בוב דילן אמר פעם, "אדם הוא סיפור הצלחה אם בין הקימה בבוקר לשינה בלילה הוא עושה מה שהוא רוצה". זה היה המוטו שלי בגיל 20, כשיצאתי מהארון, הפכתי לצלם אופנה והשתדלתי להגשים לעצמי את כל החלומות. רק חלום אחד לא העזתי אפילו לומר בקול רם: רציתי להקים משפחה. לא היה לי מושג איך אעשה את זה, ולא תיארתי לעצמי שביום הולדתי ה־43 כל מה שקיוויתי לו אי פעם יתגשם.
הנה אני, רגע לפני טיסה לקטמנדו, נפאל. לצדי אלון חנני, בן זוגי בשלוש השנים האחרונות. בעוד כמה שעות נהפוך להורים לשני תינוקות. איך זה קרה? גם אנחנו עדיין מביטים אחד על השני ולא מאמינים שהמסע הזה, שהתחיל לפני יותר משנה, מתקרב לקצו. אז הנה הסיפור הפרטי שלנו, והוא מייצג את סיפורם של זוגות חד־מיניים שחולמים על כל מה שזוגות סטרייטיים חולמים עליו: אהבה. משפחה. בית.
ההכנות: מכרנו דירה
אחרי הצבא, יצאתי מהארון, ואמא שלי בכתה כמעט עשור. הלב שלה נשבר. היא תמיד אמרה: מהילד הזה, שאני כל כך אוהבת, לעולם לא אראה נכדים. היא חשבה שאשאר לבד, שנגזר עליי גורל אכזר.
כשהגעתי לגיל 40 התחלתי לחשוב ברצינות איך לממש את הרצון להיות אבא. החלטתי להביא ילד לעולם יחד עם ידידה שלי ובת הזוג שלה - ושתי הנשים האלה לא רק שהפכו לאמהות של בני, אלא גם הכירו לי את אלון - אדריכל שהפך לבן זוגי. יחד, הפכנו ארבעתנו להוריו של איליי, היום ילד מקסים בן שנתיים וחצי. האהבה שלי לאיליי, פתחה לי את הצ'אקרה. הרגשתי שאני מוכן להיות שוב אבא. גם אלון רצה.
כל מה שידענו הוא שמדינת ישראל אינה מאפשרת לזוגות של גברים להיות הורים באמצעות תרומת ביצית ופונדקאות, ושנידרש למשאבים כספיים רבים, סבלנות אינסופית, תעצומות נפש ורצון אמיתי לעבור את התהליך יחד. מדינת ישראל בעצם זרקה אותנו לעשות ילדים מחוץ לגבולות הארץ. מכיוון שבארצות הברית הליך פונדקאות עולה כ־600 אלף שקל, החלטנו לנסוע לנפאל, שם נשלם "רק" 450 אלף שקל.
כמה אנשים אתם מכירים שבשנות ה־40 לחייהם מחזיקים בחשבון הבנק מאות אלפי שקלים במזומן? לנו, בכל אופן, לא היו סכומים כאלה. כדי לממן את החלום החלטנו למכור את הדירה שלנו בתל אביב, שקנינו לפני שנתיים במחיר אטרקטיבי.
היא הייתה כמעט הרוסה, ואלון הפך אותה לפנינה קטנה. חודש לפני שנחתנו בנפאל מכרנו אותה ברווח לא רע, שמימן את הפונדקאות. אנחנו לא אנשי נדל"ן ולא עשינו את זה כדי להרוויח, אבל המציאות חייבה אותנו למכור. בעתיד, אני מקווה, נרכוש נכס קטן יותר.
החשש: מה נעשה עם תאומים?
כשאלון ואני הגענו לחברת הפונדקאות "תמוז" היה לנו ברור: שנינו רוצים לעבור את התהליך במקביל. במשרדי החברה בחרנו תורמת ביציות מתוך מאגר בינלאומי שמזכיר אתר שידוכים: מקלידים נתונים חיצוניים מועדפים ומקבלים שמות של עשרות מועמדות. כולן אמהות לילדים, רובן עושות את זה בשביל הכסף, אולם יש גם מי שתורמות ביצית מתוך רצון לסייע, לרוב מדובר בנשים דתיות שערך הנתינה הוא עליון בחייהן.
