אל המסע הזה, אולי המטלטל שעברתי בחיי העיתונאיים, יצאתי כמעט בלי הכנה.
במחלקת טיפול נמרץ, בפתח חדרו של אבי המאושפז, בין ריצות ושיחות עם רופאים, תפסה אותי השיחה מהמערכת. על רקע קולות המוניטור נאמרו המילים הראשונות על הפרויקט הזה, שרצינו שיביא אל הפרונט - אל שער המגזין שלנו - נשים שנאנסו או הותקפו מינית.
אבל הרגע הראשון לחשוב על כל זה הגיע רק מאוחר באותו ערב, כשהגעתי הביתה ופתחתי על המחשב קובץ חדש. קראתי לו "פרויקט נחשפות".
על העמוד הלבן הקלדתי שמונה שמות - נשים שכבר ראיינתי בעבר ונשים שנחשפו בפייסבוק. הן היו הראשונות ברשימה שכללה לבסוף 48 נשים; עשרות סיפורים מטלטלים ש־22 מתוכם הובאו בעמודים הקודמים.
הראשונה שפגשתי הייתה שני שטלריד, מובילת קמפיין האותיות בפייסבוק ומקימת העמותה "אות הזדהות" למען נפגעי תקיפה מינית. לאורך 18 שנותיי כעיתונאית ראיינתי לא פעם נשים, גברים וילדים שנפלו קורבן לעבירות מין. ככתבת חדשות כתבתי עשרות ידיעות על כתבי אישום שהוגשו בנושא, ובכל זאת, במפגש עם שני היה משהו שונה.
במפגש עם שני לא היו דמעות. היא סיפרה את סיפורה בשטף, מבלי לעצור. שיתפה ללא היסוס. ודווקא העוצמה שלה גרמה לי להבין שאנחנו לא באמת יודעים מה עובר על אדם שנפגע מינית, מה הוא נושא על כתפיו ואיך הוא מצליח לאסוף עצמו ולהמשיך הלאה.
זה גם היה הרגע שבו הבנתי כמה עוצמה יש בחשיפה המלאה, וכמה אחריות.
יצאתי מביתה של שני בשעת לילה מאוחרת, בחוץ סערו השמיים. הפרויקט הזה, ידעתי עכשיו, הוא לא משימה עיתונאית אלא משימה חברתית. אנחנו מוכרחים, כחברה, לומר את זה בקול רם וברור: אסור לנו לאפשר לכל הנפגעות להתמודד לבד עם הטראומה. אסור שהסודיות תהיה תיק נוסף שעליהן לסחוב.
הרשימה הלכה והתארכה. פניתי אל נשים מכל רובדי החברה; נשים מבוגרות וצעירות, חילוניות ודתיות, קיבוצניקיות לשעבר ובהווה, ערביות, בנות לעדה האתיופית. מצאתי אותן בפייסבוק, בכתבות שהופיעו לאחרונה בתקשורת, הגעתי אליהן דרך נשים אחרות שאיתן שוחחתי. מכולן שמעתי סיפורים קשים שצבטו לי את הלב ואת הנשמה. דמעתי איתן, חיבקתי אותן ובעיקר - האזנתי.
לא פעם שמעתי מהן שאין זה הזמן הנכון עבורן להיחשף. לאחת יש ילדים מתבגרים שמעולם לא שמעו על הסיפור, אחרות הרגישו שלא יוכלו להתמודד נפשית עם החשיפה ושעדיין קשה להן עם התגובות של החברה השיפוטית כל כך שבה אנו חיים.
הראיונות היו לא פשוטים גם עבורי. היו ימים שהרגשתי שאיני יכולה להמשיך ולהכיל. וכשבכל זאת המשכתי, שאלתי אותן ואת עצמי אם נכון לנבור בנפשן, ועד כמה רחוק אני יכולה ללכת עם זה. אבל כשרוית סוויסה כתבה לי, "הפרויקט הזה מהווה עבורי תהליך של ריפוי" וכשרוני ריבר אמרה, "תודה רבה על מה שאת עושה למעננו, זה לא מובן מאליו" או כשקרן אסתרין סיפרה, ש"התהליך שאני עוברת בימים אלו קורה בזכות הפרויקט" - ידעתי שאנחנו עושים נכון.
במשך השנים שמענו סיפורים רבים על אונס ועל תקיפה מינית, אבל היה לנו נוח כשהקורבנות בחרו להישאר עמוק בבדידותן ובאלמוניותן. היה לנו נוח לא לראות את העיניים הפצועות, שגם אחרי שנים ארוכות עדיין נשקף מהן כאב, כאב שכנראה לא יעזוב אותן לעולם.
22 הנשים שנחשפו בפרויקט עשו זאת פעמיים: פעם אחת בשיחה שלהן איתי ובפעם השנייה, שהייתה קשה אף יותר, כשראיינתי אותן מול מצלמת וידיאו ובנוכחות אנשים נוספים. היו הרבה שתיקות, כאב, דמעות, ובסוף הן הצליחו לאסוף את עצמן, לספר את הסיפור ולומר בגב זקוף את שמן ואת העובדה שהן אינן מתביישות יותר. כמה שהייתי גאה בהן.
חובתנו להקשיב לעדויות האלה ולהבין את האבסורד: מבחינת החוק היבש במדינת ישראל חלה על חלק מהמקרים האלו "התיישנות". כאילו הפגיעה אינה רלוונטית יותר, ואין צורך להביא לדין את מי שתקף ופגע בהן. האם מישהו מבין אילו תהליכים ארוכים עוברים על נפגע תקיפה מינית מהרגע שבו מתרחש המקרה ועד לשלב שבו הוא יכול לדבר, לשתף, לטפל בעצמו? האם על רצח של נפש יכולים לחול חוקי ההתיישנות?
המסע שלי תם ולא נשלם. אני יודעת שהפרויקט החשוב הזה יהדהד, יכאיב, ירגיז ויעורר גם בכם את מכלול הרגשות שהוא עורר בי. אישה חכמה אמרה לי שמעט מן האור מגרש הרבה מן החושך. אני מקווה שיחד איתכן הצלחנו להדליק את האור ומבטיחה שמעתה אעשה הכל כדי שהוא לא יכבה. תודה רבה לכן, פטריסיה, רוני, פרידה, דפנה, קארין, רוני, בקי, רוית, מלי, אוד, שני, עדי, שירה, אורי, רחלי, מיטל, רות, מאיה, קרן, רותם, יפית וטליה.
- לצפייה בכל סרטוני העדויות של "לא שותקות"
