מהערבה ועד הגולן ואצבע הגליל פזורות עבודותיה של האדריכלית ארנונה אקסלרוד, שהלכה לעולמה השבוע והיא בת 83. היא השאירה חותם בולט בתנועה הקיבוצית, שם פעלה תקופה ממושכת, ולמרות העובדה שהתגוררה בעיר – בניגוד לרוב עמיתיה במחלקת התכנון של תנועת הקיבוץ המאוחד – בחירתה לתכנן מבנים בקיבוצים הייתה מבחינתה מימוש החזון האוטופי, שאותו ייצגה התנועה.
אקסלרוד נולדה ב-1935 בקיבוץ רמת הכובש, שאמה הייתה אחת ממייסדותיו, אך כבר כפעוטה עזבה את המשק בעקבות עבודתו של האב, עד שהמשפחה השתקעה בתל אביב. את הכשרתה המקצועית רכשה בטכניון החיפאי, כמו מרבית בני דורה, ובין חבריה לספסל הלימודים היה האדריכל ישראל גודוביץ. זמן קצר לאחר מכן נישאה למהנדס אביבי אקסלרוד, שהפך לאחד ממהנדסי הבניין העסוקים בארץ, ונולדו להם שלושה ילדים: אילת, אירית ואופיר.
פרויקט הביכורים שבו השתתפה, כעובדת שכירה, היה אחד המוערכים בתולדות האדריכלות המקומית: בניין הספרייה הלאומית בקמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית בירושלים. את הפרויקט הובילה קבוצה של אדריכלים צעירים מתל אביב, שזכו בתחרות ונדרשו להקים משרד משותף לצורך התכנון עצמו. אקסלרוד עבדה על הפרויקט כשכירה עוד בהיותה סטודנטית, ועם התקדמות העבודה הצטרפה למשרדו של אחד ממתכנני הספרייה, האדריכל שמעון פובזנר.
"הגעתי אליו 'ירוקה', ישר מהלימודים בטכניון, ובעצם ממנו למדתי הכל", סיפרה בראיון שנערך עמה לפני שלוש שנים. "הוא העניק לי את הבסיס המקצועי שלי וזה היה בסיס טוב, ללמוד לתכנן חזיתות מהתוכנית ומהפרוגרמה". במשרדו של פובזנר עבדה תחילה על התוכניות המפורטות של כיכר מלכי ישראל (כיום כיכר רבין). "שרטטתי את כל המרצפות עם הצורה הייחודית שלהן", נזכרה לימים, "שרטטתי אותן פעמים רבות כי דברים השתנו כל הזמן" (מתוך הספר "שמעון פובזנר אדריכל" בהוצאת דביר, מאת צבי אלחייני וכותב שורות אלה). בהמשך עבדה על תוכניות בנייני הפקולטות בקמפוס גבעת רם ובית החייל בתל אביב, ועל שורה ארוכה של בתים פרטיים.
ההשראה שאקסלרוד קיבלה מפובזנר הייתה משמעותית; גישתו התכנונית חילחלה ליצירתה, בעיקר בחלוקה ובמערך המסות של המבנים. בעבודותיה העצמאיות יש הד לבית החייל ברחוב ויצמן בתל אביב, שאותו תכנן פובזנר ועליו כאמור עבדה, וגם למבנים אחרים שהייתה שותפה לתכנונם במשרדו, כמו מבני קופת חולים מחוזית בנתניה ובטבריה. מבנים אלה לא התאפיינו בגישה מונוליטית המזכירה קופסאות גדולות, אלא כאלה המפורקות לאגפים המשתלבים זה בזה, מדגישים את הקווים האופקיים של המבנה ויחד יוצרים מערך שלם הנשען על משחק של קישורים בעלי איכות נופית.
טביעת האצבע המעוגלת
כמו פובזנר, גם אקסלרוד העניקה דגש לחומריות של הבניין. אך בעוד שהוא נהג להשתמש בחומרים חשופים כמו בטון ולבנים שרופות, היא עטפה את בנייניה המרכזיים בטיח גס ("שפריץ"). הטקסטורה הזו העניקה לבניינים שלה אופי חושני, טביעת האצבע שלה. ואמנם, קל לאתר את חדרי האוכל שהיא תכננה בקיבוצים, הודות לעיצוב המעוגל של מפגשי החזיתות. מי שירצה יוכל להצביע על גישה "רכה ונשית", אך לטענתה שלה, היא דווקא ביקשה באמצעותם לחזק את עוצמתו ונוכחותו של המבנה.
אחד הפרויקטים הראשונים שהופקדו בידיה בקיבוץ המאוחד היה הרחבת חדר האוכל של קיבוץ גשר, בעמק הירדן. את הבניין המקורי, שתכנן האדריכל שמואל ביקלס, היא הרחיבה באופן משמעותי בהדרכתו של האדריכל חנן הברון, חבר קיבוץ רעים ואדריכל בכיר במחלקה (שאותו הכירה כבר בעבודה על הספרייה הלאומית).