על כל אחת מתורמות הביציות אפשר ללמוד מתוך השאלונים שמילאה: איזה מאכל היא אוהבת, מה הצבע האהוב עליה ואיך נראים ילדיה הביולוגיים. אפשר להיכנס כאן לדיון פילוסופי בשאלה מיהי אמא — זו שמעניקה חום ורגש או מי שמעניקה ביצית. אולם נשאיר את הדיון פתוח.
אני ביקשתי תורמת ביצית שיכולה להיראות כמו אחיינית שלי. לא חיפשתי דוגמנית בלונדינית עם עיניים כחולות. ידעתי שיהיה מגוחך להסתובב ברחובות תל אביב עם ילדים שוודים שאין להם שום קשר חיצוני אליי ואל אלון.
אחרי שבחרנו תורמת ביצית הולנדית (רצינו שהילדים שלנו ייוולדו מאותה תורמת) היא הוטסה לנפאל, שם נעשתה הפריית המבחנה. מעולם לא פגשנו את התורמת, וגם לא רצינו. מרגע שהיא תורמת את הביציות, היא בעצם יוצאת מהמשחק.
ניסיון ההפריה הראשון לא צלח אצל שנינו, והיינו מעט מאוכזבים. אחר כך הופתענו לשמוע שההפריה השנייה כן הצליחה אצל שנינו, ובקרוב יחזירו את הביציות המופרות לשתי אמהות פונדקאיות. לא רצינו שאם פונדקאית אחת תישא ברחמה שתי ביציות מופרות — אחת מהזרע שלי ואחת מהזרע של אלון — זה הרגיש לנו כמו הנדסה גנטית הזויה.
בתוך כל ההתרגשות פתאום עלתה השאלה, מה אם אצל שנינו יהיו תאומים, כמו שקורה במקרים רבים של הפריית מבחנה? האם אנחנו בנויים לקבל בבת אחת ארבעה ילדים, נוסף לילד שכבר יש לנו? האם נוכל להפוך למשפחה בת שבע נפשות? המחשבה הייתה מבהילה, ושמחנו כשהתבשרנו שאצל כל אחת מהפונדקאיות שלנו מתפתח רק עובר אחד.
במהלך ההפריות גילינו דבר מדהים: שתי הפונדקאיות שלנו נקלטו באותו יום. הילדים העתידיים שלנו הם מאותה אמא ומשני אבות שונים, וגדלו בבטן של שתי אמהות שונות. ואם לא הבנתם, תקראו שוב.
הפונדקאיות: טיפ של אלף דולר
הפונדקאיות שלנו באו מרקע כלכלי דומה והקריבו שנה מחייהן כדי להעניק לילדיהן עתיד טוב יותר. מי שנשאה את אדי, הבן שלנו, היא א', הודית בת 23, אמא לשלושה. בעלה מוכר גלידה בשוק ומרוויח כמאה דולר לחודש. פ', שנשאה את אלמה, הבת שלנו, היא הודית, אם חד הורית לילדה בת עשר. היא השאירה את בתה אצל אחיה בכפר, נעלמה לה לשנה והבטיחה לה שכשתחזור, תפצה אותה בגדול. הכסף שתרוויח, כך סיפרה, מיועד ללימודיה העתידיים של בתה.
הפונדקאיות מתגוררות במשך תשעה חודשים במתחם מגורים נעים ונקי ונבדקות על ידי רופאים מטעם חברת "תמוז". מי שרוצה, יכולה להביא את בני משפחתה לגור איתה. אני, אגב, לא יודע היכן נמצא המתחם הזה. לא לקחו אותנו לראות, וגם לא ביקשנו.
בוקר אחד, שבועיים לפני התאריך שבו היינו אמורים לטוס, קיבלנו טלפון: תעלו בדחיפות על הטיסה הראשונה לנפאל, א', שכבר הייתה בחודש תשיעי, התאשפזה בבית חולים. היא לא הרגישה טוב, טענה שהתינוק כבד לה וחשה אי נוחות גדולה. מובן שנכנסנו מיד להיסטריה ובתוך 24 שעות עלינו על הטיסה הראשונה שמצאנו. לא נסענו לבד: סחבנו איתנו ציוד ששקל כמעט מאה קילו: שני סלקלים, עגלת תאומים, מזוודות עם סימילאק לחודשיים והררי חיתולים.
