פעם חשבו שיהיה כאן מזרח תיכון חדש: הסכמי השלום שנחתמו בזה אחר זה בין ישראל לשכנותיה הקרובות והרחוקות בתחילת שנות ה-90, גרמו ליזמים לחשוב שהמדינה הקטנה תהפוך לצומת בין היבשות אפריקה, אסיה ואירופה, תהווה שער כניסה למדבריות המזרח התיכון, ושהכבישים בה יהפכו לאוטוסטרדות בינלאומית. כך התחיל סיפורו של "אורחן דברת" בכביש 65 המוביל מעפולה לכנרת.

במטרה להקים רשת שירותי דרך ראשונה מסוגה בישראל, הקימו חברי קיבוצים שותפות עם חברת "נצבא" וטייקון העסקים תד אריסון. "התוכנית הייתה להקים מרכזים לאורך דרכים בדפוס קבוע, כך שחוץ מתחנת דלק הם יתנו שירותים ברמה גבוהה של הסעדה, מכירה לתיירים ומלונאות", נזכר האדריכל יוסי עמיר (66), בשעתו חבר קיבוץ מרחביה בעמק יזרעאל, שנמנה על קבוצת היזמים.

איך היה עובד מודל האורחנים היום, בעידן חנויות הנוחות בתחנת הדלק? (צילום: מיכאל יעקובסון)
איך היה עובד מודל האורחנים היום, בעידן חנויות הנוחות בתחנת הדלק? (צילום: מיכאל יעקובסון)
מאחורי כל דוכן עמד טבח, שהכין מנה טרייה לפי הזמנתו של הלקוח, ובסופו של כל יום פונו המקררים כדי להבטיח שהמזון יהיה טרי. הגלידההובאה במטוס מדי שבוע הישר משווייץ

עמיר הוא גם האדריכל שתכנן את שני האורחנים שהספיקו להיבנות במסגרת המיזם, אורחנים שעליהם התנוסס שמה של רשת "מובנפיק" השווייצרית. היא זו שנבחרה להפעיל את המסעדות, ולצדה פעל סניף קטן של רשת הפאסט-פוד "ברגר קינג". האורחן הראשון נפתח ב-1996 סמוך לקיבוץ דברת, והשני נחנך כעבור שנה בקצה המערבי של עמק יזרעאל, למרגלות הכרמל.

תד אריסון רצה לבחור את הלוגו

העיצוב היה כפרי: מבנה נמוך ואופקי שטובל בעצים וצמחייה, בעיצובו של משרד אדריכלי הנוף מילר-בלום, עם מערכת של גגות רעפים משופעים שחילקו את המסה הגדולה. כדור כתום דמוי תפוז הוצב על גג המבנה והפך את האורחן לנקודת ציון בולטת, בסיוע מזרקת מים שהוצבה מתחת לכדור והתיזה עליו סילוני מים. הסילונים הסתירו את העמוד שנשא את הכדור, ונדמה היה שהכדור מרחף באוויר – מה שהפך לסמלם של שני האורחנים, שכיכב גם על גבי הלוגו שלהם בפרסומים השונים.

יוסי עמיר נזכר, בשיחה עם ערוץ האדריכלות של Xnet, כי במעמד החתימה על חוזה השותפות עם תד אריסון, ביקש איש העסקים להפקיד את ניהול חלקו בשותפות בידיה של בתו, שרי אריסון, למעט עניין אחד שבו הקפיד להיות מעורב באופן אישי: מיתוג הפרויקט – כולל בחירת הלוגו. לימים, אגב, הזמינה שרי אריסון את עמיר לתכנן את אחוזתה בבני ציון.

השמיים יהיו כחולים גם אם הם אפורים

מסכי זכוכית בגווני טורקיז סגרו על המבנה, אך עדיין איפשרו קשר עין בין הפנים לבין החוץ. "המחשבה הייתה שתסתכל מבפנים החוצה ותראה מזג אוויר יפה ושמיים כחולים גם אם השמיים אפורים", מסביר עמיר. המסעדה עצמה עוצבה בצורת שוק, כשדוכני מזון פוזרו באולם הגדול וכל דוכן הציע מנות שונות. מאחורי כל דוכן עמד טבח, שהכין מנה טרייה לפי הזמנתו של הלקוח, ובסופו של כל יום פונו המקררים כדי להבטיח שהמזון יהיה טרי בלבד – בהוראתה של הנהלת "מובנפיק". גם הגלידה שנמכרה במסעדה הייתה טרייה, והובאה במטוס מדי שבוע הישר מארץ האלפים.

השקעה קולינרית שהציבור עוד לא היה מוכן לה, כנראה
השקעה קולינרית שהציבור עוד לא היה מוכן לה, כנראה

400 מקומות ישיבה הוצעו לקהל. כל מקבץ של שולחנות עוצב באווירה אחרת, תחת מטרייה עיצובית תיאטרלית ומצועצעת. בריכת מים עגולה מוקמה במרכז המבנה, ובתוכה נבנתה במה קטנה שהפכה לאטרקציה בפני עצמה. מהבריכה יצאה תעלת מים, שחצתה את המסעדה והמשיכה לבוסתן שהוקם בחצר, שם הייתה בריכה נוספת שמיחזרה את המים בחזרה לבריכה הפנימית. בנוסף למסעדה ולחנות הנוחות, מרכז מבקרים הציע מידע על האזור. ממנו יצאו מדרגות לולייניות, שעלו למצפה על הגג שממנו נשקף נוף העמק: הר תבור, הר הקפיצה, גבעת המורה והכרמל. עוד נבנה אולם כנסים ובו 110 מושבים.

