יש אנשים שמוצאים מפלט מהמציאות היומיומית בישראל על ידי כיבוי הסמארטפון, אכילה של ג'אנק פוד או ביקור בספא, ויש את גלית גוטמן – שמוצאת שלווה בימי הצילום המזדמנים לחברת קרייזי ליין, לה היא משמשת כפרזנטורית כבר שש שנים (12 עונות) ברציפות. בשבוע שעבר התייצבה גוטמן לצילומי קטלוג החורף השני של המותג בסטודיו של הצלם דודי חסון זוהרת ומחויכת, לאחר שרק יום קודם לכן הביטה אלינו מהמסך בתוכנית הבוקר שהיא מגישה בפנים חמורות סבר כשהיא מדווחת על אירוע דקירה וניסיון לפיגוע דריסה.
>> מוזמנים לעשות לנו לייק בפייסבוק
את הטירונות שהכינה אותה לשבועות האחרונים כמגישת טלוויזיה הנדרשת לדווח על מציאות פוליטית קשה, היא עשתה במהלך מלחמת צוק איתן בשנה שעברה, אז נדרשה להפגין קור רוח מול הדיווחים שהגיעו מעזה. "בצוק איתן היה לי משבר גדול. הייתי מגיעה ב-4 בבוקר למערכת, וכבר יודעת שיש לנו כמה הרוגים ועדיין לא הודיעו למשפחות", היא אומרת השבוע. "הייתי מחזיקה ארבע שעות, וב-10 בבוקר, עם תום השידור, פורצת בבכי. לפעמים גם הייתי בוכה בשידור או מזילה דמעה. אחרי שבועיים התחלתי דיקור כי לא עמדתי בזה. אני מאוד משתדלת להבין שיש לי אחריות קשה וכבדה, כי אנשים רואים אותי בבית ואני מעבירה להם את הדיווח: דקירה במקום אחד, רכב שמתפוצץ, מחבלת שנתפסה. וצריך לזכור שאני גם אזרחית המדינה כמו כל אדם אחר, והבנות שלי בעוצר כבר ארבעה שבועות".
גוטמן היא לא מהשדרניות ששומרות בבטן. לא בעימות שהיה לה לפני הבחירות האחרונות עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, שנעלב ממנה בשידור, ולא במימיקות הפנים שלה, שלא מסתירות את סלידתה מהמצב הביטחוני כיום. "ביבי אמר אז שאני והבנות שלי יכולות לישון בשקט, נכון? אנחנו משתדלות. זה לא כל כך עובד", היא אומרת. "כמגישה לא מעניין אותי לקרוא מטלפרומפטר. מה גם שהתוכנית היא שעתיים וחצי, וטלוויזיה לא יכולה לסבול זיוף והעמדת פנים. זה שידור חי, ודברים קורים. עם זאת, יש דברים שאני שומרת בבטן".
איזה יום שידור את זוכרת כקשה במיוחד?
"היו שניים. לפני שנה היה את הפיגוע בבית הכנסת בהר נוף. הדיווחים היו כל כך איומים, שלא האמנתי: בית כנסת, אנשים עם טליתות, גרזנים, יריות – תמונות שמחזירות אותי לשואה. ככל שהדקות עברו, אתה מבין שזה באמת נכון. זה היה יום נוראי, והיה יום נוסף, שתוך כדי שידור חי דיווחנו על אמא בירושלים שרצחה את שני הילדים שלה. זאת סיטואציה שאתה בתוך אייטם, ומקבל באוזנייה דיווח מהעורכים על מה שהתרחש, ומבין באותו רגע שהשידור הרגיל נגמר, ומתחיל משהו שחור משחור. הכי רחוק ממה שאני עושה כאן עכשיו בבוקר".
כי פה זה האסקפיזם?
"פה יוצרים את המציאות המדומה. פה מתעסקים באיך הבגד מונח או איך השיער נראה, כאילו זה הדבר הכי חשוב שיש בעולם. אני זוכרת שחשבתי להפסיק לדגמן כשהתחלתי את תוכנית הבוקר. לא מצאתי את האיזון. הייתי מגיעה לסט צילום ולא הבנתי על מה מדברים בכלל, עד שהבנתי שזה האיזון שאני זקוקה לו. המציאות בעולם האופנה רחוקה מהמציאות של החיים שלנו – אלה הימים שאני נושמת, ואפילו משתדלת לא להיכנס ל- Ynet לקרוא חדשות. אבל אני לא תמיד מצליחה. לפני שבועיים הנחיתי את ערב הגאלה של שבוע האופנה, ובמקביל הגיעו הדיווחים מהפיגוע בבאר שבע. אתה אומר לעצמך: מה אני עושה עכשיו? עולה ומדברת על איזה כיף שיש לנו את שבוע האופנה וכמה יש לנו להציע עוד כותרות חוץ ממה שרואים?"
"לא הצבתי לעצמי עדיין קו סיום"
גוטמן, 43, מחזיקה בשנים האחרונות במעמד ייחודי בענף האופנה המקומי. מצד אחד, היא היתה שותפה פעילה בערב הגאלה שפתח את שבוע האופנה בתל אביב, ומצד שני – העדיפה להדיר את רגליה משאר התצוגות. "הרגשתי שבשביל להגיע לשם אני צריכה להתחפש", היא אומרת. "התחרות הזאת של מי מתלבשת במה, זאת לבשה ככה, הרגישה לי כמו עבודה, ולא רציתי לקחת בזה חלק".
כבר 13 שנה שהיא מסרבת בתוקף לעלות על המסלול. אפילו הבקשה של חברה הקרוב מוטי רייף שתדגמן באופן חד פעמי בערב הגאלה לצד פיגורות כמו רונית אלקבץ ובר רפאלי, נתקלה בסירוב. גוטמן הסתפקה בהנחיית הערב, ולא הרגישה שום צביטה בלב כשהקולגות שלה מפעם והיום צעדו למחיאות הכפיים של הקהל.
"אני לא מצטערת, ואני לא מתגעגעת", היא אומרת על הדבקות בהחלטה שלקחה במפתיע בגיל 30. "זה לא שעזבתי את עולם האופנה. למרות שאולי כן בא לי לפעמים לעלות למסלול, עשיתי החלטה ואני שלמה איתה".
אם מעצב צעיר בתחילת דרכו היה אומר לך: גלית, אם תפתחי את התצוגה שלי זה יזניק לי את הקריירה, כמו שלינדה אוונג'ליסטה סייעה בזמנו לג'יילס דיקון – היית שוקלת לחזור למסלול?
"כנראה שלא. הייתי שם, עשיתי את זה כל כך הרבה שנים. ממשיכים הלאה".
עד מתי?
"כשהייתי בת 20 וחצי, סבא שלי שאל אותי את אותה שאלה בתוספת של 'מה יהיה?' היתה שם דאגה גדולה, כי זה לא מקצוע לאורך זמן ותמיד מגיע דור חדש וצעיר. שאלו אותי את השאלה הזאת גם בהיריון הראשון, ובכל ראיון מאז. האמת? אני לא יודעת. כפי שאתה רואה, לא הצבתי לעצמי עדיין קו סיום".
מה מניע אותך להמשיך: כסף? פרסום? תשוקה?
"כולם יחד. אני במקום ובמצב שחבל לי לא להמשיך בדוגמנות, וכל כך התרגלתי לראות את עצמי על פוסטר באיילון או לראות את עצמי על שער מגזין פעם בחצי שנה. מודה, אני לא מכירה משהו אחר".
את חוששת מהיום שזה ייעלם?
"ממש לא. כי בד בבד אני עושה טלוויזיה ובקרוב תעלה סדרת דוקו חדשה שלי בנושא משפחה, אז אני מאוד עסוקה לאחרונה. הייתי רוצה יותר זמן לעצמי, לטפח את הזוגיות החדשה שלי, יותר זמן עם שתי הבנות שלי. והדבר הבא שאני רוצה זה ללמוד היסטוריה באוניברסיטה לתואר ראשון".
את הזמן הפנוי שהיא מוצאת בכל זאת בין שלל העיסוקים מקפידה גוטמן לבלות עם בן זוגה בשנתיים האחרונות, איש העסקים יגאל אהובי. "החברים שלנו קוראים לנו נמק, כי אנחנו כל הזמן מחזיקים ידיים", היא צוחקת. "אנחנו לא גרים יחד, אז יש לנו מעט זמן. לפעמים מרוב עבודה אנחנו לא נפגשים יומיים-שלושה, ואם יש לי יומיים חופש, אני נוסעת איתו לפגישות בלונדון. אני מרגישה שאנחנו עדיין בשלב הדייטים. יש משהו אחר בזוגיות השנייה הזאת. הוא בא עם שני ילדים, אני עם שתי בנות, ונעים לנו שם".
שירה ואמה, שתי הבנות שלך, נכנסו לתחום הדוגמנות בשנה האחרונה. איך הן מסכמות את החוויה?
"לשירה לקח כמה ימים לומר לי שהיא לא נהנתה, ושמחתי – כי אני מייעדת אותה לאקדמיה. ואמה, אחרי שש שעות צילום, שאלה מתי הפעם הבאה".
סינדי קרופורד אמרה לאחרונה בראיון כי מי שמספרת שהזדקנות היא דבר קל – משקרת. את מסכימה איתה?
"אני כבר בת 43, לא בת 20, ומאוד נהנית מעצמי. בדוגמנות צריך להיות מעודכן ולהקשיב לסטייליסט ולספר. היום אני מחליטה איך אני רוצה להיראות, ולא הצוות. בגיל 40 התחלתי לעשות ספורט פעמיים בשבוע. עד אז לא ביקרתי מעולם בחדר כושר. אז כן, היום אני צריכה לעבוד על המראה, אבל אני עושה את זה בשביל עצמי ולא בשביל העבודה. היום אפשר לרטש כל דבר. לא צריך להיות מידה 36 כדי להיראות מידה 36. אז לשאלתך, התשובה היא כן. סינדי קרופורד צודקת. להזדקן זה מפחיד. לא יודעת אם לנשים אחרות יותר או פחות, אבל אני רואה את האובר-מודעות שיש לנו במקצוע הזה כבונוס".