בקטמנדו ישנו במלון קטן וחמוד, אם כי די מג'ויף. הנחנו את החפצים וטסנו במונית לבית החולים. פגשנו שם לראשונה את האם הפונדקאית הראשונה. היום אני יודע שמפגש כזה נתון לשיקולם של בני הזוג והפונדקאית, ולשמחתנו, היא הסכימה לפגוש אותנו.
גילינו אישה עם אור בעיניים, מהאנשים שאתה מיד רוצה לחבק. הבאנו לה כמה מתנות, אבל התקשינו לשוחח איתה. היא לא מדברת אנגלית, וגם לא יודעת קרוא וכתוב. ביקשנו מהמתורגמנית שהייתה איתנו לומר לה כמה אנחנו מודים לה על המצווה שעשתה, והרגשתי שהיא בעצמה הבינה באותם הרגעים את הכוח שלה. עד אז היא ישבה וגידלה ילדים, ופתאום בשנה אחת הרוויחה יותר ממה שבעלה הרוויח במשך כמעט עשור. עכשיו יש להם עתיד: בקרוב ירכשו בית וישלחו את הילדים לבית הספר.
א' שכבה בבית החולים כמה ימים. הלידות האלה, אגב, תמיד בניתוח קיסרי, ככל הנראה כדי למנוע מהיולדת להיקשר לעובר, וגם כדי לסיים את התהליך במהירות. הרופאים רצו לדחות את הלידה כמה שאפשר. זה לא היה לה קל, אבל כשהיא ראתה כמה אנחנו מתחננים - ניאותה להמתין. בינתיים ביקרנו אותה כל יום והרעפנו עליה מתנות : בונבוניירות וסלסילות של קרמים וסבונים. באחד הימים פגשנו במקרה את פ', הפונדקאית השנייה, שבאה לבית החולים לביקורת שגרתית. ראיתי בעיניה שגם היא כבר רוצה ללדת, לסיים עם זה וללכת הביתה.
הייתה להן גם סיבה פרקטית: חלק מהתשלום הן מקבלות בשלב ההפריה, חלק בהיריון ואת רוב הסכום אחרי הלידה. מקובל גם לתת להן טיפ שמן במזומן אחרי הלידה. בשבילי אלף דולר זה יום צילום אחד, בשבילה זו כמעט משכורת שנתית.
הלידה: פרצתי בבכי
מלון אנאפורנה ברחוב דורבר מארג' הוא ממלונותיה היוקרתיים של נפאל. הוא שוכן סמוך לשגרירויות ולחנויות המותגים המערביות, ואליו עברנו כמה ימים לאחר נחיתתנו. שילמנו 150 דולר ללילה, סכום עתק במונחים מקומיים.
במלון חיכינו להתפתחויות, ובינתיים, במשך שבוע, צפינו בטלוויזיה, הזמנו רום סרוויס ונהנינו מהידיעה שאנחנו לא שוטפים כלים או עושים כביסה. בוקר אחד נודע לנו שב־20 באוקטובר יחול חג נפאלי שנמשך שבוע. כך, מחוסר ברירה, נקבעו שתי הלידות ל־19 באוקטובר.
מרוב התרגשות לא קלטתי בהתחלה שזה תאריך יום ההולדת שלי. רק אחרי כמה שעות אמרתי לאלון: "אתה מבין, הם הולכים לקחת לי את כל תשומת הלב, מעכשיו - ולתמיד".
וכך, ביום ההולדת שלי הגענו לבית החולים בלב מתפוצץ מהתרגשות. ההורים שלי ושל אלון הצטרפו והביאו איתם את איליי. מצב הרוח היה מעורב. היינו נרגשים מאוד, ומצד שני עצבינו היו רופפים, משום שלא יכולנו לעשות הרבה כשהפונדקאיות נכנסו בזו אחר זו לחדר הניתוח. ישבנו במסדרון וחיכינו, בלי לדעת מה מתרחש שם.
