חדר האוכל היה תמיד אחד מסמליה המובהקים של החברה הקיבוצית. בעשורים האחרונים היא שינתה לחלוטין את פניה, ואתה קיבל גם אחד המבנים ה''מקודשים'' ביותר שלה פרשנויות ותכנים חדשים, מותאמים למציאות הישראלית במאה ה-21.
חדר האוכל הוותיק של ניר-עם, למשל. המבנה עמד ריק ומסוגר שנים ארוכות, פיל לבן במרכז הקיבוץ, מאז שבני המשק הפסיקו לאכול בו את ארוחותיהם. בספטמבר האחרון, כשברקע השריפות שחוללו העפיפונים ששוגרו מרצועת עזה, הוא נפתח מחדש במתכונת קהילתית מרעננת, כמרחב עבודה משותף וחממה טכנולוגית לחברות הייטק מהסביבה.
מאחורי היוזמה עומדת SouthUp, עמותה לפיתוח יזמות טכנולוגית בשער הנגב, שהקימה ב-2015 קבוצה של יזמים מתחומי החינוך וההייטק, תושבי האזור."העמותה קמה על רקע המציאות המורכבת ומרובת האתגרים ששוררת בעוטף כבר למעלה מעשור", מספרת קרן מגן, תושבת כפר עזה וממייסדי העמותה. "המטרה שלנו היא לחזק את הפיתוח בעוטף באמצעות משיכה של חברות הייטק וטכנולוגיה, שיתחברו עם התעשייה המקומית ויגרמו לבעלי עסקים לרצות להישאר פה".
החברות שמשתתפות במיזם ובוחרות להתמקם באזור עוטף עזה מחויבות לשכור את שירותיהם של עסקים בדרום, ולתת שעות חינוך בפרויקט יזמות טכנולוגי בתיכון שער הנגב. בתמורה הן מקבלות מענק גדול מהרשות לחדשנות, מה שמושך חברות גם מהמרכז. המתחם בחדר האוכל של ניר עם הוא הפרויקט השני של העמותה, בעקבות הצלחתה של החממה הטכנולוגית שפתחו בשער הנגב לפני כשנתיים.
בית הכנסת החילוני
חדר האוכל שכן תמיד במרכז הקיבוץ. מבנה גדול ומרשים, שכלל מבואת כניסה רחבה, אולם מרכזי ומאחור מטבח, מחסנים ובתי קירור. לעתים כלל המבנה גם את משרדיה של הנהלת הקיבוץ, וסביבו טופח כר דשא (המכונה ''הדשא הגדול'), ששימש כמקום נוסף להתכנסויות. זה המקום שבו הכל התרחש – חגים, חתונות ואסיפות סוערות. גם כיכר העיר, גם בית הכנסת החילוני.
רבים מחדרי האוכל תוכננו בידי אדריכלים בעלי שם, שעבדו עבור התנועה הקיבוצית. בנייתו של חדר האוכל בניר עם הושלמה ב-1979, בתכנונה של האדריכלית ארנונה אקסלרוד.
זהו מבנה מאסיבי בן שתי קומות, בעל פינות בטון מעוגלות וחזיתות שכוסו בטיח ''שפריץ'', שבתוכן בליטות מבטון חשוף, המצלות על החלונות בקומה השנייה ומשמשות כאדניות בקומת הקרקע. על הגג מתנוססת, מעל הכניסה הראשית, חנוכייה גדולה.
את המבנה המונומנטלי מקיפים רחבה, מדשאה, עצים ותיקים וחדרי ביטחון. קומת הקרקע שלו שימשה בעבר כלובי של חדר האוכל, ומשמשת עדיין כמשכנה של הנהלת הקיבוץ, שמשרדיה נמצאים לצד קיר תאי הדואר של החברים. הקומה השנייה, 875 מטרים רבועים, שאכלסה את חדר האוכל והמטבח, הפכה לחממה טכנולוגית בשטח של 570 מטרים רבועים (בשטח שנותר מהמטבח תקום בקרוב מסעדת פועלים, יוזמה של חברת קיבוץ מפלסים הסמוך).
על התכנון של המתחם החדש אחראי משרד האדריכלי המקומי ''זרתא'', שיושב בקיבוץ וחתום על פרויקטים רבים, פרטיים וציבוריים, באזור.
