השמיים נפלו על חגית נאוי-עמבר לפני פחות משנה: בנה עומרי נפטר ממחלת הסרטן, והוא בן 22 בלבד. עד למותו היא עבדה כמאמנת אישית, ובעקבות האסון הפסיקה לעסוק בכך. עם זאת, היא החליטה שלא לאפשר לאובדן ולכאב להשתלט על חייה - ולבחור בחיים. נאוי-עמבר השתמשה בכלים שרכשה במסגרת עבודתה, ובימים אלה היא יוצאת בסדרת הרצאות, "החיים, המוות ומה שביניהם", שמנסה לגרום לאנשים אחרים שעוברים חוויה קשה, לבחור בחיים.
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
"המטרה של ההרצאות היא לא להראות שאפשר אחרת, כי ברור שאפשר אחרת", היא אומרת. "אני לא האמא הראשונה שאיבדה את היקר לה מכל והחליטה לא לשקוע. המטרה היא להראות איך זה נראה כשזה אחרת. מגיל קטן מלמדים אותנו איך להתנהג, איך לדבר למורים, לכבד את ההורים; אחר כך מעבירים לנו קורסים להתנהלות בראיון עבודה - אבל בשום שלב לא מלמדים אותנו את הדבר הכי חשוב: איך לדבר עם עצמנו. אני המון שנים לא ידעתי שיש לי את עצמי, אבל היום, בכל דבר שאני עושה, אני שואלת את עצמי מה המטרה. זו מטרת ההרצאה, וזו הדרך שבה אני מתחזקת".
תאונה קשה ומצערת
הכול התחיל באוגוסט 2014, ונאוי-עמבר זוכרת כל פרט, כאילו זה קרה רק אתמול. גם החדר בדירה באור יהודה נשאר בדיוק כפי שהיה כשעומרי היה חי, כאילו רק אתמול הוא יצא ממנו. בקבוק המים שעל השידה עדיין ניצב בדיוק באותה נקודה שבה לגם ממנו עומרי באותו לילה, הלילה שבו הכול השתנה.
"באותו ערב הוא היה בבית עם ידידה שלו וביקש שאכין להם פסטה ברוטב פטריות מוקרם", משחזרת נאוי-עמבר. "הייתי במטבח, בישלתי, וכשהאוכל היה מוכן, קראתי להם. פתאום הידידה שלו יצאה מהחדר ושאלה אותי אם יש לו אפילפסיה. עניתי שלא, רצתי לחדר וראיתי אותו מפרכס על הרצפה. ישר הזמנתי אמבולנס. עד שהאמבולנס הגיע, הוא התאושש ולא רצה להתפנות לבית חולים, אבל התעקשתי שייסע. כשהגענו לשם, עשו לו סי-טי וגילו לו גידול בראש, גידול ענק, בגודל של 10.5 ס"מ. זה נפל עלינו כרעם ביום בהיר. לא היה שום סימן. בדיעבד אני מקשרת את זה לכך שהוא רצה לישון הרבה והיה עייף, אבל הוא היה בן 22, אז קישרתי את העייפות לסגנון החיים בגיל הזה.
"הרופאים אמרו שהוא צריך לעבור ניתוח בדחיפות, שבו יוציאו את הגידול, ותוך כמה ימים הוא ייצא הביתה. אחרי הניתוח הרופא יצא ואמר שהניתוח עבר בהצלחה, מעבר למצופה, אבל עברו שלושה ימים, והוא לא התעורר, ואז אמרו לנו שעומרי נפגע בצורה בלתי הפיכה. הרופא אמר לנו שהוא עשה טעות, שהיה עדיף לא לנתח בצורה הזו, ומנהל המחלקה אמר שעומרי עבר תאונה קשה ומצערת. ואז הכול קרס, וכל דבר אחר נראה סתמי ולא חשוב, ואני חייתי בין הלם לתקווה שאני לא יכולה להסביר.
"החוויה הזו היא מסוג הדברים שבאמת קשה לעכל, היא מראה את השבריריות של החיים. פתאום כל הסיסמאות והקלישאות נעשות נכונות, והכול רץ בראש: 'חיים רק פעם אחת', 'החיים קצרים', 'אין מחר' - הכול הופך מוחשי ואמיתי. לפני הניתוח באו לבקר אותנו בבית חולים מאות אנשים, ועומרי שאל אותי: 'אמא, למה כולם באים? הם באים להיפרד ממני? המצב כזה קשה?' אמרתי לו שהם באים לעודד אותו, והוא אמר: 'אמא, אני לא מתעורר מזה'. הוא ידע שהוא לא יוצא מזה".
מאז הניתוח הראשון ועד שנפטר עברו שבעה חודשים וחצי שבהם הוא אושפז בהרדמה במרכז הרפואי שיבא בתל השומר ועבר ארבעה ניתוחים נוספים. "אחרי חמישה חודשים המצב התייצב", מספרת אמו, "אבל אז חלה הידרדרות, וב-31 במארס 2015 הוא נפטר".
הוא היה קסם, פשוט קסם
נאוי-עמבר (47) משחזרת את האירועים הקשים הללו בביתה שבאור יהודה. אנחנו נפגשות ביום שישי, על הכיריים מונחים סירים לקראת ארוחת השבת, האווירה חמה ונעימה, תמונות של עומרי מחייך מציצות מכל עבר. אמו מרבה לחייך. כשפתחה לי את הדלת, המילה הראשונה שאמרה הייתה "חיבוק", ומיד חיבקה אותי, אף שמעולם לא נפגשנו קודם לכן. כזו היא.
בהמשך הפגישה הראתה לי קעקוע שעשתה בגב, בדיוק כמו זה שהיה לעומרי ביד, לו הוסיפה את השם שלו. קעקוע נוסף עשתה ברגל לזכרו, ויש בו תווים ושורה מהשיר "מלך העולם" של שלמה ארצי. היא נשואה בשנית לאבי (עומרי נולד מבעלה הראשון, ושם משפחתו הוא ליג'י), ואם לשלושה ילדים. "תמיד יהיו לי שלושה ילדים", היא אומרת. "גם כשהוא לא פה, עומרי הוא הילד שלי". שני האחים שלו הם אורי (13) ואדיר (12).
"מלך העולם" בביצוע שלמה ארצי
"עומרי היה קסם, פשוט קסם", אומרת נאוי-עמבר. "הוא ניגן בתופים, היה די-ג'יי, עבד כיחצן של מסיבות והיה מלא שמחת חיים. היה מאוד צנוע וגם מאוד מוחצן. פעם הוא שאל אותי אם אני מתביישת באיך שהוא נראה, כי הוא היה הולך עם עגילים בכל מיני מקומות. אמרתי לו שאני גאה שהוא חי כמו שהוא רוצה לחיות. היו לו חברים בכל הגדלים, הצורות, המינים והגילאים. בהלוויה שלו היו יותר מ-1,000 איש שהרכיבו פסיפס מדהים של שונוּת וקבלת האחר. היו כאלה עם שיער ורוד, וכאלה עם זקן, וכאלה עם עגילים, וצעירים ומבוגרים. עומרי היה אלוף בלקבל את השונה ואת האחר. עכשיו אני רוצה להקים לזכרו חדרי מוזיקה ברחבי הארץ שבהם ילמדו ילדים שאין להם יכולת כלכלית ללמוד נגינה. את החדר הראשון אני רוצה להקים בתיכון תום בגבעתיים, שבו עומרי למד. כבר תרמתי להם את מערכת התופים שלו".
לדבריה, שש השנים שבהן עבדה כמאמנת אישית שינו את חייה וגם עזרו לה להתמודד עם האסון. "במהלך העבודה קיבלתי תשובות להמון שאלות שהיו לי במשך השנים", היא אומרת. "הבנתי שיש כמה דברים שאדם צריך להבין על החיים ועל עצמו, ואחרי שעומרי נפטר הבנתי שזה מה שיש, ושעומדות בפניי שתי אפשרויות - להתאבל כל החיים או להמשיך הלאה; לחיות בתוך הכאב או לצד הכאב. אני בחרתי לחיות לצד הכאב. אפשר לבחור לחיות את החיים כקורבן או לקחת אחריות, ואני בוחרת לקחת אחריות".
במסגרת לקיחת האחריות החליטה לשנות את אורח חייה. בין השאר, חדלה לעבוד כמאמנת אישית. "אני מרגישה שאני היום לא מסוגלת להיות במצב שבו אני מקשיבה. אני צריכה לדבר, וחשוב לי לדבר להרבה אנשים. לכן אני נותנת הרצאות וגם כותבת בלוג. זו הדרך שלי להתמודד ולחזק אחרים. אני כותבת בעיקר על הכאב ועל ההתמודדות שלי דרך הכלים האימוניים. אני מתמודדת עם הדברים כמו שהם: זה מה יש, והכול בסדר. אני גם כל הזמן אומרת לכולם סביבי: 'הכול בסדר'. אני טיפוס מאוד אופטימי, ואני מסתכלת על מה שכן יש, על מה שטוב. גם הבטחתי לעומרי כשנפרדתי ממנו שהוא יוכל להמשיך להיות גאה בי גם מלמעלה. מבחינתי, ההתמודדות שלי מכבדת אותו".
מלבד הרצאות היא עובדת בחברת הייטק ומכינה שם אוכל לעובדים, וזה מאוד מחזק אותה. "בשעות שבהן אני בעבודה אני צוחקת המון, משתטה, מתבדחת - וגם בוכה. אני מסוגלת רגע אחד לבכות ורגע אחר לצחוק. אני נותנת ביטוי לכל הרגשות, בלי לחשוב איך זה נראה, ולא רק בעבודה.
"לפני חודש וחצי ארגנתי טיול עם חברות שלי מילדות. שכרנו מיניבוס, באנו כל הבנות, ואנחנו רגילות לשיר ולרקוד בנסיעות – ופתאום הנהג שם לנו את השיר 'אינתה עומרי'. אמרתי לו: 'לא, לא, לא', והוא נבהל, סגר את המוזיקה ולא הבין מה קרה. אחרי כמה זמן הוא עצר, ירדנו לקנות קפה, ואני מצאתי את עצמי בשיחה עם עצמי. אמרתי לעצמי: 'את בטיול עם עוד עשר בנות, ובידיים שלך להחליט איך הטיול ייראה. בחרת בחיים? אז עכשיו תוכיחי לעצמך איך זה נראה ומה זה אומר'. ואז חזרנו למיניבוס, ישבתי ליד הנהג, ביקשתי שהוא ישים שירים שמחים, ואז עברתי אחורה, רקדתי ושרתי ובכיתי, וכל החברות קמו, היה שמח, ומאותו רגע היה טיול מטורף. גם בכינו וגם צחקנו. המעבר שאני עושה בין ליפול לבין לקום הוא חד, אבל לפחות הוא אמיתי. אני מנסה, ככל שאני יכולה, לחיות".