אחרי כמעט שעה נפתחה הדלת והוציאו אלינו את אדי, שבאמת התברר כתינוק גדול, במשקל 3.9 ק"ג. התלונות של הפונדקאית שלנו היו מוצדקות. מיד אחריו יצאה אלמה, והייתי בעננים. כל מי שמכיר אותי יודע שכל כך רציתי בת. אני הרי מתעסק בבגדים, שמלות ונעלי עקב, וחששתי שייצאו לי שלושה בנים.
כשנתנו לי להחזיק את הילדים, פרצתי בבכי. ההורים שלי היו שם לצדי, ואני מודה שהיה בי צד שעשה את כל זה גם כדי לשמח אותם. הרי אמהות של הומואים חושבות, הפסדתי משפחה ממך בגלל שאתה הומו, ורציתי להראות לאמא שהיא טעתה. גם משפחתו הנפלאה של אלון מקבלת אותי כאילו הייתי בנה. הפכנו למשפחה אחת ענקית שכוללת עכשיו גם את הילדים שלנו. אגב, אף אחד לא יודע מי הילד שלי ומי של אלון. לא גילינו לאף אחד, כי שניהם שלנו, ומבחינתנו, הביולוגיה לא כל כך חשובה.
הבדיקה: יריקה בשגרירות
כמה מורכב תהליך שחרורם של ילדים שנולדו מפונדקאית בנפאל? זה עובד ככה: אחרי הלידה מעדכנים את עורך הדין בישראל, והוא פונה לבית משפט בבקשה לקבל צו בדיקת די־אן־איי שתוכיח שמדובר בילדיך הביולוגיים, כדי שמשרד הפנים יאשר את הבאתם לארץ.
כשהצו מגיע לשגרירות ישראל בקטמנדו לוקחים שם דגימת רוק, שנשלחת למשרד הבריאות בארץ. משרד הבריאות שולח את תוצאות הבדיקה לשופט, והוא מודיע אם הילדים אכן של אלון ושלי. מרגע שהוכחנו את אבהותנו, ניתן צו להנפיק לילדינו דרכון, להוציא ויזות ולהביא את הילדים לישראל.
לא היה קל לראות זוגות אחרים הולכים הביתה עם תינוק, בעוד אנחנו המתנו להשלמת כל ההליכים שלנו. נוסיף לזה את העובדה שנחתנו בנפאל בתקופה לא טובה. בתקשורת המקומית תיארו את הפונדקאיות כמנוצלות ואומללות. נטען שהן לא מקבלות מספיק כסף, שהן לא לגמרי מבינות מה הן עושות או שמשפחותיהן מאלצות אותן לשמש פונדקאיות. רשויות החוק החליטו לעצור את כל תהליכי הפונדקאות במדינה, בדיוק כמו בתאילנד, ולבדוק מחדש את העניין. למזלנו, התחלנו בתהליך כשעוד היה חוקי.
הפעם הראשונה שהוצאנו את התינוקות מחדר המלון הייתה כשהלכנו לתת דגימות רוק בשגרירות. ברחוב הסתכלו עלינו כמו על חייזרים, כי תינוקות בעגלה הם מראה די נדיר, רוב התינוקות מוחזקים במנשאים הודיים מסמורטטים. הבנו פתאום שאנחנו נראים מגוחכים, זוג גברים עם עגלת תאומים, צועדים על המדרכות שנשברו ברעידת האדמה הגדולה. התרגלנו כבר ששואלים אותנו, "איפה האמא?" בהתחלה התפתלנו וסיפרנו את הסיפור שלנו. אחר כך לאלון נמאס והוא אמר רק: "אין אמא".
ההמתנה: כמעט נגמרו החיתולים
ובאשר לתינוקות שלנו: מהר מאוד הרגשנו שאנחנו מאוהבים בהם לגמרי. ההורות הראשונה שלנו, כשאיליי נולד, הייתה קלה יותר. זו הורות של חצי־חצי, שבה יש יום לנוח ולצבור אנרגיות כשהילד נמצא אצל האמהות שלו. התאומים, אם אפשר לקרוא להם ככה, הם הורות מלאה של אלון ושלי, לא מחזירים אותם לאף אחת.