מעין אטריום מרכזי ופתוח עם גרם מדרגות רחב מוביל אל מרכז קומת חדר האוכל. זהו אולם רחב ידיים, עם קירות בעלי פינות מעוגלות, שלכל אורכם חלונות הצופים אל הנוף הקיבוצי. מה שהיה פעם אזור ההגשה והפך למעין סלון, עם פינות ישיבה ופינת אוכל משותפת, שבה שולחן ארוך המורכב משולחנות וכיסאות חדר האוכל המקוריים. מאחור, במקום שבו התחיל פעם המטבח המקורי, מוצנע מטבחון.
בצדו השני של האולם הפתוח הושאר מתקן ברזי המים והסודה המקורי, בתוך נישה מוקפת קירות בטון מעוגלים. בעתיד, מבטיחים היזמים, תזרום מהברזים גם בירה. את אזור שטיפת הידיים מחליף חדר ישיבות קטן, ומאחוריו, במקומה של המכונה לשטיפת כלים, נבנו חדרי שירותים חדשים.
המשרדים עצמם ממוקמים באולם ההסעדה לשעבר, שחולק לשתי שורות של חדרים סגורים, שתוכננו בצמוד לחזיתות המעוגלות. במרכז האולם קובייה עם חלוקה פנימית ל-16 משרדים נוספים. שתי ''שדרות'' מחברות בין החדרים ומובילות אל חלקו הקדמי והמעוגל של המבנה, שלאורכו סודרו כ-20 עמדות עבודה, במרחב משותף ופתוח.
לשמר משהו מהזיכרון הקולקטיבי
הרצון לשמר משהו מהאווירה ומההיסטוריה של המקום היווה את נקודת הפתיחה לתכנון. "רצינו לשלב את הזיכרון מחדר האוכל המיתולוגי בתוך הדבר החדש", מסבירה אביטל לוין, אדריכלית הפרויקט. "ההתמודדות האדריכלית הייתה בהתייחסות למרכיבים הייחודים של המבנה: המדרגות הפנימיות, הקירות המעוגלים ובאופן כללי לתת כבוד למבנה הוותיק וגם לסביבה שנשקפת ממנו, שתמשיך להיות נוכחת בתוך הסיטואציה החדשה, כי זה חלק מהייחוד שלו".
על מנת להשאיר כמה שיותר מהשקיפות והפתיחות שאפיינה את המבנה, החליטו האדריכלים לחלק את החלל במערכת של מחיצות קלות המבוססות על קונסטרוקציית ברזל ומשטחי פורמייקה, זכוכית ועץ, המייצרים רמות שונות של אור ושקיפות, של סגירות ופרטיות. החדרים ההיקפיים סודרו לפי מקצב החלונות הקיים ובקובייה המרכזית תוכנן מבוך פנימי, עם חדרים יותר סגורים ומבודדים.
כיבוד האדריכלות הקיימת בא לידי ביטוי גם בחומריות שנבחרה לעיצוב החדש. כבסיס הוחלט להשאיר את רצפת הטראצו הישנה, בגוונים של חום כהה עם אגרגטים גדולים, שהייתה מאוד שכיחה בחדרי אוכל. "לא היינו מסוגלים להדביק על זה גרניט-פורצלן, למרות שאצל הקיבוצניקים במשרד עלתה השאלה – איך אתם משאירים את הרצפה הנוראית הזו. אבל עכשיו, כשהיא מופיעה בהקשר אחר, היא מתקבלת באופן שונה", מסבירה האדריכלית.
בהשראתה רוצפו השירותים באריחי טראצו חדשים ואפורים, ורצפת בטון בגוון חום כהה תואם נוצקה באזור המטבחון. שומר גם חיפוי העץ הנמוך, מעץ אורן פשוט, שהיה על הקירות ההיקפיים, והוא רק שויף ונצבע מחדש בגוון בהיר יותר.
את התקרה המקורית כיסו פאנלים של אלומיניום. מעל המשרדים הם הושארו, אך נצבעו בשחור, ובחלל המרכזי הותקנה תקרה אקוסטית. לחומריות הבסיסית הזו הותאמו המחיצות של המשרדים: פורמייקה בגווני ירוק ואפור, עץ כהה וזכוכית (שקופה או עם רשת ברזל).
חדר אוכל הוא עניין אמוציונלי לבני קיבוץ. הצלחתם ליצור מקום עם אופי ייחודי, שמכבד ומתחשב במה שהיה כאן קודם.
