"כריס, אני עם פיק ברכיים במחשבה שאני אמור לעמוד מול הכיתה הזו מחר. אני לא יודע איך להגיע אליהם. לא יודע אם אירדם הלילה", כריסטופר אמדין רגיל לקבל שיחות כאלה ממורים מבוהלים בשעות הערב ויודע איך להרגיע אותם. "אלו מורים שעובדים מול כיתות קשות בבתי ספר עם היסטוריה של בעיות אלימות והתנהגות, תלמידים שנשרו ממערכות חינוך רבות" הוא מסביר. "אני צריך להרגיע אותם. אם לא אטע בהם אמונה, אני יודע שהם יבואו בלי ביטחון עצמי למחרת וביטחון עצמי הוא המפתח להוראה. בלעדיו הם לא יצליחו לסחוף את הכיתה. התלמידים ירגישו את זה מיד והשיעור נידון לנתק בין המורה והתלמידים - כלומר, כישלון".
ד"ר כריסטופר אמדין עבד בעברו כמורה למדעים והיום הוא מכשיר מורים באונ' קולומביה בתכניות אקדמיות של תארים שניים בהוראה. למרות גילו הצעיר (יליד 1978) הוא פרופסור חבר במחלקה למתמטיקה, מדע וטכנולוגיה באוניברסיטת קולומביה שבניו יורק. מלבד זאת, הוא משמש כיועץ למשרד האנרגיה במחלקת המדינה, ארה"ב. אמדין הוא מבקר חברתי בתחום, החוקר אלמנטים של אי שוויון על רקע של מוצא, גזע והשפעתם על חינוך ותרבות, בעיקר בקרב ילדים ובני נוער. מאמריו הופיעו בעשרות כתבי עת חשובים, כולל הניו יורק טיימס, וול סטריט ג'ורנל וושינגטון פוסט. בנוסף לכך, אמדין הוא היוצר של תנועת המדיה החברתית HipHopEd, בה הוא מחבר בין תרבות הראפ וההיפ הופ, לבין לימודי תרבות ומדיה חדשים, לימודי חינוך ופוליטיקה של תרבויות (מעמד, גזע, מגדר). זאת לשם העצמת בני נוער, בעיקר בקרב בני מיעוטים בארה"ב.
בלי כאב, אין סיבה להילחם
את ההשראה הכי גדולה לפעילותו קיבל אמדין מאחותו הקטנה, מוניק, שנפטרה ממחלת הסרטן בגיל 28. "מגיל ממש צעיר היא היתה רואה את הכאב אצל אנשים אחרים ויוצאת מגדרה כדי לעזור", מספר אמדין. כבר בגיל 8 החליטה מוניק לתרום באופן קבוע את דמי הכיס שלה לאימוץ של ילדים רעבים בעולם, כי כאב לה לשמוע את הסיפורים הקשים עליהם.
"יום אחד ישבתי במשרד שלי וחשבתי על מה הולך להיות הדבר הבא שאעשה כמורה למדעים, למה אקדיש את חיי? האם להתמקד בתוכנית לימודים חדשה, להתרכז בשינוי מבנה בתי הספר? חשבתי על כל הדברים שהיו אז בעיני חדשנות בחינוך ולא הצלחתי להחליט, אז נכנסתי לרכב ונסעתי לבית החולים בו אחותי היתה מאושפזת, כי היא המוזה שלי ורציתי לשמוע את דעתה". מוניק כבר היתה מאוד חולה ובקושי יכלה להגיב, אבל חייכה אליו והקשיבה.
"ישבתי שם וסיפרתי לה על כל ההתלבטויות שלי לגבי עתידי והרעיונות שלי לגבי חדשנות בחינוך והיא חייכה והינהנה אלי". אז נכנסה אחות לחדר ושאלה את מוניק: "כמה כואב לך היום, בסולם של 1 עד 10?" מוניק הרימה את ידה וסימנה את המספר 1. "שמחתי שאחותי כבר לא סובלת ולא כואב לה. כמה ימים אחר כך היא נפטרה". אמדין הבין אז משהו חשוב בקשר לחיים ובקשר להוראה: "הסיבה שהיא הפסיקה להילחם היתה שהיא לא הרגישה יותר את הכאב. העובדה שהיא התחילה להיותר חסרת תחושה וחייכה כל הזמן והיתה שלווה, היא גם מה שגרם לה להפסיק להילחם.
החוויה עם אחותו והכאב שלה, גרמה לאמדין לחשוב על התלמידים שלו, ילדים משכונות מצוקה, שחווים כאב יומיומי - אלימות במשפחה, סמים, אחים גדולים שנשרו מהמערכת והצטרפו לכנופיות, כלי נשק ואגרופנים שמקובל להסתובב איתם בכל מקום, גם בבית הספר. אלימות בכמה מבתי הספר בעיר בה אמדין מחנך היא עניין יומיומי. הוא הבין שהוא לא יכול להתעלם מהכאב של תלמידיו ומהמצוקות הקשות. "שאלתי את עצמי - מה אם הם יפסיקו להרגיש את הכאב? מה אם תוכנית הלימודים שלנו היא בעצם זריקת הרגעה בשבילם, שהופכת אותם לחסרי תחושה? אולי זה שם אותם במקום כל כך נוח, עד שהם לא צריכים להילחם יותר? הבנתי שאנחנו לא נותנים להם משהו להילחם בשבילו. כדי להילחם, צריך להרגיש את הכאב". אמדין הבין שהתכחשות לכאב תוביל את התלמידים לנמנום, שיעמום ושיממון בבית הספר ואז הדרך קצרה לחוסר אמון, אלימות, סילוק ונשירה.
אז איך לא מרדימים תלמידים?
הדרך שאמדין פיתח, היא ללמד את המורים לפנות לתלמידים בשפתם, להכיר את גיבורי התרבות של הנוער: את המטיפים בכנסייה, שנותנים למשפחות אומץ להאמין, כוכבי היפ-הופ ששרים אליהם בשפה שלהם, פוליטיקאים ששינו מציאות - ממרטין לותר קינג, רוזה פרקס, מלקולם אקס ועד ברק אובמה. "מורה שמלמד בכיתה אפרו-אמריקאית צריך להכיר את כוכבי המוסיקה השחורה, הראפ וההיפ-הופ. ויותר מזה, הוא צריך לא רק להכיר את התכנים שלהם, אלא גם לדעת איך הם משיגים את הקשב, העניין וההערצה של בני הנוער. מילת הקסם היא ללכוד". כמורה, אמדין מאמין שאם לכדת את בני הנוער שלך, תוכל ללמד כל דבר. קודם באה הההופעה, העמידה מול התלמידים, הצורה והסגנון של הפנייה לתלמידים, ההומור. אחר כך התכנים.
"מרבית האנשים שיש להם כריזמה, עוצמה מול קהל ויכולת לרתק, להצחיק ולעניין אנשים, לא עוסקים בחינוך" מסביר אמדין בהרצאות שלו. "ממש עצוב שזה המצב, אבל זו עובדה. תשאלו תלמידים בכל מקום לגבי הכריזמה והקסם של המורים שלהם ורובם יעקמו פרצוף", אומר אמדין. "המצב הזה נוצר בגלל סיבות שונות: מקצוע ההוראה לא מושך אנשים כריזמטיים, שיודעים לכשף קהל. אלו שיש להם את הכשרונות האלו, מסיבות אישיותיות, כלכליות ואחרות, לא יבחרו בהוראה. הם מנצלים את הסגולות שלהם לתחומים אחרים. איפה תמצא אותם? באולמות בהם מופיעים אמני סטנד אפ, אמני ראפ, מטיפים בכנסיות". אנשים כאלה עשויים להיות גם אקטיביסטים פוליטיים וחברתיים, מנחים בסדנאות למימוש עצמי, קואצ'רים ואנשי תקשורת. המציאות היא שאנשים כאלו, שיודעים לספר סיפור ולרתק אותך, הורחקו ברובם מכיתות הלימוד, כי הם היו שונים, כי הם היו מורדים, כי הם לא יישרו קו עם המערכת הדוגמטית. למרות שיש להם כישורי הוראה, אין להם רצון או תארים יעודיים המקשרים אותם לעולם החינוך.
איך ללמד מורים להיות כריזמטיים ומשכנעים?
הרעיון המרכזי של ד"ר כריסטופר אמדין הוא שמורים צריכים ללמוד איך ללמד, ללמוד איך לללכוד את התלמידים שלהם, להרשים, להקסים ולשבות אותם, על מנת שהתלמידים יתעניינו בחומר הנלמד. נכון, יש מורים שלמרות האתגרים השונים בחיים בחרו בהוראה ויש להם כישורים לעמוד מול קהל, אבל הם נדירים מאוד. לדעת אמדין, כל מורה יכול ליצור קסם בכל מקצוע - בספרות כמו במתמטיקה - אם רק ידע איך לעמוד מול התלמידים, אם ידע את המחוות הנכונות, שפת הגוף הנכונה כשהוא פונה אליהם - מתי לעשות פאוזה, מתי לעצור ולתת לתלמידים לשתף או לשאול שאלות.
אמדין טוען שמורה צריך לדעת לתת לכל תלמיד את הרושם שהוא מביט בו ומתעניין בו, גם אם זה לא קורה בפועל. אם כל זה יקרה והתלמידים ייסחפו אחרי המורה, הרי שבכיתה כולה תיווצר אווירה שקטה אך מתוחה; אווירה שבה התלמידים מרגישים את הכריזמה של המורה. כך תתאפשר אינטראקציה ולמידה אמיתית בתנאים אופטימליים, המשלבים עוצמה של מורה, פתיחות, הקשבה, עניין ושיתוף ומינימום הפרעה.
מורים יכולים ללמוד עמידה מול קהל ממרצה או מנחה כריזמטי, העומד מול מאות אנשים מדי יום. הם יכולים ללמוד שפת גוף מאמן רוק, מראפר. הם יכולים ללמוד רטוריקה ולהט אמוני ממטיף דתי או מאקטיביסט, שנלחמים בכל כוחם על מה שחשוב להם. ברגע שילמדו איך לעמוד מול קהל, איך להשתמש בתנועות גוף, בתנועות ידיים, איך להשתמש נכון ברטוריקה, בהומור, הם יבינו מיד שאפשר ללמוד להיות אדם משכנע. הפידבק יגיע מיד מהתלמידים והמורים ירגישו בזה מיד. נכון, זה ייקח זמן מסוים עד שיגיעו להיות כריזמטים, אבל אם המורים יקדישו זמן ורצינות לדרך להחזיק קהל, כפי שהם משקיעים בתחום הלימוד שלהם ובפדגוגיה, השינוי יגיע הרבה יותר מהר משניתן לצפות.
מרבית המורים לא נולדים כריזמטים וזו עובדה, אך לשיטתו של אמדין, זו לא בעיה. הם יכולים ללמוד להיות כאלה - מאותם אנשים כריזמטים. מורים יכולים ללמוד להיות שופעי קסם ולדעת להחזיק כיתה בשיא ההקשבה וההנאה.
מה מורים צריכים ללמוד?
- להעלות את הביטחון העצמי שלהם, את הרטוריקה.
- לשפר את העמידה שלהם, את ההליכה, התנועה, את שפת הגוף שלהם.
- ללמוד להשתמש בהומור וכן הומור עצמי, דרך סיפורים אישיים על עצמך. כשאתה "מלשין על עצמך" זה מחבר את הכיתה אליך.
- ללמוד להקשיב לשאלות ולדעת איך לענות עליהן בצורה מושכת, שלא רק מעבירה ידע, אלא משלבת ניסיון, דוגמא אישית וחוכמת חיים.
בעיניי אמדין צריך לפרוץ את גבולות ההוראה. "הוראה היא קסם ואת רוּבָּה אי אפשר ללמוד באקדמיה. אפשר ללמוד את הקסם הזה בכנסייה השחורה, מאמני רוק וראפ, סטנד-אפיסטים, מפוליטיקאים ובדרנים. בכיתות בהן הכשרתי מורים באוניברסיטה שלי (קולומביה) צפינו בהופעות של ראפרים. הסתכלנו איך הם מזיזים את עצמם, הולכים לאורך הבמה; הקשבנו לביטויים ולמטאפורות ולמדנו את הדברים הקטנים הללו, שאם המורים יתאמנו עליהם ברצינות והתמדה, יהיה להם את המפתח לאותו קסם. אם נצליח להביא את המורים למקומות האלה, שבהם נוצר הקסם והכשרת המורים כולה תשקיע תכנים, אנרגיה ומשאבים, ניתן יהיה לשנות את החינוך ולהחיות כיתות מתות".