איליי היה איתנו בשבוע הראשון בנפאל, והיו לילות שבין האכלה להאכלה של התינוקות, גם הוא התעורר מחלום רע. כשהוא היה תינוק תמיד קמתי אליו בעצמי ושמחתי שאני יכול לאפשר לאלון לישון. עם שני תינוקות, לא הייתה ברירה אלא להעיר אותו.
קשה להעביר את הזמן עם שני תינוקות, תקועים רוב הזמן בחדר סגור אחד בגלל הגשמים. שכנענו את עצמנו שקיבלנו מתנה: חודש ראשון שהוא רק שלנו, עם האהבה שלנו ועם הילדים החדשים. כשאדי ואלמה היו בני שבועיים כמעט נגמרו לנו החיתולים. מזל שמצאנו חנות שמוכרת ציוד.
כדי להנפיק להם צילומי פספורט הלכנו לחנות צילום שבדרך כלל מצטלמות בה משפחות עשירות. היא הייתה מלאה במטריות ובתמונות רקע של מקדשים, שכנראה מיועדות לצילומי חתן־כלה. בעל הסטודיו הכין רקע לבן וסידר תאורה מתאימה, אבל אז גילינו שהתינוקות ישנים עמוק (וזה לא שהם ישנים הרבה, כן?). עברו כמה רגעים עד שהצלחנו להעיר אותם ולגרום להם להישאר בעיניים פקוחות. היה מצחיק.
עד שהדרכונים יהיו מוכנים, הסתובבנו בעיר. פגשנו המון זוגות ישראליים בשלבים שונים של התהליך ונוצרו חברויות. והיו גם ימים שעלינו אחד לשני על העצבים. בלילה האכלה כל שלוש שעות, בבוקר קמים עצבניים ואין לאן לברוח, אפילו לא מרפסת. מרוב שעמום הלכתי לעשות טיפול פנים, מסאז', מניקור ופדיקור. זה קצת הרגיע אותי.
קיבלנו את הדרכונים לילדים הרבה יותר מהר ממה שחשבנו, והיינו בשוק כשראינו שאין בהם את שם האב, רק את שמות הפונדקאיות. שם המשפחה הוא של שנינו: טל־חנני.
פתאום גילינו שתכף מגיע עוד חג, של שבוע וחצי, ומיהרנו להוציא ויזה שתאפשר לילדים לצאת מנפאל. אבל המסמכים הכי חשובים שהשגנו הם התעודות שעליהן חתמו הפונדקאיות שהן משחררות את התינוקות. זה מסמך של 11 סעיפים, ויש עליו חותמת שעווה ושרוך אדום. א', שלא יודעת לכתוב, חתמה בטביעת אצבע.
דרכון לאושר: סוף סוף, חוזרים הביתה(צילום: איתן טל)
השיבה הביתה: בלונים ואוברולים
אחרי טיסה לא קלה של 14 שעות, נחתנו בארץ. המשפחות חיכו לנו בנמל התעופה עם בלונים, ואני פרצתי בבכי מטורף. המפגש עם איליי, שראה את האחים שלו והבין שהם נשארים איתנו, היה מרגש.
עכשיו אנחנו בחופשת לידה, שלושה חודשים כל אחד, ואחר כך כל אחד יחזור לעבודתו. אף אחד לא יוותר על הקריירה, ותהיה לנו מטפלת שתגור אצלנו או לפחות מטפלת לילה. צריך גם לעשות לאדי ברית מילה. ברור שלא נוותר על אירוע.
זו תחילתה של תקופה חדשה. אני ישן במצטבר שלוש שעות בלילה, אבל אנחנו מנסים לנהל משק בית כרגיל, למרות הבלגן. אתמול, כשסידרתי את הבגדים של הילדים, פתאום מצאתי שני אוברולים שקיבלנו במתנה. כתוב עליהם: "מי גאון של אמא?" ואנחנו צוחקים שאין אמא, יש רק שני אבא. מה שבטוח, הם לא ילבשו את האוברולים האלה.
>>> חבבו את "לאשה" בפייסבוק
>>> חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG
