"הייתי רק בת שמונה וחצי כשזה התחיל. ילדה קטנה ורזה ללא סימני נשיות. כך לפחות אני זוכרת. בלבי ובמוחי קיימת תחושה שזה התחיל הרבה לפני. מאותו יום, או יותר נכון לילה, כבר לא הייתי ילדה, הפכתי למישהי אחרת. סגרתי את עצמי בחדר צדדי ויצאתי ממנו רק כעבור שמונה שנים, כשהעזתי לפתוח את הדלת לראשונה ולשתף".
"עד גיל 16 הספקתי לעבור שלוש הפלות. ככה זה כשאבא שלך אונס אותך במשך שמונה שנים. הוא תמיד תפקד כאבא ולכן לא ידעתי אם מה שהוא עושה מגיע מאהבה, למרות שזה היה לא נעים וכאב. במהלך השנים אמא סיפרה לשירותי הרווחה שאבא פוגע בי, אבל כששאלו אותי הכחשתי ואמא המשיכה לחיות איתו. אבא היה מחדיר לי למוח שבשירותי הרווחה יש אנשים רעים שרוצים לפרק את המשפחה שלנו ושאסור לדבר איתם".
"בכל הפלה המצאתי סיפור, עד שבגיל 16 וחצי חששתי שאבא פוגע באחותי הקטנה, ושם זה התפוצץ. התפרצתי בבכי. אמרתי שאף אחד לא יודע מה עובר עליי כבר שנים, שלא מבינים אותי, שכולם חושבים שאני לא בסדר. העובדת הסוציאלית אמרה: 'מלי, אני יודעת בדיוק מה עובר עלייך, אבל כדי לעשות עם זה משהו אני חייבת שתגידי את זה במילים שלך, אחרת אני לא יכולה לעשות עם זה כלום'".
"ביקשתי שהחבר שלי יבוא ואספר לו. היינו בחדר לבד. הוא היה הראשון ששמע הכל, ואז העובדת הסוציאלית נכנסה לחדר ואישרתי את מה שהיא חשדה בו כל השנים. כשהגשתי תלונה במשטרה הייתה לי תחושת שחרור, שכל הסוד הגדול שהיה על כתפיי במשך שנים כבר לא שם. עכשיו הכל בחוץ. אבא הורשע ונשפט ל־22 שנים בכלא".
"הדרך שמתלוננות עוברות קשה ומייסרת. הרבה פעמים התוקפים יוצאים זכאים מחוסר ראיות וזה יכול למוטט נפשית. הרבה נשים בוחרות להשקיע את האנרגיות בלהציל את עצמן. גם במקרה שלי אבא אמר שפיתיתי אותו, שאני מדמיינת. הוא נשבר והודה רק אחרי שבפרקליטות הטיחו בו שעשו בדיקת רקמות לעובר ומצאו שהוא האבא. בלי זה הוא היה יכול להמשיך להכחיש, ולכי תוכיחי. ועדיין, אסור לשתוק. אדם שפוגע, זה משהו שטבוע בו, זה ימשיך לקרות לילדות שלך ולילדות של השכנים.
"יש כל כך הרבה מקרים כאלה, והקורבנות הן אלה שמפחדות שישפטו אותן, שלא יאהבו אותן, שלא יאמינו להן, שיחשבו שמשהו בהן לא בסדר אם הן בחרו לשתוק כל כך הרבה שנים. אני אומרת שאנחנו לא צריכות לשתוק, שלא אנחנו האשמות. התגובות השופטות מהחברה מגיעות מבורות. אחרי שנחשפתי בפייסבוק ובכתבה בידיעות אחרונות קיבלתי תגובות מקרובי משפחה ששאלו: 'למה שתקת?' הם לא מבינים שכילד, כמעט בלתי אפשרי להיחשף, לפתוח כזה סיפור ועוד על אבא שלך.
"לפני כמה שנים אבא נפטר בכלא. הייתי בהיריון בחודש שביעי, נשואה לאיש שאני אוהבת, ובחרתי להגיע לשבעה כדי שכולם יראו שניצחתי, ניצחתי את הרוע. היו בי רגשות מעורבים, אחד הדברים שמספקים תחושה של ניצחון הוא שהפוגע משלם מחיר ונמצא מאחורי סורג ובריח. אבא ריצה רק שני שליש מתקופת המאסר. במוות שלו הוא ניצל מהעונש. מצד אחד לא הייתי מוכנה לזה, מצד שני, בפעם הראשונה בחיי מצאתי את עצמי מתאבלת על האבא שאיבדתי מהרגע שהתחיל לפגוע בי".
"אני לא שונאת אותו. השנאה והכעס מופיעים בשלב הרבה יותר מוקדם של התהליך. לדבר כזה אין סליחה. אני סולחת לעצמי - זה אחד הדברים הכי חשובים שקורבן יכול לעשות למען עצמו".
