כשנחשפה שרה אהרוני לדמותה של גוטל רוטשילד, היא מיד חשה סקרנות כלפיה, בין השאר משום שמצאה שלפחות שלושה קווי דמיון נמתחים ביניהן. "גיליתי ששתינו נולדנו בחודש אוגוסט 53' – אני במאה ה-20 והיא 200 שנה לפניי; שתינו גם נישאנו לאדם בשם מאיר; ושתינו איבדנו ילדים. היא איבדה תשעה, אני איבדתי אחד, אבל זה היה מספיק קשה כדי שאוכל להזדהות עם הכאב שלה".
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
למעט שלושת הנתונים הללו, אין הרבה מכנים משותפים בין הסופרת הישראלית לבין מי שהייתה אשתו של מאיר אמשל רוטשילד (1812-1744), מייסד השושלת המפורסמת. ובכל זאת, אהרוני נמשכה לדמותה, וכשגילתה שהשם גוטל רוטשילד (1849-1753) תופס בספרי ההיסטוריה לא יותר משורות אחדות, החליטה לתקן את המעוות. "מצאתי שהיא הייתה דמות מדהימה מבחינת הערכים, חוכמת החיים והדרך שבה ניהלה את הבית ואת המשפחה", אומרת אהרוני. "הרעיון המקורי שלי היה לכתוב ספר על בעלה, אבל בשלב מסוים החלטתי לכתוב את הסיפור שלו מנקודת המבט של אשתו, כי החיבור שלי אליה כאישה אל אישה היה טבעי. הרגיש לי הכי נכון לכתוב את הספר כיומנה האישי".
התוצאה, "אהבתה של גברת רוטשילד" (ידיעות ספרים), ראתה אור לפני פחות מחודשיים, ונראה שמה שהרגיש נכון לאהרוני מרגיש נכון גם לקהל: הספר נכנס לרשימות רבי המכר ימים אחדים בלבד אחרי שיצא לחנויות, והפך להצלחה גדולה. "תוך שבוע זה הפך לרב מכר", אומרת הסופרת. "התרגשתי לגלות שהקוראים מתחברים לגוטל שלי". צפו בראיון שהעניקה אהרוני לתוכנית "המוסף" בערוץ 1:
קברו של מאיר אמשל רוטשילד בפרנקפורט. "הפך את המשפחה שלו לאימפריה בינלאומית"(צילום: Genealogist, cc)
מסע לאורך רוטשילד
אהרוני (62) מוכרת לקהל בזכות שורה ארוכה של ספרי עיון פרי עטה ובזכות הרומן "אהבתה של סלטנאת", שראה אור ב-2008 והוכתר כ"ספר פלטינה". קודם לכן הייתה מורה ומנהלת בית ספר בעיר מגוריה, כפר סבא. היא עזבה את ההוראה כשהחליטה להקים עם בעלה את הוצאת מקסם, המו"לית של סדרת "ספרי ישראל" – מעין אנציקלופדיה הכוללת פרטי מידע חשובים הקשורים למדינה וללאום. "המעבר מהוראה לכתיבה ולעריכה היה קשה מאוד", היא אומרת. "כל כך אהבתי ללמד, שלא הייתי מסוגלת לפרוש, אז לקחתי חופשה ללא תשלום שאותה הארכתי שוב ושוב עד שהייתי חייבת להחליט. חתמתי על הפרישה ביד רועדת, ואחר כך כל יום הייתי עוברת ליד בית הספר שבו לימדתי ומביטה בו בערגה. הרגשתי צביטה בלב עד שבשלב מסוים התמסרתי למסלול חיי החדש".
חייה החדשים כללו תחקירים שערכה לצורך כתיבתם של ספרי המידע, ובמסגרתם הגיעה לסיפור של משפחת רוטשילד. "הגעתי למושבות שייסד הברון בנימין אדמונד דה-רוטשילד, הנדיב הידוע, והביקור בהן הוליד בי רצון להכיר את דמותו לעומק", היא מספרת. "דרכו הגעתי לסבא שלו, מאיר אמשל רוטשילד, האיש שהוציא את המשפחה מרחוב יהודי צר ואפל והקים אימפריה חובקת עולם. כך נחשפתי גם לדמותה של אשתו גוטל".
הספר מתאר את סיפורה של משפחת רוטשילד החל מ-1770, כשגרה בפרנקפורט שבגרמניה, ומציג את עלייתה לגדולה דרך האישה החזקה שהובילה אותה בצניעות, בשקט ובאהבה. "זה רומן היסטורי, כך שכל התשתית היא עובדתית", מדגישה אהרוני. "המהלכים מבוססים על עובדות אמיתיות, ועליהן בניתי את הרובד הספרותי".
במסגרת העבודה על הספר יצאה למסע בעקבות משפחת רוטשילד. "נסעתי לכל המקומות שבהם היו בני המשפחה", היא אומרת, "כולל הרחוב הצר בפרנקפורט שבו הם גרו. הרחוב עצמו כבר לא קיים, אבל יש שם מוזיאון ושחזור, ואני ממש הרגשתי בתוך מנהרת זמן, פוגשת את גוטל ומשפחתה. הרגשתי חיבור מאוד חזק אליה. כשכתבתי את גוטל, באמת הרגשתי שאני גוטל. הרגשתי הזדהות מוחלטת איתה. היא הייתה אישה צנועה, ערכית, אהבה את הבריות, הייתה מלאת נתינה, חינכה את הילדים באופן כזה שהיא לא הכתיבה להם אלא הוליכה אותם בדרך הנכונה.
"המטבח שלה היה המקום שבו כולם פתחו את ליבם בפניה, ומהבחינה הזו אני דומה לה, כי גם אצלי זה ככה. יש לי שלושה ילדים ושישה נכדים, וכולם באים לדבר איתי במטבח. אני אוהבת לבשל, בעיקר מאכלים פרסיים אותנטיים מבית אמא, והילדים מצטרפים אליי ופורקים את ליבם תוך כדי בישול".
להמשיך, למרות הכאב
כשהתוודעה אהרוני לטרגדיה שהייתה מנת חלקה של רוטשילד, נחמץ ליבה. "בתחקיר מצאתי שנולדו לה 19 ילדים, ורק עשרה שרדו. כלומר, היא איבדה תשעה תינוקות. בספרי ההיסטוריה לא מייחסים לזה חשיבות; מציינים את זה במשפט אחד וזהו, אבל אני לא יכולתי להישאר אדישה לזה. חשבתי על הכאב שאני הרגשתי כשאיבדתי ילד אחד, וניסיתי לחשוב איך זה לאבד תשעה. החלטתי להרחיב את היריעה בנושא כי בעיניי זה זעק להתייחסות.
"לי זה קרה לפני כ-40 שנה. אחרי שילדתי את בני בכורי נכנסתי להיריון נוסף, והתינוק מת בלידה. זה היה אובדן עם כאב עצום, כי במהלך ההיריון התחברתי מאוד לעובר, חשתי אותו, הרגשתי את הבעיטות שלו, ציפיתי שהוא ייצא מרחמי, שאוכל להחזיק אותו, ולא זכיתי לכך. איבדתי אותו, וזה היה האירוע הכי טראומתי שעברתי בחיי.
"בספר כתבתי שאמא של גוטל אומרת לה שהיא תתגבר, כי התינוק הבא ירפא את הפצע של התינוק האבוד. כתבתי את זה כי זה מה שאני עצמי עברתי: שתי הבנות שנולדו לי אחר כך ריפאו את הפצע. הן לא באו במקום הילד שאיבדתי, אבל הנוכחות שלהן עזרה. גיטל אומרת בספר: 'לעולם לא אשליך את היגון מעל ליבי', וזה נכון; הכאב נשאר, אבל מוצאים את הדרך להמשיך הלאה. ממשיכים בעבודה ובעשייה. אני התמסרתי לעבודות הבית ולמשפחה, השקעתי בעבודה, והייתי כל כך עסוקה שזה הפחית את הזמן שיכולתי להקדיש לערגה, ליגון ולאבל".
לדבריה, התמיכה ההדדית שהייתה בינה לבין בעלה באותה תקופה עזרה לשניהם להתאושש מהמשבר. "בעזרת התמיכה ההדדית הצלחנו להתגבר על זה כזוג. אני חושבת שלאישה יש כוחות נפש הרבה יותר גדולים מאשר לגבר. אישה חכמה נותנת לגבר לחשוב שהוא המוביל והחזק, אבל בעצם היא זו שחזקה, היא זו שמנתבת את המהלכים. אני הובלתי אותנו להתגבר על זה בעזרת הדדיות. ככה הצלחנו לצאת מזה. להתגבר על הכאב אי אפשר, אבל אפשר לחיות איתו".
לתובנות הללו יש נוכחות גם בספר. אהרוני יודעת שהעובדה שספרה כתוב כיומן של אישה מתייג אותו באופן אוטומטי כ"ספר בנות", אבל לדעתה, גם גברים יכולים למצוא בו עניין. "החיבור של נשים לסיפור הוא מיידי, טבעי ומובן מאליו, אבל בספר יש מקום לכולם, כי האישה מציגה בו גם את נקודת המבט של הגבר, שעשה את המהפך והביא את המשפחה מעוני לעושר. יש בספר התייחסות לכללים העסקיים שעל פיהם הוא הלך ושהוכחו כנכונים. הוא הרי הפך את המשפחה שלו לאימפריה בינלאומית. לדעתי, גם תלמידים בבתי ספר יכולים להתעניין בנושא, כי יש כאן סיפור היסטורי של משפחה ושל ערכים - יושר, נתינה ואחדות.
"לא אכפת לי שבני נוער יקראו את הספר דרך מחשב. כל דרך להגיע לקהל היא מבורכת בעיניי, ואני שמחה שיש התפתחות בתחום הזה. אני אישית אוהבת להחזיק ספר ביד; קשה לי להתחבר לסיפור דרך מחשב, אבל לצעירים אין קושי כזה, אז למה לא? אני מקבלת את זה באהבה".