פונדק הדרכים שיזם קיבוץ דברת, הסמוך לעפולה, היה עבודה שלמה ראשונה שתכננה במסגרת המחלקה לתכנון (1971). זה היה מבנה מקורי ועגול, מתוך התייחסות להר תבור המתנשא מעליו, והפונדק עצמו זכה להצלחה מסחררת כתחנת-עצירה פופולרית למטיילים שנוסעים צפונה. הצלחתו הייתה בעוכריו: בשנות ה-90, על רקע ההבטחות למזרח תיכון חדש ותיירים מכל העולם, החליטו בקיבוץ להרוס את המבנה האהוב ולהקים תחתיו את "אורחן דברת". זה היה כישלון מיידי: האורחן נעזב, והוא נטוש עד עצם היום הזה.
חדר האוכל בקיבוץ מבוא חמה שבדרום הגולן (1972) ניצב במלוא תפארתו במרכז המשק, אך בדומה לרבים מחדרי האוכל בקיבוצים, גם הוא כבר אינו פעיל לאחר שענף המזון עבר הפרטה. אקסלרוד העניקה לחברים לא רק בניין דומיננטי שיאפשר להם להתענג על המנות שיעמיסו מעגלות ההגשה על המגשים, אלא תצפית מרהיבה על הכנרת בעודם נוגסים. המבנה כה הלהיב את חברי קיבוץ גרופית שבערבה (קיבוצו של משה (בוגי) יעלון), עד שהם העתיקו את תוכניתו אליהם.
חדרי האוכל ששרדו את תהפוכות הזמן
לא כל חדרי האוכל של אקסלרוד הם מבנים דוממים. דוגמה שוקקת חיים להסבה מוצלחת היא חדר האוכל בקיבוץ ניר עם, סמוך לשדרות, שהפך לאחרונה למתחם חללי עבודה מעודכן – כולל הכיסאות והשולחנות של פעם. לחצו על התמונה כדי לראות את השינוי:
שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 היו עידן השגשוג של התנועה הקיבוצית. בתקופה זו נבנו רבים מחדרי האוכל העצומים, ששימשו גם כאולמות מופעים, מועדונים וחדרי זיכרון. שני חדרי אוכל כאלה נמצאים בקיבוצים גלעד (ברמות מנשה) ואור הנר (בנגב המערבי), ושניהם פעילים עד היום במתכונתם המקורית.
בשניהם יש שילוב בולט של אמנות. חברי גלעד קיבלו, בקומה התחתונה של חדר האוכל, חדר זיכרון בעיצוב כישרוני של האמן רודה ריילינגר, חבר קיבוץ הזורע, עם טכניקות מגוונות כמו תבליטי בטון, אבן וזכוכית. על חזיתות חדר האוכל של אור הנר שולבו ציורי קיר בטכניקת פרסקו, שאותם יצרו צמד האמנים הארגנטינאים חוסה קורה (Kura) ודניאלה אלמידה (Almeida) . ציורי הקיר אמנם נעשו שלא בהתייעצות עם אקסלרוד, אך לאחר מעשה היא הודתה שהעבודות יפות ושמחה בשילובן.
את גולת הכותרת של יצירתה האדריכלית החשיבה אקסלרוד כבניין חדר האוכל בקיבוץ כפר גלעדי, שבאצבע הגליל. בבניין זה (1984) לא הופיעו הקווים המעוגלים שאפיינו את חדרי האוכל הקודמים שלה, אך הוא היה מושקע באופן חריג וייצג את שגשוגו הכלכלי והחברתי של הקיבוץ: כ-2,000 מטרים רבועים בנויים, בציפוי אבני גרנוליט ורודות-לבנות שנחצבו במחצבות הקיבוץ. בליל הסדר תשמ"ד, כאשר נחנך חדר האוכל, השתתפו בו לא פחות מ-1,100 סועדים.
"היא הייתה מאוד חרוצה ועבדה קשה כדי להשביע את רצוננו", נזכר גדעון גלעדי, חבר קיבוץ כפר גלעדי שליווה את הקמת חדר האוכל. "היא ראתה בפרויקט אתגר גדול ורצתה שהוא יהיה שונה מחדרי אוכל אחרים". לדבריו, אקסלרוד השקיעה מחשבה בהתאמת המבנה למיקומו בקו העימות, מרחק נגיעה מגבול לבנון. כדי להיערך לפגיעה ישירה של קטיושה, תוכנן גג כפול המורכב משכבת בטון עם קורות בעובי של 1.8 מטר, ומעליה שכבה נוספת של "איסכורית". למרות העומס על הגג, לא ויתרה אקסלרוד על מפתח של 40 מטרים באולם האכילה, כדי שהחברים יקבלו אולם נרחב ללא עמודים ומחיצות. גלעדי מוסיף שבכל ביקור שלה בקיבוץ, גם שנים רבות לאחר שהושלמה העבודה, הייתה אקסלרוד חוזרת ומזדרזת לראות אם הגינון המקיף את חדר האוכל עדיין מטופח, כפי שביקשה.
התמחותה השנייה הייתה מבני תעשייה למפעלים קיבוציים. בין עבודותיה: מפעל "רהיטי צרעה" בקיבוץ צרעה (שנשרף), מפעל "סינון והשקיה" בקיבוץ עמיעד ומפעל מוצרי ים המלח "אהבה" סמוך לקיבוץ מצפה שלם.
להתחיל מחדש כעצמאית בגיל 54
כובד האחריות והעומס בעבודה לא באו אצל אקסלרוד על חשבון הטיפול בילדיה, והיא דאגה לשוב הביתה מדי יום בשעה שלוש וחצי אחר הצהריים. בתה, האדריכלית אירית אקסלרוד, נזכרת כיצד התלוותה לאמה לסיורים באתרי בנייה בכל רחבי הארץ. "בתור ילדה נסעתי איתה המון לקיבוצים", היא מספרת. "היא הייתה הולכת לפקח על הבנייה ואני הייתי הולכת לבריכה של הקיבוץ".
בגיל מאוחר יחסית, נדרשה ארנונה אקסלרוד לתכנן מסלול מחדש. המשבר החמור שפקד את התנועה הקיבוצית בסוף שנות ה-80 הביא לסגירתה של מחלקת התכנון. "היה משבר גדול כשסגרו את מחלקת התכנון", נזכרת הבת. אמנם, המחלקה הוקמה מחדש כמשרד פרטי ("א.ב. תכנון"), אך אקסלרוד לא מצאה בו את האידאולוגיה שאפיינה את המחלקה, והיא העדיפה להיפרד – ולפתוח משרד פרטי כשהיא בת 54.
"היא עשתה קצת עבודות פרטיות", מספרת הבת אירית, "אבל לא חזרה לקצב ולתשוקה שהייתה במחלקה. הקיבוצים היו אהובים עליה והיא אהבה את הקיבוצניקים, אהבה את האנשים. כשאתה עצמאי, יש לך כל מיני סוגים של אנשים, אבל לה עם הקיבוצניקים היה חיבור אמיתי, קשר עם אנשים שהקימו משהו מיוחד והיא ליוותה אותם לאורך הדרך והשנים".
מבין שלושת ילדיה, אירית היא היחידה שהמשיכה את דרכה המקצועית. "היא שמחה ותמכה", היא מספרת. "סיימתי את הלימודים בטכניון והלכתי ישר להיות עצמאית, והיה לי את מי לשאול ועם מי להתייעץ. למרות שהבתים שאני מתכננת הם בפרופורציות גרנדיוזיות יחסית למה שהיא היתה רגילה, היא אהבה את הבתים שתכננתי".
האם יש בעבודותיה הד לעבודות של אמה? אירית מהססת, ולאחר מחשבה משיבה: "היא הייתה דעתנית ודומיננטית, והיה לה חשוב איך שומרים על דברים – אלה מאפיינים שלקחתי ממנה. גם לי חשוב שישמרו על הבתים יפה, ויש בי משהו אנרגטי. מהבחינות האלה אני מאוד דומה לה".
"היה לה קו אישי", מדגיש האדריכל ויטוריו קורינלדי, שניהל את מחלקת התכנון של התק"ם ושמר עם אקסלרוד על קשרי ידידות ממושכים. "ארנונה הייתה יותר חופשית מאדריכלים אחרים ותמיד חיפשה לצאת קצת מהשגרה האורתוגונלית".
מנחם אבירם, שניהל אף הוא את המחלקה ובמסגרת חברותו בקיבוץ צרעה ניהל את מפעל הרהיטים שתכננה אקסלרוד, מספר על ההערכה שהיא זכתה לה הודות למקצועיותה ולהתמודדותה עם פרויקטים מורכבים. "בחדרי האוכל, למשל, היא דאגה לצד הפונקציונלי - שלא היה פשוט בכלל, זה היה כמו מפעל - ולצד זה תכננה את הייצוגיות של המבנה, שיהיה בניין יפה ושהחברים יאהבו אותו, כי אחרי הכל מדובר היה בלב של הקיבוץ".
לאחר שתיקה קצרה, מוסיף אבירם: "לצערי, אדריכלים ברמה כזו אתה יכול היום ללכת לחפש. זו הייתה תקופה של אנשים רציניים".
אוהבים אדריכלות קיבוצית? אל תפספסו את המבנים הבאים:
