"לפני תשעה חודשים ליווינו חבר קרוב למנוחות. בעת שצעדנו בשביל, באחד מבתי הקברות הוותיקים בארץ, נתקלנו פתאום במצבה שנשאה את שם דודו של עמי, בעלי.
ידענו שהוא נפטר לפני עשרות שנים, אבל מעולם לא ראינו את קברו כי היה נתק מוחלט בין אביו של עמי לבין אחיו, שאת מצבתו גילינו.
עמי זכר אותו כי הנתק חל כשהוא היה כבן עשר, כלומר לפני 70 שנה. הוא זכר את שתי בנות הדוד, האחת בגילו והשנייה צעירה יותר, אבל לא פגש בהן מאז, אף ששתי המשפחות התגוררו באותה עיר.
כשאני הצטרפתי למשפחה שמעתי סיפורים על הדוד ומשפחתו. מדי פעם הצעתי שננסה ליצור קשר עם בנותיו ותמיד נעניתי: 'הן בטח התחתנו ויהיה קשה לאתר אותן'. וכך זרמו להם החיים.
ואז, בינואר 2015, פתאום צצה מולנו המצבה. כשהמשכנו ללכת בשבילי בית הקברות עלתה במוחי שוב המחשבה שהגיע הזמן ליצור קשר עם בנות הדוד. הרי הדור שלנו אינו קשור לסכסוך הישן ההוא שהתרחש בין אנשים שכבר אינם בין החיים. עמי ואני באנו ממשפחות שחלק גדול מהן נכחד בשואה ונותרנו משפחה קטנה. אז למה לא לנסות לאתר את מה שאפשר?
הצעתי לעמי שאכתוב מכתב ואניח אותו על מצבתו של הדוד, בתקווה שמישהי מבנותיו תמצא אותו ואולי תיצור קשר. עמי היה מאוד ספקן. הוא לא האמין שאחרי עשרות שנים מישהו עוד פוקד את הקבר. גם ילדינו חשבו שזה רעיון הזוי. אמרתי לכולם: אם זה כל כך הזוי ואף אחד לא מגיע לקבר, אז ניסינו ולא קרה כלום. אבל אם מישהו כן יגיע לקבר ויגלה את המכתב, יש סיכוי שנגדיל את מניין בני המשפחה המורחבת ב־50 אחוז, ואולי יותר. החלטתי לא לוותר.
כתבתי מכתב שבו הצגתי את עצמי כאשתו של עמי, הוספתי שאנחנו והם לא שייכים לסכסוך, שחבל לנו על השנים שבמהלכן לא ראינו את המשפחה המורחבת ושנשמח מאוד אם נוכל לחדש את הקשר. ציינתי פרטי התקשרות, הכנסתי את המכתב לניילונית וביום השלושים לאזכרה שנערכה לחבר שלנו הנחתי את המכתב על קברו של הדוד ועליו שמתי אבן.
ביולי האחרון, בשעה ארבע ודקה אחר הצהריים, צלצל הטלפון בבית. עמי ענה. מעברו השני של הקו נשמע קול אישה שאמר: 'אני בת הדוד שלך!' עמי, שאינו טיפוס רגשן בדרך כלל, התרגש מאוד, העביר לי מיד את השפופרת ואמר: 'זאת היא!' הבנתי מיד במי מדובר. חשתי צמרמורת.
היא סיפרה לי שבאותו בוקר, ביום השנה לאביה, עלתה לקברו. אחותה הבכורה נפטרה והיא הייתה שם לבדה, כשראתה את המכתב. ברגע הראשון, כך אמרה, חשבה שמדובר במכתב של חברה קדישא. אך כשפתחה והחלה לקרוא, התרגשה כל כך עד שנאלצה להתיישב. כשחזרה הביתה, המתינה על קוצים לשעה ארבע, כדי לא להפריע את מנוחת הצהריים שלנו.
השיחה קלחה. סיפרנו על ילדינו, על הנכדים, על העיסוקים שלנו. היא סיפרה שבעבר ניסתה לאתר אותנו ללא הצלחה. כעבור שבועיים נפגשנו - עמי, אחיו, אני ובת הדודה, שהתאלמנה לא מכבר. שלושת בני הדודים העלו זיכרונות. היא הביאה איתה ספר שנכתב לזכר עיירת הולדתם של אבותיהם, ספר שמשום מה לא היה לנו. היו שם צילומים של המשפחה המורחבת מהתקופה שלפני השואה.
ניסינו להבין מה הייתה הסיבה לנתק בין שני האחים, אבל לא הצלחנו. הם היו אז ילדים ולא שיתפו אותם. התברר שהדוד של עמי נפטר כמה שנים לאחר הפרשה ההיא והנתק התקבל כעובדה מוגמרת במשך עשרות שנים.
בתום הפגישה המרגשת שארכה כמה שעות, החלטנו להפגיש בין המשפחות שלנו. בת הדודה אמרה שאם למפגש הזה יגיעו כל הילדים והנכדים נצטרך לשכור את פארק הירקון, ואני אמרתי, שמצער מאוד שלא חלקנו עד עכשיו את השמחות ואת הכאב, אבל מכיוון שאי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה, נגלגל אותו קדימה. המפגש המורחב טרם יצא לפועל, אבל הוא יקרה, ובינתיים אנחנו ממשיכים לקיים קשר טלפוני רציף".
שורה תחתונה
"המסקנה שלי היא שאסור לוותר על כל ניסיון לאיתור קרובים ולאיחוד משפחות, וכמובן ללמוד לסלוח".
__________________________________________________________
מה הסיפור שלכם?
אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו- צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: sipur@laisha.co.il
