מה הסתתר בגן הנעול של רחל,
ולמה לא היה שביל אליו, ולא דרך

"יש בעיה", פתח ואמר דוד שמטרלינג, אחד מחברי קיבוץ דגניה, כשניגש בחדר האוכל אל רחל בלובשטיין. השנה – 1919. מלחמת העולם הראשונה הסתיימה לפני שנה, ורחל שבה משהות ארוכה בחו"ל: תחילה נסעה ללמוד אגרונומיה בטולוז שבצרפת, ולאחר מכן, כשפרצה המלחמה, שבה לרוסיה, שם לימדה ילדי פליטים. 

כשפנה אליה שמטרלינג באותו יום, הוא לא דיבר בשם עצמו – הוא היה שליח הציבור. הדברים שהתבקש לומר היו קשים, והוא גימגם, נשמע מתנצל, אבל הצליח להגיד לרחל את המשפט שנשאר חרות לא רק בזיכרונה: הוא נותר, גם מקץ שנים רבות, בזיכרון הקולקטיבי הארץ-ישראלי. "את חולה", אמר לה בשם החברים, "ואנחנו בריאים, ולכן את צריכה ללכת". כדי להבהיר לה מדוע, פירט והסביר: רחל אינה יכולה במצבה לעבוד עם הילדים ולאכול מאותם כלי אוכל של החברים, כי זה לא אחראי; בשדות, בחקלאות, הרופא אוסר עליה לעבוד. המסקנה  ברורה: עליה לעזוב את הקיבוץ. להסתלק.

רחל חלתה בשחפת, שהייתה אז מחלה מסוכנת מאוד, לרוב סופנית, ומידבקת. אפשר אולי להבין את חרדתם של חברי הקיבוץ, את חששם שמא יידבקו ממנה הם או ילדיהם. ובכל זאת, כמה אכזרי היה הגירוש. מרבית החברים שידעו מה עומד להתרחש, הסתלקו לעבוד בשדות כדי לא להיות בסביבה.

שמונה שנים לפני כן נראו חייה של רחל שונים לגמרי, מלאים בהבטחה ובעשייה. היא חלמה לעסוק בחקלאות ועברה לגור בחוות העלמות שעל שפת הכינרת, שנועדה להכשיר פועלות לעבודת הקרקע. רחל אהבה את החיים הללו. לימים ביטאה את כיסופיה לאותה תקופה בשיר "ואולי", שבו כתבה: "וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם,/ אוּלַי/ מֵעוֹלָם לֹא הִשְׁכַּמְתִּי עִם שַׁחַר לַגַּן,/ לְעָבְדוֹ בְּזֵעַת-אַפַּי?" היא התיידדה שם עם אנשים מרכזיים כמו א"ד גורדון, ברל כצנלסון ויוסף טרומפלדור, וגם ידעה אהבה. 

אחד המבקרים בחווה תיאר לימים את המפגש הראשון איתה כך: "והנה נפתח השער, ומהחצר יצאה בסך עדת אווזים לבנים רועשת וגועשת ומתפלשת על פני כל הגבעה, מאחורי העדר רועה תימורה, צחורת שמלה וכחולת עין, קלה כאיילת ויפה ככינרת. בידה ענף עץ תמרים, ובשרביט הזה, ובקולה הצעיר והרם, ובכל גמישות גווה המרחף, היא משתלטת ברוֹך ובאון על כל ההמולה המתפרצת. ובעברית רוננת היא מוציאה עם שחר את עדר האווזים מחצר חוות כינרת אל המרעה. עצוּר נשימה הסתתרתי מאחורי הגדר, עד אשר עברה כל האורחה הצחורה הזאת על פניי. זאת הרועה הייתה המשוררת רחל".

שמו של המבקר היה זלמן שז"ר, לימים נשיאה השלישי של מדינת ישראל.

זלמן שז"ר. "עצור נשימה הסתתרתי מאחורי הגדר"(צילום: דוד רובינגר)

שניים משיריה של רחל נושאים את ההקדשה המפורשת "לזלמן". אחד מהם, "ברית ההד", נכתב ב-1927, שבע שנים אחרי שהתחתן שז"ר עם רחל אחרת - רחל כצנלסון, ובו כתבה המשוררת: "בְּרִית הַהֵד הַכְּרוּתָה בֵּינֵינוּ/ לֹא יָכְלוּ לָהּ צִבְאוֹת הַיָּמִים,/ עוֹד מֵאִיר בִּתְהוֹמוֹת לִבֵּנוּ/ זֵכֶר 'אָז' טָהוֹר וְתָמִים".

