היא זוכרת היטב את היום בו ישבה במשרד שלה בקושאוור, פקיסטן, בבית הספר בו לימדה נשים על דמוקרטיה, זכויות האדם, זכויות האישה, בריאות ועוד מקצועות חשובים, כשפתאום ראתה את כל הצוות שלה מתרוצץ במסדרונות, רץ לחדרים ונועל אותם. "הם צעקו לי 'ברחי, הסתתרי!'" מספרת דר' סקינה יקובי (Sakena Yacoobi) בהרצאותיה הרבות. אבל היא בחרה לא לברוח וחיכתה במשרדה. אז נכנסו אליו 9 אנשי טאליבן. "הגברים הכי מכוערים שאתם יכולים לדמיין. הם היו לבושים בבגדים שחורים וטורבן שחור וזרמו לתוך המשרד שלי". בשלב הזה סקינה מעידה שכבר רעדה מפחד, אבל הרגישה שכמנהיגה היא חייבת להתעמת איתם באומץ.
"הזמנתי אותם לשבת ולשתות תה. הם סירבו. הייתי מכוסה בחיג'אב מכף רגל ועד ראש וכל מה שיכולתם לראות היה העיניים שלי. הם שאלו אותי, 'מה את עושה? את לא יודעת שבית ספר הוא אסור לבנות?' פשוט הסתכלתי עליהם ואמרתי 'איזה בית ספר? איפה יש בית ספר?'. הם אמרו, את מלמדת כאן בנות. אמרתי להם, 'זה בית של מישהו. תלמידים מגיעים לכאן ולומדים קוראן, הספר הקדוש. הקוראן אומר שאם נשים ילמדו אותו, הן יכולות להיות נשים טובות יותר ולציית לבעלים שלהן". הם שתו תה ויצאו. הצוות שלי חזר למשרד ומאוד שמח לגלות שאני בחיים".
מהפך ההשכלה של דר' יקובי
"כנערה בשנות ה-60 אהבתי ללמוד והייתי תלמידה טובה", מספרת סקינה יקובי, ילידת אפגניסטן. יקובי היא האישה שאחראית יותר מכל אדם אחר על מערכת החינוך והמודעות לבריאות באפגניסטן. מיליוני נשים וגברים חייבים לה את מהפך ההשכלה המדהים שהחלה במו ידיה בשנת 1990, מהפך שביצעה תחת סכנה קיומית, עם כוח אדם מזערי, מימון אפסי ובתנאים מחפירים באזורים מוכי עוני ובורות באפגניסטן ובמחנות פליטים בפקיסטן הסמוכה.
אביה היה המנוע למפעל חייה של יקובי. "הוא היה אדם אמיד שעסק במסחר, אך חסר השכלה. לאחר התיכון הייתה לי הזדמנות ללמוד באוניברסיטה בארה"ב ואבי, שאהב אותי בכל לבו, דחף אותי ואמר לי 'סעי. ההשכלה שלך היא הדבר הכי חשוב'". בזמן שחברותיה ובנות הדודות שלה, בנות גילה, לא קיבלו השכלה ונישאו והרו בגיל צעיר מאוד, יקובי נסעה לארה"ב וסיימה תואר ראשון במדעי החיים. בחושבה על מערכת החינוך הכושלת באפגניסטן, ויתרה על קריירה במחקר ולמדה תואר שני בניהול מערכות בריאות. היא המשיכה לדוקטורט בחינוך וניהול מוסדות חינוך. בינתיים נישאה בארה"ב, קיבלה משרות באקדמיה והפכה לפרופסור. החיים הטובים בארץ החופש קרצו לה.
בשלהי שנות ה-70, במקביל לעליית משטר האייתולות האסלאמי באיראן, החלה אפגניסטן להילחם בכיבוש הסובייטי. עשור של מלחמה עקובה מדם בין הרוסים למורדים באפגניסטן גרמה בראשית שנות ה-90 להסתלקות הכוחות הרוסיים ולהפיכה צבאית מוסלמית פונדמנטליסטית, שהונהגה על יד אנשי הטאליבן הקיצוניים. הטאליבן אומנם שיחרר את אפגניסטן, שהייתה כלי משחק במלחמה הקרה, אך עד מהרה החלו אנשיו להנהיג במדינה משטר הלכה אסלאמי נוקשה.
חינוך והשכלה לנשים שדוכאו שנים
בגיל 40, אחרי 20 שנים בארה"ב, מצפונה של יקובי החל להציק לה. מדינה שסועה, כפרים הרוסים, תוחלת חיים נמוכה, היעדר מוחלט של מערכת חינוך ויותר מכל, 5 מיליון גולים בפקיסטן, שחיים בתנאי עוני, רעב ומחלות מסכנות חיים, גרמו ליקובי לוותר על חייה הנוחים. היא ניצלה את מתנת ההשכלה שקיבלה מהוריה וקשריה המועטים, על מנת לחזור לארץ המדממת בה נולדה.
"חזרתי עם צוות קטן של מורות, אנשי בריאות ועובדי או"ם לארצי ולמחנות הפליטים בפקיסטן. מצאתי את העם שלי נאבק עם רעב, אנלפבתיות ובורות בניהול אורך חיים בריא והיגייני. כל זה גרם לתוחלת חיים נמוכה. שנות מלחמה ארוכות הותירו מערכות חינוך ובריאות הרוסות ותרבות עשירה שמתה. הדבר היחיד שידעו אנשי הטאליבן היה הישרדות דרך הרג ומלחמה".
כשחזרה יקובי לאפגניסטן ידעה שתישאר בה שנים רבות והחלה לגייס כספים מכל מקום שיכלה. קרנות אמריקאיות, ארגונים פילנטרופיים והומאניטריים, האו"ם ואף בעלי הון מקומיים שברחו מאימת הטאליבן.
"במחנות הפליטים בפקיסטן פגשתי בחורה צעירה. ממש צעירה וכבר אלמנה עם שמונה ילדים. בלי השכלה, בלי הנאה, בלי מקום לחיות בו. אז הבנתי יותר מתמיד שההשכלה ביצעה בי מהפך, נתנה לי מעמד, ביטחון וערך עצמי - ערכים שטבועים בי כיום עד כדי כך שאף אחד, גם לא משטר צבאי, יוכל לקחת אותם בחזרה. הרגשתי שאני לא יכולה לשקוט ולראות איך נשות בני עמי מדוכאות ולא מקבלות חינוך ובריאות כמוני".
לפרק את השליטה הגברית דרך פיתוי ההשכלה
בשנת 2001 החלה מלחמת אפגניסטן השנייה, בעקבות התקפת הטרור הרצחנית על מגדלי התאומים בניו יורק, אבל למרות ההפגזות האמריקאיות והחיפושים אחר בן לאדן, יקובי הורשתה להגיע לערי השדה הנידחות ועבדה ימים כלילות בלימוד, חינוך וטיפול בריאותי. היא טיפלה בעיקר בנשים בוגרות וצעירות, נערות וילדות - בעיניה המפסידות הגדולות ממהפכת הטאליבן שקידשה את הלוחמה, הנשק ואת עליונותו של הגבר המוסלמי.
הישגה הגדול ביותר, עליו עמלה שנים ארוכות, היה המכון האפגני של הלמידה - AIL. מדובר בארגון רחב ההיקף באפגניסטן בתחום החינוך והבריאות מאז היווסדה. יקובי הקימה אותו מאפס, תוך עבודה קשה וניהול מאסיבי. היא העמידה תוך שנים ספורות מערכות חינוך ובריאות באפגניסטן. כבר באמצע שנות ה-90 הוקמו עשרות רבות של מרכזי לימוד על ידי יקובי והעוזרות שלה. כולן נשים שגדלו באפגניסטן ורכשו השכלתן מחוץ לארצם. מעל 70% מהלומדים בו היו נשים ונערות שלא ידעו כלל קרוא וכתוב.
עקרונות הליבה של AIL היו: חינוך נשים, נערות וילדים מכל רחבי אפגניסטן - מקאבול הבירה ועד הכפרים הכי נידחים. יקובי החליטה: המהפכה תתחיל עם השכלה לנשים, חינוך לבריאות ושחרור האישה מכבלי המשפחה הפטריארכאלית המוסלמית. העקרונות שגיבשה כללו לימוד וחינוך חדשני, תוך שימוש בטכנולוגיה ובמחשבים, שהיו נדירים מאוד באפגניסטן. כמו כן, הנהיגה תוכניות הכשרה לאיכות חיים בריאותית. כפמיניסטית בכל רמ"ח אבריה, החליטה יקובי שהארגון כולו ינוהל על ידי נשים ויסייע לכלל האזרחים האפגאנים לשקם את חייהם והחברה באמצעות טרנספורמציה ברמת הפרט והקהילה.
"תוך שנה היו לנו 25 בתי ספר ו-15,000 ילדים שלומדים", מספרת יקובי. עם האומץ המדהים שלה מול אנשי הטאליבן פתחנו את הכתבה. היא מספרת גם על תקופה מאוחרת יותר, שבה היתה בנסיעה עם הצוות שלה ושומר הראש שלה, ממשרדה, לכיוון אחד מבתי הספר שלה. הם נעצרו על ידי 19 נערים עם נשק, שלא הסכימו לדבר עם אף אחד במכונית. הם רצו רק את יקובי. "רעדתי מפחד. הנשים ברכב שלי צעקו ואני אמרתי לעצמי, זהו, הפעם כולנו הולכים למות. יצאתי מהמכונית והם אמרו לי: אנחנו יודעים מי את. כל יום את נוסעת מצפון לדרום, את מלמדת נשים ואת נותנת להם הזדמנויות לעבודה, בונה את המיומנויות שלהן. אבל מה איתנו הגברים? גם אנחנו רוצים ללמוד ולדעת. מהרגע שאנחנו נולדים אנחנו לומדים רק לירות ולהרוג". יקובי יצאה משם והחליטה להתחיל ללמד גם גברים.
המהפכה של יקובי להקמת אפגניסטן החדשה של היום
יקובי עסקה גם בבריאות הציבור באפגניסטן השסועה ובמחנות הפליטים בפקיסטן ופרסמה שמונה מדריכי בריאות למורים בשפת הדארי (פרסית עתיקה). במהלך תקופה זו, היא שימשה גם כמתאמת הסוכנות לסיוע באפגניסטן ועבדה על תכנית הבראה של מערכת החינוך והבריאות של האו"ם לאפגניסטן. יקובי הבינה עד כמה חינוך לבריאות, במדינה בה מדכאים את ההשכלה, את המדע והרפואה, יכולה לשנות דפוסי חיים, להוביל לבריאות טובה יותר ולתוחלת חיים ארוכה יותר. משנת 1990 ועד 2015 יקובי לא הפסיקה לנהל ארגוני חינוך, לחדש ולהפיץ את בשורתה, בעיקר באפגניסטן ובפקיסטן, אבל גם מחוץ למולדתה ואפילו בארה"ב. היא זכתה לאין ספור פרסי חינוך חשובים והייתה לאחת מאלף נשים שהיו מועמדות לפרס נובל מהיווסדו ועד היום. רבים באפגניסטן ומחוצה לה מאמינים שאולי עוד תזכה בו.
גם כיום יקובי ממשיכה ללא הרף להכשיר מורים ולהקים בתי ספר. לאחר נפילת הטליבאן היא ממשיכה לפעול בגלוי ובשיתוף פעולה הדוק עם קהילות להקמת מרכזי לימוד לנשים ולנערות. "מטרתנו היא לסייע לאזרחי אפגניסטן לשפר את חייהם. בבתי ספר ובמרכזים שלנו, סטודנטים לא רק לומדים ורוכשים השכלה. הם לומדים מיומנויות חשיבה ביקורתית, פתיחות מחשבתית, חוכמה ומוסר", אומרת יקובי.
"ההתעקשות של אבי על ההשכלה שלי שינתה לנצח את השקפתי על חשיבות החינוך. גם חינוך גברים, שכל מה שידעו הוא לשלוט ביד רמה במשפחותיהם ולהחזיק נשק". יקובי מאמינה כי חינוך הוא הדרך הטובה ביותר לבצע שינוי בר קיימא עבור כולם. אנשים משכילים ילמדו גם לדאוג לאורח חייהם, לבריאותם ולבריאות משפחתם, יכירו בערך השוויון של גברים, נשים, ילדים וזקנים ויתר על כן, יבינו שהתעללות בבן אנוש ושלילה של חינוך ממנו היא שפלות מוסרית.
