"הזיכרונות שלי הם כמו קטעים מתוך סרט. חלק אני זוכרת וחלק לא, ולעתים חוזרות תמונות מסוימות, אבל אף פעם אני לא מצליחה להרכיב תמונה שלמה. זה קרה בחופש הגדול. כשירדתי למטה עם הכלב פנה אליי הבן של אחד השכנים. הוא היה אז נער בן 17 ואני בסוף כיתה ו', בת 12 בסך הכל, לא מבינה כלום מהחיים".
"הוא ביקש שאעזור לו לחפש צמיד שאבד לו. בסמוך עמד מבנה הרוס של מכולת. עמדנו ליד ההריסות, הוא תפס אותי בכוח והתחיל לנשק אותי. קפאתי. הוא לקח את היד שלי לכיוון המכנסיים שלו. עשיתי 'לא' עם הראש, החזרתי את היד והוא שוב לקח אותה, ואני החזרתי. הוא תפס אותי בחוזקה, הוריד לי את המכנסיים והתחתונים והתחיל לגעת בי. מכאן יש לי רק זיכרונות מקוטעים, אבל אני זוכרת שהוא היה בתוכי ועליי, לא זוכרת איך הגעתי למצב הזה. בסוף הוא אמר שלא אספר לאף אחד".
"חזרתי הביתה והייתי לבד. החלטתי לשתוק ולא לשתף. התביישתי מאוד. לא הבנתי באמת מה קרה, רק ידעתי שכאב לי מאוד והוא הרי אמר שאשתוק, אז אולי עדיף באמת לשתוק. נכנסתי לדיכאון. כל החופש לא יצאתי מהבית, ירדתי המון במשקל. ההורים הבינו שקרה משהו, שאלו ולא הצליחו לקבל ממני תשובות".
"חודשיים אחרי כן, בתחילת כיתה ז', כתבתי מכתב התאבדות, השארתי אותו בבית והלכתי לבית הספר. אמא מצאה את המכתב ונחרדה, ההורים ניסו לשאול שאלות אבל אני שתקתי. שלחו אותי לטיפול פסיכולוגי. רק אחרי שנה של טיפול סיפרתי מה קרה".
"ההורים שלי ניסו לפנות אל ההורים שלו, והם הפילו את האשמה עליי. אמרו שהוא בחור מחוזר ושבטח אני ממציאה את הסיפור כי רציתי להיות חברה שלו. ההורים שלי החליטו להתלונן במשטרה".
"לאחר שהוגש כתב אישום מתוקן הוא הורשע בביצוע מעשה מגונה בכוח, קיבל חצי שנה עבודות שירות, וכל הזמן הזה המשכתי לראות אותו בשכונה. ערערנו לעליון. בערעור הרגשתי כל כך שקופה. ישבתי מולו, מול עורך הדין שלו ושלושה שופטים. הדיון היה נוראי. עורך הדין שלו אמר שהבחור עבר ילדות לא פשוטה, שהוא לא היה מודע למעשיו, שהוא מסכן. ואני? מחקו אותי ואת החוויה שלי. לא התייחסו להשלכות שהיו לאונס עליי. בסוף גזרו עליו תשעה חודשי מאסר בפועל. מבחינתי זה זוועה שגברים מטפלים בתיק אונס של ילדה. יש בי כעס גדול מאוד כלפי מערכות החוק במדינה. אותן מערכות שאמורות להגן עלינו הן אלה שמפקירות אותנו".
"הבחור שאנס אותי נכנס לכלא והשתחרר לא מזמן, אחרי ניכוי שליש. יום אחד הלכתי לבית הספר וראיתי אותו ברחוב. התמוטטתי. אנשים ראו אותי ועזרו לי לקום".
"שנים האשמתי את עצמי. הרבה יותר קל להגיד שאני אשמה, מאשר להפנים שנפלתי קורבן. ייסרתי את עצמי: למה לא ברחתי? בטח משהו בי לא בסדר, איזו חלשה אני. אחרי שהוא השתחרר החלטתי לכתוב על זה בפייסבוק. אמרתי לעצמי, למה אני צריכה לחיות עם הבושה, עם רגשי האשמה, והוא מסתובב חופשי? קיבלתי תגובות תומכות מאוד, 200 פניות מנשים שחוו דברים דומים, ששיתפו אותי במה שעבר עליהן בהתמודדות מול רשויות החוק. הבנתי שיש בעיה גדולה, ואני מקווה שהדברים ישתנו בעתיד".