שיר אחר של רחל, שהתפרסם מאוד לאחר שחנן יובל הלחין והקליט אותו באמצע שנות ה-70, ושקשור גם הוא למערכת היחסים עם שז"ר, הוא "פגישה, חצי פגישה": "פְּגִישָׁה, חֲצִי פְּגִישָׁה, מַבָּט אֶחָד מָהִיר,/קִטְעֵי נִיבִים סְתוּמִים – זֶה דַי.../ וְשׁוּב הֵצִיף הַכֹּל, וְשׁוּב הַכֹּל הִסְעִיר / מִשְׁבַּר הָאֹשֶׁר וְהַדְּוָי". את השיר הזה, שכתבה ב-1925, היא לא הקדישה לאיש, אבל שיר שכתב שז"ר שלוש שנים לאחר מכן, "הקול", מתכתב עם "פגישה, חצי פגישה" ומעיד על דיאלוג סמוי שהתנהל בין שני המשוררים-הנאהבים. "וְאֹשֶׁר עַז פִּתְאוֹם הֵצִיף הַכֹּל נִחֵם", כתב שז"ר.

שיר מלא זעם

אחרי שרחל סולקה מדגניה היא נדדה בין בית אביה בתל אביב, שם מיררה אשתו של האב את חייה, לדירה שכורה בירושלים, ושוב לתל אביב. היא כתבה שירים, שהתפרסמו בעיתון "דבר" שבעריכת שז"ר, והתפרנסה מכתיבתם בדוחק, שכן התשלום תמורתם נקבע על פי מספר המילים שנכללו בהם. אביה, שעלה לארץ שנה אחריה, היה אדם אמיד, אך הוריש את כל הונו למוסדות דת. רחל שיוועה לידידוּת ולעזרה.

ב-1927 כתבה את השיר "גן נעול", שאותו הקדישה לזלמן שז"ר בסמוי, באמצעות המילה "לזר" - ראשי התיבות של שמו, זלמן רובשוב, לפני ששינה לשז"ר.  

מִי אַתָּה? מַדּוּעַ יָד מוּשֶׁטֶת

לֹא פּוֹגֶשֶׁת יַד אָחוֹת?

ועֵינַיִם אַךְ תַּמְתֵּנָּה רֶגַע

וְהִנֵּה שָׁפְלוּ כְּבָר נְבוֹכוֹת.

גַּן נָעוּל. לֹא שְׁבִיל אֵלָיו, לֹא דֶרֶךְ.

גַּן נָעוּל – אָדָם.

הַאֵלֵךְ לִי? אוֹ אַכֶּה בַּסֶּלַע

עַד זוֹב דָּם?

זהו שיר מלא זעם: הדוברת פונה בו אל אדם שהיא מצפה ממנו להושיט לה יד, והוא מועל באמונה ובתקוותה. הוא גן נעול (ביטוי שלקוח משיר השירים, ובאמצעותו ביקשה כנראה רחל לעורר בשז"ר זיכרונות מימי אהבתם); אין שום אפשרות להגיע אליו. היא מבקשת ממנו עזרה, והוא קשה כמו סלע. היא מתנפצת, והוא פוצע. היא מתחננת, והוא אטום ומסרב לפגוש אותה אפילו במבט. אפילו חסד כה קטן אינו מוכן להעניק לה.

השיר הוקלט ב-1979 על ידי שוקי ודורית והולחן בידי חבר הצמד שוקי שוקי, שבחר במנגינה מעודנת ונוגה. דומה שלחן זועם, שירעיד את אמות הסיפים, היה מתאים יותר ללוות את המצוקה שמביעה הדוברת, את תהייתה אם לוותר, להסתלק שוב, כמו שסולקה בעבר מהמקום שאהבה כל כך ושהפנה לה עורף, ואולי בכל זאת להמשיך, להתדפק על דלת סרבנית שאיננה, שלעולם לא תיפתח בפניה.

רחל הגיעה לבית החולים הדסה בתל אביב. היא הלכה לעולמה ב-16 באפריל 1931 בבדידות גמורה, אבל במסע ההלוויה שלה, שהחל בחצר בית החולים, השתתפו המונים שאהבו את שיריה וחיכו לקרוא אותם כל יום שישי ב"דבר". היא נקברה בבית העלמין שעל שפת הכינרת.

על רחל, שנותיה הראשונות בארץ והיחסים עם זלמן שז"ר: