בינואר 2004 טלטלה את עולם האמנות הישראלי רעידת אדמה בעוצמה גבוהה, עם פרסום שערו של מגזין האמנות האליטיסטי "סטודיו", האחרון בעריכתה של שרה ברייטברג-סמל. על השער התנוסס פורטרט של מירי בוהדנה, נערת ישראל לשנת 1994, בגופייה לבנה החושפת קעקוע על כתפה השמאלית, תליון מגן דוד כסוף לצווארה, ותלתלים בלונדיניים עם שורשים כהים אופפים את ראשה. תחת השם "יופי", הופיעה בתוך עמודי המגזין תמונה נוספת, הפעם של אילנית לוי, מלכת היופי לשנת 2001, שיחד עם בוהדנה הגישה באותם ימים רצועת שידור מרכזית בערוץ הים תיכוני "בריזה". פורטרטים נוספים בסדרה היו של הדוגמן איתי אטיאס ומירי לוי, נערת ישראל לשנת 2003 - כולם בגופיות כותנה לבנות, המאפשרות להתבונן ביופיים הטבעי ללא הסחות דעת.
>> מוזמנים לעשות לנו לייק בפייסבוק
מאחורי העבודות עומד הצלם דוד עדיקא, שמאז החל את לימודיו במחלקה לצילום בבצלאל בשנת 1994, נע על קו התפר הדק שבין אמנות, צילום דיוקן ואופנה. "רציתי לפנות אז למקומות המוצהרים של יופי", הוא מסביר השבוע בסטודיו שלו בתל אביב. "זה לא ללכת למקומות של הטעם האישי שלי, אלא למקום הממלכתי. אילנית לוי ומירי בוהדנה קיבלו גושפנקא ליופי שלהם ממדינת ישראל. הן נבחרו. ורציתי לצלם יופי ממלכתי, ישראלי, במין הגדרה של המזרחיות דרך יופי חדש". בשיחה עם ברייטברג-סמל שפורסמה במגזין הוסיף עדיקא: "בוהדנה ולוי הן לא עולם זר לי. בניגוד לתפישה של עולם האמנות, אני הולך למדפים שבהם מסודרים סמלים של יופי של כולם, ועושה ליופי הזה 'הזזה' אל היפה של עולם האמנות".
השער ההוא מלפני תריסר שנים היה לאבן דרך משמעותית בטשטוש הגבולות בין עולם האמנות האליטיסטי לבין אופנה, שעד היום נחשבת כתחום קל דעת הפונה למכנה משותף נמוך ומסחרי. לדברי עדיקא, היתה זאת גם הבחירה להציב בחזית את היופי המזרחי, שהפכה את הפרויקט למשמעותי. "אנשים הרימו גבה, איך פתאום מגזין סטודיו חמור הסבר מפרסם שער עם מירי בוהדנה", הוא מספר השבוע. "באותה מידה שאנשים אהבו והעריכו את המהלך - היו ששנאו את זה, בזו לזה. אבל בשבילי זו היתה התנסות חשובה".
איך לדעתך השתנה מאז מודל היופי בישראל?
"מודל היופי בישראל משתנה כל הזמן ומזגזג בהתאם למגמות עולמיות. יש תזוזות קטנות, אבל אנחנו עדיין שבויים בדימוי הברבי, הבר-רפאלי. זאת מגמה עולמית שמקשה על דוגמניות שחורות לקבל עבודה. גם בישראל הקהל יכול מאוד לאהוב את טיטי וטהוניה, אבל השוק המסחרי עדיין לא מגיב לזה בשוויון נפש".
עדיקא, יליד 1970, הוא בין צלמי האמנות הבודדים בישראל שלא חוששים לנהל מערכת יחסים עם עולם האופנה. כבר במהלך לימודיו בבצלאל פרסם במקומון הירושלמי "כל העיר" את מדור האופנה "קו התפר", שהורכב מאופנת רחוב של תלמידי המוסד האמנותי, וברזומה שלו צילומים לחברות התיקים כיסים ודניאלה להבי, פרויקט צילומי נשים פליטות לחברת קום איל פו, וצילומי קטלוג החורף האחרון של המעצב הצעיר אלישע אברז'יל. גם באקדמיה הוא מלמד שני קורסים המשיקים לאופנה: הקורס "צילום.אופנה" בבצלאל, והקורס "על תשוקה ונחישות" במחלקה לאופנה בשנקר, יחד עם המעצבת מאיה ארזי, ומעבר לכך, כל מפגש אישי איתו חושף סגנון לבוש משובח, הכולל מותגים נחשבים כמו קום דה גרסון, מונקלר ואחרים.
דיוקן האמן המתלבש ומכתיב הטעם התפתחה אצלו כנער מתבגר בירושלים. "היתה תקופה שציירתי את הקטלוג של גוטקס. הייתי מעתיק מהקטלוגים המפוארים האלה את פזית כהן ותמי בן עמי, ואולי באיזשהו שלב אפילו חשבתי על עיצוב אופנה", הוא אומר. "מגיל מאוד צעיר פיתחתי טעם, תוך התעקשות על צבעים ומותגים מסוימים. כבן יחיד לאחר שלוש אחיות, הייתי גם היועץ האופנתי בבית והלכתי איתן לרכוש בגדים. היום אני יודע לומר שההקפדה הזאת הגיעה מאבא שלי, דנדי כורדי שהיה לבוש בצורה מדויקת, ומסבא שלי, שהיה הולך בחליפות שלושה חלקים מוקפדות והתאים בין צבע המגבעת לצבע הנעליים. אין ספק שזה חלחל אליי, כי זה מה שראיתי וידעתי. אני מאמין שאתה לא יכול להתעלם מנטיית לב חזקה שאתה מזהה בגיל צעיר".
עכשיו הוא משתתף בפרויקט אופנה חדש, "צלמים מצלמים צלמים", בחסות מותג המשקפיים הספרדי את'ניה ברצלונה, שבחר בעשרה צלמי אמנות ישראלים בולטים, ביניהם עילית אזולאי, אנה ים ורמי מימון, שהתבקשו לצלם אחד את השני, תוך שילוב חופשי של משקפי המותג בפריים. ביום שלישי השבוע הושק הפרויקט בתערוכה ב"רע בית מלאכה לצילום" של רע בן דוד ואתי שוורץ, שאחראים להדפסות של מיטב עבודות הצילום בארץ. התערוכה תהיה פתוחה לקהל הרחב בסוף השבוע הקרוב (19-20.02 בין השעות 13:00-10:00) וכל ההכנסות ממכירת העבודות ישמשו כתרומה להפקת פרויקטים של סטודנטים מצטיינים לצילום.
"לכאורה, יש בפרויקט הזה משהו מאוד פשוט, והחיבור למשקפיים חינני, כי הוא מגלם סוג של מבט נוסף, מפולטר, דרך המשקפיים", אומר עדיקא. "זאת גם הזדמנות עבורנו לצלם קולגות וחברים. השתעשענו בסטריאוטיפים של עצמנו". במסגרת הפרויקט צולם עדיקא בידי האמן גסטון צבי איצקוביץ, שלקח אותו לכביש 443, שם הוא מצלם את גוף העבודות המרכזי שלו. עדיקא, מצדו, צילם את רמי מימון, כשהוא לבוש סריג גולף ואוחז אננס בצנצנת מים. אננס הוא מוטיב חוזר בעבודותיו של עדיקא, מהן תוכלו להתרשם גם בתערוכת הרטרוספקטיבה מעבודותיו, "אור אחרון", המוצגת בימים אלו במוזיאון הפתוח לצילום תל חי. "הבחירה באננס, כמו גם בבננות וסחלבים", מסביר עדיקא, "הם איקונוגרפיות לתשוקה, לאקזוטיקה, לאחרות, להגירה - עם כל הסאבטקסט שניתן לדמיין בהקשרים האלו, וכהמשך למסורת ה'ואניטאס', הטבע הדומם והסימבוליקה שלקוחה מהחיים".
על אף שניכר כי הוא מדלג בקלילות בין אמנות לאופנה, עדיקא מעיד כי הוא בוחר במשורה את הפרויקטים שלו באופנה. לדבריו, אם בעבר פנה לאופנה כצלם צעיר מתוך הצורך בפרנסה, היום אין לו עניין בצילום אופנה מסחרי, והפרויקטים שמעניינים אותו חייבים להתאים לעולמו האסתטי. "מעניין אותי להתעסק בצייטגייסט, רוח הזמן", הוא מסביר. "אני תמיד נותן כדוגמה את ריצ'ארד אבדון (גדול צלמי האופנה והדיוקן במאה ה-20, א"י), שבשנת 1983 פרסם את פרויקט American West, שהורכב מתמונות של טיפוסים שצילם ברחובות במערב ארצות הברית. זה מבט אופנתי וחברתי על אמריקה שהיא לא ניו יורק, והוא מכיל את המבט שלו כצלם אופנה על אותם אנשים. עשר שנים לאחר מכן הוא לוקח את אותה אסתטיקה ומשעתק אותה, או מצטט את עצמו, בקמפיינים ל-Ck One ו-Ck Be של קלווין קליין, עם קייט מוס ושאר טיפוסים שמרפררים לאותנטיות של אותן דמויות משנות ה-80. כשאני נעתר לעבודה כצלם אופנה אני משתדל להישאר עם התשוקות שלי. אני מניח שיש פערים בין מה שאני רוצה לבין הרצונות של הלקוח, אבל אם מישהו פונה אליי, מלכתחילה הוא מעוניין במבט אחר, התייחסות שונה וערך מוסף".
מהו יופי בעיניך, כאמן וכצלם אופנה?
"כאמן אני בוחן את היפה כעניין פוליטי ותרבותי. עולם האמנות הרבה יותר סבלני, בניגוד לעולם האופנה הסטריאוטיפי. עם זאת, שני התחומים התרחבו עם השנים, וויתרו על הקלישאה שלהם".
עדיקא מספר כי הוא מרגיש אחריות כצלם על הדימויים שלו ושל הסטודנטים, בוודאי בעידן שבו כל אחד הוא צלם המפרסם תמונות ברשתות החברתיות. "אני בעד אינסטגרם, ובעד זה שאנשים מצלמים. זאת ללא ספק מהפכה. צילום הפך להיות שפה רשמית, כמו כל שפה שאנחנו מדברים", הוא אומר אך ממהר לסייג ולומר כי בעידן בו כל אדם מצלם את הצלחת שלו או את זוג הנעליים שרכש, יש חשיבות גדולה יותר לצלמים מקצועיים שמתעדים את המציאות. "חשוב שהמפעל הצילומי התיעודי לא ייפסק", הוא מדגיש. "היום צילום זה כמו לדבר, אבל השאלה המרכזית היא איך אתה מדבר. לכאורה, לכולם יש מילים, אבל יש מי ששפתו מיומנת. באותו הקשר, כולם יכולים לצלם, אבל לא לכולם יש את האפשרות לייצר טקסט אמיתי דרך צילום".
