רחלי גרינברג: "עברתי תקיפה מינית בגיל 12 על ידי המורה לתורה"

בת 22, רווקה, מתכוננת ללימודים אקדמיים, תושבת ראשון לציון

לאשה פרויקט לא שותקות רחלי גרינברג
כתבת: שרון רופא אופיר, צילום וידאו: שי רוזנצוויג, צילום סטילס: יונתן בלום, עריכה: אייל צרפתי

"גדלתי בגוש קטיף. ערב אחד יצאנו, אחותי ואני, ללוות חברה הביתה. עברנו ליד אחד מבתי הכנסת, שמענו קולות רמים והצצנו לראות מה עושים שם. המורה לימד שם ילדים תורה והזמין אותנו להיכנס. לא היה לנו נעים לסרב ונכנסנו. פתאום המורה קרא לי לגשת איתו הצדה, עמדנו מאחורי קיר. הוא ביקש ממני שאקרא בדפים שמהם לימד את הילדים".

 

"עוד לפני שהבנתי מה הוא רוצה ממני, הוא נצמד אליי חזק מאחור, התחיל לגעת בי חזק בחזה ובמקומות אינטימיים. קפאתי במקום. התחלתי להקריא מהר את הדפים, רק שיסיים עם זה. חשבתי שאם אקרא מהר, הוא ייתן לי ללכת, אבל הוא המשיך. ליטף לי את כל הגוף חזק, הכאיב לי, לא ידעתי מה זה. ואז הוא העמיד אותי ליד אחותי וקרא לחברה שלי. ידעתי מה מחכה לה, רציתי לצעוק, להגיד לה 'אל תלכי', אבל חששתי שהוא יפגע בנו, ראיתי שהוא חוגר נרתיק עם כלי נשק".

 

"היא הלכה איתו ואני נעמדתי ליד אחותי והרגשתי כל כך רע שלא יכולתי להגן על החברה שלנו. כשחזרה היא עשתה לי פרצוף, ואני הבנתי מיד שהוא תקף גם אותה. המזל היה שאחותי לא הייתה מפותחת בכלל, וכנראה בגלל זה הוא לא קרא לה. בדרך חזרה הביתה שתקנו ואז החברה אמרה, 'אתן יודעות, הוא ממש הכאיב לי', ואני אמרתי: 'גם לך הוא עשה את זה?' היא התחילה לבכות וביקשה שלא נדבר על זה. בערב היא התקשרה וסיפרה לי שהיא נעלה את החדר והיא בוכה ומפחדת".

 

רחלי גרינברג. (צילום: יונתן בלום)
    רחלי גרינברג.(צילום: יונתן בלום)

     

    "אמא שלי שמעה את שיחת הטלפון וסיפרתי לה. אבי חבלן במשטרה ואמא מיד שיתפה אותו. כשאבא הגיע ורצה ללכת אליו, התחננתי שלא ילך, חששתי שהמורה יפגע בנו. תפסתי את אבא בחולצה ובכיתי, אבל אבא הלך. באותו יום הגשנו תלונה במשטרה. בעקבותינו גם ההורים של החברה התלוננו, אבל היו לה הפרעות קשב וריכוז והיה לה קשה למסור עדות מסודרת. העדות הקבילה היחידה הייתה שלי".

     

    "בהמשך הגיעו עדויות על סיפורים דומים, אבל אף ילדה לא רצתה להתלונן. הקהילה עשתה על ההורים שלי סוג של חרם, אבל אבא שלי לוחם, שוחר צדק, כל הכוח שיש בי מגיע ממנו. אמא נשברה. הרגשתי שזה רק אני ואבא מול כל העולם, ושאמא הייתה מעדיפה שנשתוק. כמה חודשים אחר כך פינו אותנו מהבית שלנו בגוש קטיף, כך שהשבר היה קשה. בדיוק עברתי לכיתה ז', התחלתי ללמוד באולפנה זמנית והראש שלי לא היה במקום. אמא ואבא התפרקו לגמרי. בכיתה ח' עברתי לבית ספר חדש ואבא עזב את הבית".

     

    "ככל שחשבתי על זה יותר, הבנתי שהוא נגע בי ובחברה שלי כי התחלנו לפתח סממנים נשיים. ואולי אם לא היו הסממנים האלה זה לא היה קורה. ובעצם מה שרציתי שלא יהיה לי את זה וחשבתי שאם ארד במשקל זה ייעלם ולא אהיה חשופה לפגיעות יותר. אכלתי פחות ופחות. בטיול של כיתה י' חטפתי קלקול קיבה וירדתי המון. הגוף שלי כבר לא עמד בזה, היה לי דופק נמוך מאוד, היה חשש לדום לב. אושפזתי בשניידר לחודשיים וחצי ושם הבנתי שאני אנורקטית. לא הבנתי שאפשר להגיע למצב כזה בגלל מצב נפשי. בהמשך אושפזתי למשך שנה וחצי בתל השומר, שם עזרו לי לפתוח את הפצע לראשונה. הם החזירו לי את האמון בבני אדם, גרמו לי להבין שהעולם לא רע. סוף סוף פגשתי אנשים מבוגרים שמאמינים לי ומכילים אותי. בזכות הטיפול הצלחתי לעלות במשקל".

     

    "כיום אני שוקלת 29 קילו וזו הפעם הראשונה שאני מצליחה לעלות במשקל בכוחות עצמי. רוב הבנות שהיו מאושפזות איתי עברו אונס או תקיפה מינית. המחיר שאנחנו משלמות לאורך שנים הוא מטורף. במטפורה - הוא ירה בי ואף אחד לא האמין שאני גוססת. זעקתי שאני פצועה, והמדינה והקהילה ענו: 'את משקרת, את לא מדממת'. אני רוצה להגיד די, לא עוד, אני לא מוכנה שיהיו יותר קורבנות. למה אני זו שצריכה להתבייש? לא עשיתי שום דבר רע.

     

    "התלונה שהוגשה במשטרה נסגרה. אין לי ספק שגם היום הוא ממשיך במה שעשה לי, וזה קורע אותי. אני מרגישה שהמדינה בגדה בי, וקורע אותי לחשוב שיש עוד בנות כמוני שהוא פוגע בהן".

     

     
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד