"הייתי ילדה צעירה מאוד כשאדם שהיה מוכר היטב למשפחה שלי החל להטריד אותי. זה התחיל מנגיעות בחלקי גוף שונים וכעבור תקופה הוא אנס אותי. לא הבנתי מה המשמעות, אני רק זוכרת כאב חד. ביקשתי שיפסיק, אמרתי שאני לא רוצה, למרות שעוד לא ידעתי מה המשמעות של הדברים שהוא עושה, והוא מצדו אמר שזה משהו שקורה לכולם. המשכתי להתנגד למרות שבראש שלי כילדה חשבתי שאם זה קורה לכולם ואני לא אוהבת את זה - סימן שמשהו בי דפוק".
"זה קרה בתדירות גבוהה מאוד. זה יכול היה להתרחש בכל מקום, הוא היה מחכה לי בדרך לבית ספר או בדרך חזרה. זה נמשך גם בשנות הנעורים. שמרתי את הסוד איתי עמוק בבטן, עם מי אני אלך לדבר? חשבתי שאף אחד לא יאמין לזה. מה הייתי אמורה להגיד? שהדבר הזה, שקורה לכולם, שאחרים כל כך אוהבים, שנוא עליי?"
"בבית הספר לא השתלבתי, הייתי בטוחה שמשהו בי פגום. האדם הזה שפגע בי אמר שאחרים אוהבים את זה. ואת מסתכלת על כולם ורואה שהם בסדר, אז את חשבתי שאם רק אני סובלת - כנראה שמשהו בי ממש ממש דפוק. כשאדם מבוגר אומר לך בגיל צעיר אין ספור פעמים שמשהו בך דפוק, זה מחלחל, את מתחילה להרגיש שאת לא שייכת ושאין לך מקום בעולם".
_3.jpg "אורי כספי. (צילום: יונתן בלום)")
_3.jpg)
"בגיל 13 וחצי לקחו אותנו במסגרת בית הספר להצגה 'משחקים בחצר האחורית'. שם לראשונה הבנתי שאני עוברת אונס. ובכל זאת שתקתי. אנשים מהסוג שלו הם מניפולטיביים. הוא תמיד ידע מה להגיד כדי למנוע ממני לספר: 'יחשבו שאת מטורפת', נהג לומר לי. 'אל תשחקי אותה כאילו לא רצית, זה קורה כבר הרבה זמן כי את רצית'".
"כשעברתי לגור לבד, הוא גילה איפה אני גרה והגיע אליי. אף פעם לא הרמתי ידיים. תמיד התנגדתי וחלמתי על היום שבו אני אהיה מספיק חזקה לעמוד מולו ולעצור אותו. לקח לי המון זמן, אבל לפני כמה שנים הצלחתי להתעמת איתו. אני אפילו לא יודעת להסביר מאיפה קיבלתי את הכוח. זה פשוט קרה. הבהרתי לו בצורה חד־משמעית שזהו, שהוא לא מגיע אליי יותר, שהאונס ארוך השנים הזה נגמר. משהו גרם לי להבין שאני יכולה לקחת שליטה. מאז לא שמעתי ממנו".
"בגיל 21 סיפרתי לאמא. היא אישה מדהימה והיא תמיד הייתה שם בשבילי. לו הייתה יודעת מה קרה לפני שנים היא הייתה מתלוננת במשטרה, אבל כיום, כשאני בגירה, עליי להתלונן בעצמי ואני לא מתכוונת לעשות את זה, כי הבנתי שהיחס מחפיר ואני לא רוצה להעמיד את עצמי במקום הזה".
"כיום אני מוכרת על ידי ביטוח לאומי כנפגעת פוסט טראומה מורכבת שמתקשה לתפקד נורמלי. אני לא ישנה בלילות, מוצפת בזיכרונות קשים, חווה התקפי חרדה. זה מתסכל ומרגיש נורא לבד. המון שנים הייתי בולימית. מצאתי דרכים לברוח, לפגוע בגוף, היה בי מנגנון של הרס עצמי. היום זה כבר לא עולה בקנה אחד עם החלום שלי לפתוח מרכז שייתן מענה טיפולי, שיקומי וחברתי, הראשון מסוגו בעולם, לנפגעים ונפגעות. בשבועות הקרובים יתחיל קמפיין גיוס המונים כדי להקים אותו".
"המרכז יקרא 'הזדמנות שנייה' ויצטרף לקמפיין שיזמתי בשם 'מורידים מסיכות'. הקמפיין כולל סדרת סרטונים של אנשים מכל העולם, חלקם עברו אונס או תקיפה מינית ומוכנים להיחשף, וחלקם מבקש לעודד אנשים לדבר על זה. הקמפיין יכלול גם ריקוד המוני (פלאש מוב). בימים אלו אנו מגייסים רקדנים בעולם, בישראל ובלונדון. הוא אמור להתקיים בסוף מרץ".
"היום כבר אין בי כעס כלפי עצמי או כלפי האדם שפגע בי, הכעס לא יקדם אותי לשום מקום. אני כבר שלוש שנים בזוגיות עם גבר שתומך ועוטף אותי. החלטתי להיחשף כי כבר אי אפשר היה לשמור את זה בסוד. אני מורידה היום את המסיכה שלי. הגיע הזמן שכולנו נוריד מסיכות. אין לנו במה להתבייש".
