לאחר שגרף שורה ארוכה של פרסים יוקרתיים, מצטרף כעת לאמתחתו של האדריכל משה ספדיה גם פרס וולף לאדריכלות – כך נודע היום. השופטים, שזהותם חסויה, נימקו את החלטתם ב"קריירה השואפת לספק מענה לשאלות החברתיות שמעלה האדריכלות, תוך עריכת ניסויים פורמליים".
מדי שלוש שנים מוענק פרס וולף בקטגוריית האדריכלות, ומשלשל לחשבונו של הזוכה המאושר 100 אלף דולר. את קרן הפרס ייסדו ב-1975 בני הזוג ריקרדו ופרנסיסקה וולף, והוא נמצא באחריותה של מדינת ישראל. בעבר זכו בו אדריכלים נודעים כמו ז'אן נובל, אדוארדו סוטו דה מורה, פרנק גרי, אלווארו סיזה, פיטר אייזנמן ודיוויד צ'יפרפילד. פיליס למברט הייתה לאשה הראשונה שזוכה בפרס, בהענקה האחרונה שניתנה ב-2016. אף ישראלי, אגב, אינו נמנה עם 14 הזוכים עד כה.
הפריצה של הביטאט 67'
ספדיה (81) פרץ לתודעה העולמית בשנות ה-60 של המאה שעברה, כאשר השלים – שש שנים בלבד לאחר שסיים לימודי אדריכלות - פרויקט מגורים שאפתני במסגרת תערוכת "אקספו 67" בעיר הקנדית מונטריאול. פרויקט "הביטאט" תוכנן כיצירה סטרוקטורלית המורכבת מיחידות מגורים מודולריות, מתועשות וחדשניות לזמנן, גם בהיבט העיצובי. לדעת שופטי פרס וולף, הפרויקט משמש עד היום כמודל לדיור צפוף במספר קומות נמוך יחסית, ו"העניק השראה לאדריכלים רבים בעולם. הוא לבדו מצדיק הכרה משמעותית". הפרויקט דווקא סבל מתחזוקה לקויה, אך לאחרונה זכה להתחדשות.
לאורך כל הדרך, הקפיד ספדיה להעניק תשומת לב למרכיבים הבסיסיים במבנים שלו, כך שירשימו את המבקרים בהם: טיפול בחתכי המבנה, היוצרים קשרי מבט בין השוהים באזורים השונים במבנה; עיצוב חזיתות מסקרנות; גיבוש גושניות מובהקת; שימוש בסמלים, ותשומת לב לחדירת קרני השמש פנימה, משל היו חומר בנייה לכל דבר – רק כזה שמשתנה ללא הפסק.
יליד חיפה, ספדיה היגר בגיל צעיר לקנדה עם הוריו, ושם גם הוכשר כאדריכל. לאחר ההצלחה הפנומנלית של "הביטאט", הוא חזר עם משפחתו הצעירה לישראל ב-1970, אך בהמשך חזר לאמריקה, כשבמקביל הוא ממשיך לתכנן בישראל כבר חמישה עשורים פרויקטים במנעד רחב: מגורים במרקם היסטורי בירושלים העתיקה; שכונות מגורים בקיבוץ אדמית שבגליל העליון ובקיבוץ שובל בצפון הנגב, כמו גם במדרשת שדה בוקר; מבני אקדמיה וחינוך באוניברסיטת בר אילן וב"היברו יוניון קולג'" בירושלים; מרכזים קהילתיים בשכונת נווה עופר בדרום תל אביב וסמוך למוזיאון רוקפלר במזרח ירושלים; הצעתו לתכנון מחודש של רחבת הכותל המערבי נגנזה, והפרט היחיד ממנה שמומש הוא חזית דירתו הפרטית, הצופה על הרחבה בקו ראשון מהרובע היהודי.
גולת הכותרת: יד ושם
גולת הכותרת של יצירתו בישראל היא, ללא ספק, מקבץ המבנים שיצר לאורך שלושה עשורים באתר ההנצחה לשואה, "יד ושם" בירושלים. שם תכנן לראשונה את "יד לילד", ולבסוף את בניין המוזיאון כולו. לאחרונה השלים את בניין רשות העתיקות, בצמוד למוזיאון ישראל.
בעקבות רצח ראש הממשלה יצחק רבין ב-1995, עיצב ספדיה את מצבת הקבר בהר הרצל, ומאוחר יותר תכנן את "מרכז רבין לחקר ישראל" בתל אביב. ב"מתחם ממילא" הסמוך לשער יפו בירושלים, הוא אחראי לבינוי כולו - שכונת מגורים, מרכז מסחרי, מלונאות ומרכז תרבות וכנסים. אין ישראלי שאינו מכיר את הטרמינל העגול שתכנן בנמל התעופה בן גוריון, ולאחרונה השלים את ביצועה של הזרוע הרביעית במערך הזרועות של הטרמינל, המקשרות למטוסים.
אך לצד הפרויקטים המוערכים שלו ברמת המבנה, ספדיה הוא אדריכל מושמץ בישראל בגלל תוכניות המתאר העירוניות שקידם. תחילה הייתה זו תוכניתו לעיר מודיעין, שאותה עיצב כעיר לוויין שהתנדנדה בין תל אביב ובין ירושלים, ובליבה קניון. מאוחר יותר הכין תוכנית לפיתוח ירושלים שנתקלה בהתנגדות ציבורית עזה לנוכח הפגיעה העצומה שלה בטבע, ורק הודות למאבק ציבורי ארוך בוטלה התוכנית – אם כי מעת לעת מנסים להחזירה לחיים. זמן קצר לאחר מכן, סגר ספדיה את משרדו הירושלמי ונשאר עם שלוחות בבוסטון, בסינגפור ובשנגחאי.
עם כל הכבוד לפעילותו הענפה בישראל, את עיקר פרסומו העולמי צבר ספדיה בפרויקטים במדינות אחרות. הוא התחיל בתכנון ספריות ומוזיאונים בקנדה - הגלריה הלאומית באוטווה זכתה לפרסום רב בסוף שנות ה-80 - ובתחילת העשור הנוכחי השלים את פרויקט הראווה "מרינה ביי סנדס" בסינגפור, מיזם הבנייה הפרטי היקר ביותר בעת החדשה, הכולל מלונאות, מסעדות, מסחר, בידור, מוזיאון וקזינו.
בריכת השחייה המסחררת שממוקמת על הגג של "מרינה ביי סנדס", בגובה 190 מטרים, היא אטרקציה תיירותית בינלאומית, ובעוד חודשיים אמור להיפתח בסינגפור גם שדה התעופה "הפנינה", שספדיה מעורב בתכנונו. בתכנונו השתתף ספדיה.
הפרויקט השאפתני מעניק פרשנות חדשה למושג טרמינל נוסעים, ויכלול כיפת זכוכית ענקית, שתקרה גנים פנימיים שבהם ישולבו מרכזים מסחריים, ותתרברב במפל המים הפנימי הגדול בעולם - שכלול למפל המים שיצר לפני 15 שנה בנתב"ג, אם תרצו.
ביקור נדיר בדירתו המרהיבה של ספדיה ברובע היהודי:
