רותי פרוינד תמיד אהבה לכתוב, אבל על הרומן הראשון שלה שראה אור, "חשופית" (הוצאת מנדלי מוכר ספרים), החלה לעבוד רק אחרי שבנה הצעיר התגייס לצבא. "הבית התרוקן, וכתבתי בשביל עצמי, לא כדי לפרסם", היא אומרת. "לאט-לאט זה קרם עור וגידים ונהייה ספר, ואחר כך כתבתי עוד אחד".
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
עד כאן סיפור שגרתי למדי על תחביב שהלך והתפתח, אבל אצל פרוינד הייתה תפנית מפתיעה: יום אחד היא צפתה בטלוויזיה בראיון של אמנון ז'קונט עם רעייתו ורדה, והרגע הזה הפך אותה ממישהי שכותבת למגירה לאחת שכותבת ספר של ממש. "בסוף הראיון הצטרף אליהם אדם שלא הכרתי וסיפר שאמנון עורך לו ספר", נזכרת פרוינד. "הוא אמר שהוא נתקע ולא ידע איך לפתור עניין עלילתי, ואמנון מצא לזה פתרון. חשבתי שהפתרון הזה היה נפלא, אז החלטתי שאמנון הוא האדם המתאים לערוך לי את הספר. התקשרתי אליו, והוא היה על אוניה באיזה קרוז. הוא ביקש שאעביר לו טיוטה במייל, וכך עשיתי. אחר כך הוא סיפר לי שהוא קרא את כל הספר בערב אחד וביקש שניפגש כשישוב ארצה. כשנפגשנו, אמרתי לו שיש לי ספר נוסף מוכן, והוא ביקש לקרוא גם אותו. כשהוא ראה את הספר השני, הוא אמר שלדעתו הספר הזה יתפוס יותר טוב, ואיתו יצאנו לדרך. על הראשון אנחנו עובדים בימים אלה. אמנון סייע לי להכניס אלמנטים של מתח, וכך נולד ספר המשלב אלמנטים אישיים, מאפייה, סיפור פונדקאות, העיר ניו יורק ופיקנטריה של ארוטיקה".
את רואה את עצמך כסופרת מתח או כסופרת בז'אנר הארוטיקה א-לה "50 גוונים של אפור"?
"אני חושבת שאני סופרת מתח, אבל הספר הוא גם ארוטי. הוא נכתב הרבה לפני '50 גוונים'. לא הייתי קוראת לו ספר ארוטי, אבל יש בו קטעים ארוטיים. זה מצורף לעניין, אבל לא המרכז. יש חלק שלם שמתאר מה קורה בבית העינוגים לעשירון העליון, אבל העלילה עצמה היא סחרחורת של אירועים שרודפים את הגיבורה הראשית, איריס, שעוסקת בזנות ובתוך זה מגלה את החמלה ואת טוב הלב האנושי".
יש גם אחיות מרושעות
חמלה וטוב לב הם חומרים שפרוינד (64) מכירה היטב מתוקף תפקידה הקודם כאחות ביחידה לטיפול נמרץ בבית החולים הדסה שבעיר מגוריה, ירושלים. "אני אחות במקצועי", היא אומרת, "ועד היום אני מציגה את עצמי קודם כל כאחות, לא כסופרת. חייתי חיים די שגרתיים. כשאמא שלי סיימה לקרוא את הספר, היא מיד שאלה אותי: 'היית זונה?' הבהרתי לה שלמרות שהספר כתוב בגוף ראשון, לא הייתי זונה. כתבתי באופן חי על עולם הזנות ממוחי הקודח. אני יכולה להיכנס לנעליים של מישהו אחר, ואם הייתי צריכה, הייתי כותבת גם על אסטרונאוט.
"אני חושבת שהחוויות שצברתי כאחות בטיפול נמרץ לימדו אותי הרבה על סבל ועל אמפתיה. אלה אלמנטים שכל בן אדם עובר בחייו, והיה לי קל להעביר אותם לדמות הראשית בספר, העוסקת בזנות. זה לא בא מתוך התנסות בבית זונות, אלא מתוך החוויה של לצאת למשפחות של מטופלים המחכות בבהלה מחוץ ליחידה, ולעדכן אותן מה קורה".
ארנסט המינגוויי התאהב באחות שטיפלה בו, אגנס פון קורובסקי, והם כמעט נישאו. איך את מסבירה את זה?
"אחות זה מקצוע עם חמלה. אי אפשר להפריד את זה. ליבת המקצוע, מעבר ליכולות, היא חמלה. אישה שיש לה חמלה וגם יכולה להביע רגשות ולהיות פתוחה, היא אטרקטיבית יותר, כך שאני מבינה למה מתאהבים באחיות. אני רואה את הקשר. אבל יש גם אחיות מרושעות, בוא נודה על האמת".
היא עצמה זנחה עם השנים את הטיפול בחולים והתמנתה למנהלת מחלקת בקרה רפואית במשרד הבריאות. במסגרת תפקידה היא אחראית להליכי רישוי של 46 בתי חולים בישראל ומוודאת שהמוסדות עומדים בסטנדרטים הנדרשים. לדבריה, אין כל סתירה בין התפקיד הבכיר והחשוב שהיא ממלאת בחיי היומיום לבין האווירה שטוותה בספר.
"למסיבת ההשקה של הספר הגיעו בכירים במשרד הבריאות", היא מספרת, "ואמרתי להם שאני נושאת תפקיד בכיר ורציני ושאין לו שום קשר לספר הזה. אמרתי להם שהם בוודאי מופתעים מסגנון הכתיבה, אבל אלף פנים לו לאדם. 'אני לא רק אחות, לא רק מנהלת ולא רק אמא לשני ילדים', אמרתי. 'אני עושה גם דברים אחרים'. הם צחקו. מנהלת של מוסד רפואי מכובד התקשרה אליי ואמרה: 'רותי, אני בשוק, אני לא מאמינה שזו את'. היא מכירה אותי כאוטוריטה בתחום שלי; על פי החלטתי מוסדות מקבלים רישיון, ופתאום היא ראתה שכתבתי משהו אחר לגמרי. אנשים מתייגים אותך, וזו סכנה, אבל צריך לדעת להפריד".
אמא, צאי מהלחץ, זה בסדר
במשפחה, לדבריה, מפרגנים לה. בעלה הוא פרופ' ברטי פרוינד, מנהל בית החולים הירושלמי משגב לדך, ויש לה שני בנים – הבכור מתמחה בכירורגיה, והצעיר סטודנט לאדריכלות. פרוינד אומרת ששלושתם לא נדהמו מתיאורי הסקס שבספר. "כשבעלי סיים לקרוא, הוא אמר לי: 'זה מאוד מפורש'. הוא לא אמר משהו כמו 'אוי ואבוי, איך עשית לנו את זה'. את הבנים הכנתי מראש. הבן הצעיר סיים לקרוא את הספר ראשון ואמר לי: 'אמא, צאי מהלחץ, זה בסדר'. שלושתם אמרו לי שזה מותח ושזה ספר טוב. שלושתם עודדו אותי ואמרו: 'אל תיבהלי, תכתבי'".
למה בחרת לשים על עטיפת הספר כרטיסים של נערות ליווי?
"התכנון המקורי שלי היה לשים ציור שאני ציירתי של נערה חשופת חזה. שלחתי את זה למעצב הגרפי שמעון זנדהאוס, שאני מכירה המון זמן, והוא אמר לי שזה מפורש מדי לטעמו. יום חורפי אחד הוא הלך ברחוב הירקון בתל אביב, צילם כרטיסים של נערות ושאל אותי מה דעתי. אמרתי לו שזה מצוין, וכך זה התגלגל".
יש ביקורת ציבורית על הכרטיסים הללו. את חושבת שזה ראוי שמחלקים אותם ושהזנות מתקיימת באופן פתוח?
"אנחנו חיים במדינה חופשית, כך שאפשר לחלק מה שרוצים. מי שרוצה, שיחלק תכנים של שמאל, ימין, דת והעדפה מינית. כל אחד יכול לבטא את מה שהוא מאמין בו. הזנות תמיד הייתה בעולם. אני לא יודעת אם צריך למסד אותה בארץ, אבל אני תומכת בכך שיאפשרו מעקב רפואי ושיערכו לזונות בדיקות רפואיות בחינם. הזונות הן עניות. הן לא הולכות לרחוב כי בא להן מין, אלא כי בא להן כסף, ואין להן. צריך לתמוך בהן".