"מה שקרה כאן הוא באמת יוצא דופן", מסכמת לוין. "עמד פיל לבן במרכז הקיבוץ, ופתאום הוא מכניס חיים חדשים, מעניין ותורם. מצד שני, זה עדיין קיבוץ, חברה סגורה שפתאום נכנסים אליה אנשים זרים. כבוד זה מילת מפתח. הדינמיקה שנוצרת בין המקומי לזר, נוצרת גם בעיצוב, בין ישן לחדש".
בוחרים להתרחק מהמרכז
חברת הפרסום ''דרומה'', שעוסקת בשיווק דיגיטלי, הייתה מהראשונים לשכור משרד במתחם. "כולנו גרים בקיבוצים ובמושבים באזור", מספר עמית גור, אחד השותפים. "קודם ישבנו בשדרות, והחלטנו לשנות אווירה. בחרנו את המשרד הפינתי הזה בשביל החלון".
על האווירה המיוחדת הוא אומר: "השיח כאן הוא לעבוד ביחד. לנו, בתור משרד פרסום, יש כבר ארבעה לקוחות חדשים מכאן, וגם אנחנו מספקים עבודה לאחרים. יש פה כמה סוגי שוכרים: יש את המקומיים, שהאג'נדה שלהם היא להתרחק מהמרכז מבחינת המיקום והעובדים. יש את ההפוכים – אנשים מהמרכז, שבאים כל יום ברכבת לעבוד פה, בשקט. ויש חברות שיושבות במרכז ושוכרות פה חדרים לעובדים מקומיים, שעובדים מכאן בשבילן".
ואיך היה בסיבוב הלוחמה האחרון? "כשהייתה התחממות עדכנו את הלקוחות שזה המצב, ושהתפוקה תהיה כנראה יותר נמוכה. הכי קשה למי שלא מכאן, אז זה יכול לחרב לו את היום. אנחנו יודעים כבר להתנהל בתוך זה".
תעסוקה מקומית, לאו דווקא עסקים מקומיים
"היום, שלושה חודשים לאחר הפתיחה, אנחנו עומדים על כ-30% תפוסה", אומרת קרן מגן, ממפעילי העמותה. באופן ספייס יושבים בעיקר בעלי עסקים פרטיים קטנים מהסביבה: מתכנתים, גרפיקאית, אנשי שיווק ועוד. במשרדים יושבות חברות, רובן מהמרכז. ''יש לנו כאן סטארט אפ מתל אביב, חברת פרסום, בונה אתרים, 'דרומה-צפונה' (פרויקט של סטף ורטהיימר), התאחדות התעשיינים של מחוז דרום החליטה להתמקם כאן, ויש עוד חברות שעתידות לחתום בקרוב".
המצב הביטחוני השפיע על קצב האכלוס?
"תכננו לפתוח את המקום במאי, אבל אז התחיל הבלגן בעוטף עזה, וראינו שלקוחות פוטנציאלים חוששים להגיע. אז דחינו לספטמבר ופתחנו בתקופת השריפות. בנובמבר היו פה שוב כמה ימים של מלחמה ומאוד לא סימפטי, אז יום אחד אנשים לא הגיעו לעבודה, כמו בכל מקום אחר בעוטף. אבל בתוך המתיחות היומיומית כולנו כבר יודעים להתנהג. מהלא מקומיים – לא ראיתי אף אחד שנבהל. בפעם הראשונה הם שאלו מה עושים כשיש צבע אדום, ואחר כך נכנסו לשגרה".
עמדה ב''אופן ספייס'' עולה 600 שקלים לחודש. במשרדים הסגורים המחיר נע סביב 1,000-1,200 שקל לעובד, ובגלל שהמשכירה היא עמותה אין מע"מ. "וכמובן שאנחנו הולכים לקראת החברות, כי האינטרס של כולנו הוא שתהיה כאן תנועה, ושיהיה מלא", מסכמת מגן.
בניגוד למרחבי עבודה שיתופיים במרכז הארץ, שמתהדרים באריזה של שיתופיות אך למעשה מונעים משיקולים של רווחיות נטו, כאן מובילה המטרה לחזק ולפתח את קהילת העסקים המקומית. זהו מודל חדש של שיתופיות, שמתייחס לאידיאולוגיה של המבנה המקורי, אבל בעיקר מחייה מקום נטוש, עם עבר מפואר ואדריכלות ראויה.
------------------------------------------------
לחצו על התמונה לכתבה על דירה שתכננה אירית אקלסרוד, בתה של אדריכלית חדר האוכל ארנונה אקסלרוד:
