"איך שוברים רוח של אישה יולדת יפה ומחוברת? פשוט מאוד. מבודדים אותה, מחלישים אותה, מדכאים אותה" (צילום: מתוך האלבום הפרטי)
להיות דוּלה במקומות אחרים בעולם, ללוות לידה במסע, היה אחד הסעיפים שלי ב"באקט ליסט" שכתבנו טרם יציאתנו את הארץ. לא האמנתי שזה באמת יקרה, אבל לחלום מותר ורצוי תמיד, אז חלמתי, למרות שאנחנו כבר זמן מה במסע שלנו והלידה האחרונה שליוויתי היתה אי שם בארץ.
ים, יוגה ובישולים
בחודשים האחרונים אנחנו ממוקמים, יחד עם שלושת ילדינו, בקופנגן. אמנם זזים מעת לעת, אבל רוב הזמן אנחנו חיים בביתנו שעל החוף והשגרה שלנו מורכבת מעבודה (קצת), בישולים (הרבה), יוגה (כל בוקר) וים (מתי שרוצים). אבל הקארמה לא נחה והנה התגלגלה לפתחי האפשרות והזכות ללוות לידה כאן, בתאילנד. נפגשתי עם הזוג הנחמד, שבאו מרוסיה וחיים כבר כמה שנים בקופנגן. הם הגיעו לפגישות עם אמה של היולדת, שהגיעה לשהות איתה לקראת הלידה ולעזור לאחר הלידה.
אלנה אטמה, היולדת, הסבירה לי שמכיוון שניתן ללדת רק בקוסמוי, האי הגדול יותר מבין השניים, הנמצא מרחק שיט של כחצי שעה מקופנגן, עקרו היולדת והאם לבית זמני בקוסמוי, כדי להיות קרובות לבית החולים ולרופאת מעקב ההיריון, בעוד הבעל עושה את רוב זמנו בקופנגן ומגיע רק לביקורים. סידור שכזה.
כשחיים מספיק זמן במסע, פוגשים אנשים מכל העולם, שחיים בכל מיני צורות ואורחות חיים ולומדים שהכל בסדר. העיקר שזה מתאים להם. מה שקרה בשטח זה שלי זה התאים מאוד, כי ברגע האמת, במקום להפעיל את אחת מתוכניות המגירה שהיו לנו לסוגיית "איך תגיע הדולה לקוסמוי", יצא הרבה יותר פשוט. האב הנרגש הגיע לביתי שעל החוף בקופנגן, אסף אותי על האופנוע והגענו לקוסמוי יחדיו.
המסע מקופנגן לקוסמוי היה לילי, כמו שבדרך כלל קורה בלידות. לידות אוהבות חושך, לילה, שקט ואינטימיות וכך מצאנו עצמנו האב-לעתיד ואני, נרגשים יחדיו, בדרך שכללה נסיעת אופנוע, החלטה לעבור למונית, נסיעה ברכב שנקרא כאן מונית, אך למעשה הינו טנדר פתוח עם גג ושני ספסלים מקבילים מאחור ובולמי זעזועים מאותגרים במיוחד - בדרכנו למזח המרוחק יותר, בהאדרין, מזח ממנו עברנו לשיט בסירת מנוע מהירה, כעשרים דקות, עד קוסמוי.
אני לא חושבת שיש הרבה דולות שיצא להן לשוט כדי ללוות לידה בסירת מנוע - שיט די קופצני, הרוח נושבת ישר לפנים והשובל הלבן במים השחורים כמעט מסנוור באור חצי הירח שבשמיים.
אחרי סירת המנוע, החלק האחרון של המסע כלל נסיעת "טקסי מוטור" - אופנוע מונית, שזה בעצם אומר שנהג הסירה לא מצא לנו מונית, אז הוא וחבר לקחו אותנו על האופנועים שלהם, כמקובל במקומותיהם.
יולדת יפה ומחוברת
מהרגע שהגענו לבית היולדת ועד הרגע שדרכנו בבית החולים המקומי, הכל היה בדיוק כמו שאני רגילה, כי לידה היא לידה ואישה היא אישה בכל מקום בעולם. אישה בלידה זה דבר כל כך יפה, כל כך מחובר. גם היולדת הזו היתה יפה ומחוברת. נשמה וגנחה, התנועעה וכאבה, נחה בין הצירים ואהבה את בעלה.
גם בלידה הזו, כמו במאות לידות בעבר, עיסיתי ונשמתי, עודדתי והסברתי שהיא מתקדמת נהדר ומתמודדת מקסים והכל בדיוק כמו שהוא צריך להיות. הצירים הלכו והתחזקו, המים ירדו צלולים והתחלנו להתארגן לעבור לבית החולים.
כמה מילים על בית החולים המדובר. "בנגקוק סמוי אינטרנשיונל" נחשב לבית חולים מעולה. תיירות מרפא בתחומים רבים מתנקזת אליו והאשפוז בו הוא ברמה מלונאית של חמישה כוכבים.
אבל בלידה, כמו שאני אומרת כבר שנים, האשפוז שאחרי חשוב פחות או במילים אחרות, אם הלידה תהיה מצוינת, זו אולי תהיה תוספת נחמדה להיות מאושפזת בחדר ברמה גבוהה או אפילו במלונית, אבל אם הלידה תהיה סיוט זוועות, ממש לא ישנה לך שאת שוכבת אחר כך בחדר ברמת מלונאות גבוהה, עם בקבוקוני שמפו קטנים, במקלחת הענקית, מיטה נוחה למלווה שלך וטפטים מקסימים.
הדרך לבית החולים כללה נסיעת מונית קצרה עם צירים ודאבל וינקר, חולפים בדרכנו ליד תיירים שיכורים ומקומיים בדוכני המזון ברחוב, שפתוחים כל הלילה והנה אנחנו בפתחו של בית החולים המפואר. מאותו רגע, חוויתי טיסה ישירה לחדרי הלידה של ישראל לפני 15 שנים ויותר.
הם מחכים לה בכניסה לבית החולים, אישה בלידה פעילה, שרוצה להתנועע בצירים, רוצה את ידי הדולה שלה מעסות את גבה או מערסלות את בטנה, רוצה את ידיו של אהובה מחזיקות בידיה ותומכות בה ואת נשיקותיה של אמה האוהבת ומילות ההרגעה שהיא ממלמלת באוזניה בין ציר לציר. כל האימהות מנחמות בשפות שונות, אבל נשמעות אותו דבר.
והם מחכים לה עם אלונקה. כל אישה שחוותה צירים בחייה תגיד לכם. הדבר הכי כואב בעולם זה לשכב בזמן צירי לידה. הם משכיבים אותה על אלונקה, מגלגלים אותה למיון, ארבע אחיות ורופא מקיפים את מיטתה (בתאילנד אין בעיה של כוח אדם). הם מודדים לחץ דם וחום, שואלים מתי התחילו הצירים ומתי ירדו המים.
ואז קורים שני דברים שמפתיעים אותי עד כדי חשד. היולדת הכאובה מבקשת מים והם מסרבים, כי היא צריכה להיות בצום, אולי היא תצטרך ניתוח. והם לא עושים מוניטור לעובר. לא דחוף להם. בישראל, מוניטור לעובר זה כמעט הדבר הראשון שעושים, אבל פה, מה בוער לעשות מוניטור לעובר שתכף מוציאים בקיסרי?
לבדה בלידה, ללא תמיכה
אני מנסה לשאול את הצוות למה הם מדברים על ניתוח. האישה הזו רוצה לידה טבעית, אבל היא מבקשת שאפסיק. היא פוחדת שהצוות יכעס.
ואז הם עושים את מה שעשו בחדרי לידה במשך שנים וזה תמיד עבד - הפרדה ובידוד (אנחנו ניתן למלווה שלך להיכנס אחרי הקבלה, שבה נריץ לך עירוי, זה שום דבר, זה רק מים), הפשטה מהבגדים והלבשה בחלוק (זהו, מעכשיו את חולה), שבירת הרוח.
איך שוברים רוח של אישה יולדת יפה ומחוברת? פשוט מאוד. מבודדים אותה, מחלישים אותה, מדכאים אותה. הם אומרים לה שאין שום דבר שיכול לעזור לה עם הכאב. אין אצלם הרדמה מיילדותית (אפידורל). יש רק הרדמה ספינלית לניתוחים. הם לא אומרים לה שאם היא תקום מהמיטה ותיכנס למקלחת יכולה להיות לה הקלה משמעותית והם לא מציעים להכניס את הדולה שלה, שתעזור לה. החתימה שלה על הסכמה לניתוח קיסרי היא רק עניין של זמן. זה ייקח דקות או שעות, אבל זה יקרה.
אז היולדת היפה התגלגלה על אלונקה מהמיון לקבלת יולדות ונשארה לבד ללא תמיכה וללא פנים מוכרות סביבה. אמרו לה שיש לה רק ארבעה סנטימטרים ושזה יכול לקחת שעות, אפשרו לה להכניס בתום הקבלה לחדר הלידה רק מלווה אחד. בעלה נכנס, השעה כבר ארבע וחצי בבוקר, הוא עייף ולא יודע איך לעזור, אבל כשהוא יוצא, נכנסת האמא. היא מלאה כוחות ורצון לעזור לבתה היולדת, אבל אין לה כלים לכך. רוחה של היולדת כבר שבורה. היא לא מבקשת שיקראו לי. היא חותמת על ניתוח.
אחר כך היא מספרת לי שלפני הניתוח היה לה דימום. כל מיילדת ודולה מנוסות יודעות שדימום יכול להיות סימן לפתיחה שגדלה במהירות. אולי הם ניתחו אותה עם שמונה סנטימטרים או עם פתיחה מלאה. לעולם לא נדע.
היא אומרת לי, הם היו כל כך חמוצים ונוקשים אליי, עד שהסכמתי לניתוח. מאותו רגע הם היו הכי נחמדים בעולם. אחר כך מספר לי הבעל, שבית החולים מרוויח כפול על ניתוח קיסרי לעומת לידה רגילה. לפחות אצלנו, אלו התביעות שמפחידות אותם, לא הכסף.
- זהר כרמי מחוייבת
יותר מתמיד לזכויות היולדת בישראל ופועלת ללא לאות לשיפור מתמיד בבתי היולדות בארץ. ניתן לפנות לזהר לייעוץ לקראת לידה
.