10 אורחנים נוספים כבר היו בדרך

היזמים קידמו גם את הקמתו של מלון עם 100 חדרים, שכבר זכה לאישור במסגרת תוכנית המתאר המקומית שנערכה לאורחן אך לא הספיק להיבנות. התוכניות היו שאפתניות: שני האורחנים היו הסנוניות שהיו אמורות להוביל ל-10 אורחנים נוספים בפריסה ארצית; מסעדה שלישית של "מובנפיק" הספיקה להיפתח במרכז תל אביב, במרתף של "לונדון מיניסטור" (היום מקדונלדס), והייתה לסניף הדגל של הרשת.

מסלול טיולים בשילוב ביקור באורחן דוברת (צילום: מיכאל יעקובסון)
מסלול טיולים בשילוב ביקור באורחן דוברת (צילום: מיכאל יעקובסון)

האורחן היה סיפור הצלחה מהיר ונקודת עצירה מבוקשת למטיילים. בחצי השנה הראשונה, טוען עמיר, ההצלחה עלתה בהרבה על הציפיות של היזמים, אלא שהבקיעים החלו להתגלות במהרה וההידרדרות לא איחרה לבוא. "האורחן נבנה בתקופת החלום - ונפתח כשהחלום כבר נגוז", הוא מסביר בדיעבד. פיגועי התופת של ימי אוסלו פגעו בתיירות ושברו את חלום המזרח התיכון החדש, מע"צ דרשה כביש גישה שהקשה את הנגישות לאורחן, הקהל הישראלי לא העריך בשעתו את הקונספט הייחודי, והיזמים והזכיין התקשו להתגמש ולהתאים את עצמם למציאות. בתחילת שנת 2000 הפסיקה מובנפיק את פעילותה בישראל. עסקים שונים נפתחו במבנה לאחר מכן, אך גם הם לא הצליחו. תחת הסיסמה הלא מקורית "אורחן ללא הפסקה" שקע הפרויקט, וב-2005 ננטש הבניין סופית.

בדידותו של אורחן דברת וריבוי קירות הזכוכית הפכו אותו ליעד מועדף על ונדליסטים. השלטים של ברגר קינג ומובנפיק נותרו במקומם, גם הכדור הכתום עדיין חולש על הסביבה אך זוהרו הועם. קירות הזכוכית המנופצים לרסיסים הם המצע המרשרש והמתפצפץ שעליו צועדים כאשר נכנסים פנימה, וצמחיית הבוסתן גדלה פרא והפכה חלקים מהמסעדה לג'ונגל. בריכות המים ריקות, אף שהפסיפס התכול נותר ברובו שלם.

דקלי הדיקט עדיין כאן (צילום: מיכאל יעקובסון)
דקלי הדיקט עדיין כאן (צילום: מיכאל יעקובסון)

לעיצוב הפנים הראוותני כמעט ולא נותר זכר. רק שני דקלים מצוירים על דיקט עדיין מתנשאים מעל האולם שבו שכנה פעם המסעדה. המדרגות הלולייניות המטפסות מעל שני הדקלים, שהובילו לתצפית דרך שרוול זכוכית, נותקו מהקרקע וכך נחסמה הגישה לשם. כתובות גרפיטי לא מרשימות רוססו על הקירות, ובין ההריסות פזורים פליירים וניירת של הנהלת האורחן עם הבטחות כגון "מסלול טיול מאורחן דוברת דרך יבניאל לכנרת", "יריד דברת" עם "אבטחה מוגברת", וכמובן הלוגו עם הכדור המתנוסס מעל הגג.

הקדימו את זמנם?

אפשר שהמודל של האורחנים הקדים את זמנו. זמן קצר יחסית לאחר קריסת המיזם, החלו לבצבץ ברחבי הארץ חנויות הנוחות בתחנות הדלק והפכו לחלק מחוויית הנסיעה הישראלית. עדיין, נדמה שמרחקי הנסיעה הקצרים והרצון לשמור על משהו מהמרחב הפתוח אינם מסייעים למיזמים כאלה להצליח. הטעם והידע הישראלי עברו דרך ארוכה ומקצה שיפורים מאז שנות ה-90; שוקי איכרים בנוסח נמל תל אביב וממשיכיו הם בוודאי גרסה מוצלחת ומותאמת יותר לטעם הישראלי, ביחס למה ש"מובנפיק" הציעה כאן.

מסימני הזמן. על רצפת האורחן הנטוש (צילום: מיכאל יעקובסון)
מסימני הזמן. על רצפת האורחן הנטוש (צילום: מיכאל יעקובסון)

בינתיים, צמד האורחנים עומדים נטושים לצד הדרך ומהווים בעיקר מוקד לחובבי בתי רפאים ולמי שזקוק להתבודדות ללא הפרעה. "אני עובר מדי פעם ליד האורחן, רואה מה קורה וזה עצוב", מספר עמיר, "אני בטוח שאפשר להחיות עם אותו חזרה שינויים. יש רעיונות שונים שמידי פעם מגיעים אלי, אבל אני מנוע מלספר עליהם".