשטוש הגבולות הזה אותנטי – הוא עובד".

                         

                        לחצו על התמונה לכתבה על דירה משפחתית שהולבשה ב-100 אלף שקל (כולל המנורות של ''בילונגינג''):

                         

                        כך נראית המנורה של ''בילונגינג'' בדירה משפחתית. לחצו לכתבה המלאה (צילום: שירן כרמל)

                         

                         

                         

                         
                        הצג:
                        כל התגובות לכתבה "לא מתחנפת: המעצבת שמוצאת (ומוכרת) את היופי שבחלודה"
                        אזהרה:
                        פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד