ייתכן מאוד שהאדריכל משה ספדיה הרוויח את הנוף היפה ביותר בירושלים: מהסלון ומחדר השינה נשקף הכותל המערבי כמעט במרחק נגיעה, מאחוריו נפרשת רחבת הר הבית עם כיפת הזהב במרכזה, ברקע הר הזיתים ובאופק הרי ירדן. כשיושבים אצלו במרפסת שטופת השמש, ניבטת כל העיר העתיקה כשקול ההמון העולה מרחבת הכותל מתערבב עם קריאות המואזין שברובע המוסלמי, וצעקות ילדי ה"תלמוד תורה" שיצאו להפסקה מתחרות עם הסבריו של מדריך תיירים שעומד מול קבוצה ומשוחח.
עוד בסדרה "איך הוא גר": אדריכלים בביתם
אברהם יסקי | רם כרמי | מוטי בן חורין | ארז אלה
בדרך לבית של ספדיה, מהאדריכלים היותר ידועים בעולם, שכוכבו דרך בצעירותו בזכות הפרויקט החדשני "הביטאט 67" במונטריאול, פוסעים במסלול המתפתל בין סמטאות הרובע היהודי. האבן הירושלמית ששולטת בסמטאות נעלמת ברגע שנכנסים הביתה, ומפנה את מקומה לקירות לבנים וניטרליים, בדיוק כמו החולצה הלבנה שהדייר מקפיד ללבוש.
הוא ואשתו מתגוררים כאן כשהם מגיעים לארץ, מדי כמה שבועות. בעבר נהגו להגיע לכאן עם ילדיהם, שבגרו בינתיים, ובתחילת שנות ה-90 המשפחה גרה כאן במשך שנה ואז הילדים גם הלכו לבית ספר בעיר. כאשר הם באו לכאן ב-1970, כשלוש שנים לאחר מלחמת ששת הימים, הם מצאו חורבה לרכישה שהורכבה מחצר פנימית המוקפת בשלושה חדרים, שנבנו ככל הנראה בתקופה הצלבנית. אחרי שיפוץ שנמשך כשנתיים הם עברו לכאן. ספדיה, שחוגג בימים אלה את יום הולדתו ה-78, מתגורר כאן לסירוגין כבר 44 שנה. "באותה תקופה", הוא נזכר ברכישה, "איכלסו את הדירות לפי מכרזים אבל היו דירות לשיפוץ אישי בבניינים שהיה קשה להפוך לבנייני דירות. אני רכשתי את הדירה לשיפוץ אישי".
את שלושת החדרים הפך ספדיה לחדרי שינה מרווחים עם חדר רחצה צמוד, כשאחד החדרים המעוטר בכיפה גדולה חורג מקו הבניין ובנוי כמו גשר מעל הסמטה. את החצר הפנימית הסב למבואה עם ספרייה גדולה, שהתבלתה עם השנים ולאחרונה היה צורך להחליף אותה. מדפי עץ הוחלפו בלוחות פלדה דקיקים צבועים בלבן; פתח-חלון מקורי עם תריסי ברזל צבועים שחור משתלב בספרייה, ופונה בצידו השני לחדר השינה.
הספרים בספרייה מעודכנים למאה הקודמת, וביניהם ניתן למצוא בגזרה העברית את סדרת "דעת מקרא", ספרי שירה מאת יהודה עמיחי, אוטוביוגרפיות מאת משה דיין ומנחם בגין, ספרים מאת האדריכל דוד קרויאנקר על ירושלים ואוסף גדול של ספרי אמנות - רובין, אגם, דנציגר וקרוון המקומיים ולעומתם מאטיס, קליי, דה קונינג ואמנות אפריקאית. בין הספרים שילב ספדיה כדים ופסלונים עתיקים, ולמרגלות הספרייה הניח פריטים ארכיאולוגיים כמו גלוסקמה ופרטי בניין עתיקים שנמצאו באזור. "עמדו לזרוק אותם", הוא מספר, "אז אמרתי להם 'תביאו אותם הנה'".
קומה חדשה מעל החורבה
מעל החורבה החד-קומתית הוסיף לעצמו האדריכל קומה עליונה חדשה, ובה סלון מרווח, פינת אוכל, מטבח ומרפסת. אל הקומה הזו מובילות מדרגות שעולות מהחצר, והיא נתחמת בחלון-תקרה (סקיילייט) מעוגל המחדיר אור שמש לדירה כולה. שימוש באור טבעי הוא אחד העקרונות הבסיסיים בבניינים שמתכנן ספדיהה. הוא מנסה לשחרר את החדרים שהוא מתכנן משימוש בתאורה מלאכותית, וזה עובד.
ראיה לכך, מלבד הדירה שלו, היא "הכיכר" והזרועות היוצאות ממנה בקצה טרמינל 3 של נתב"ג – בתכנונו - המוארים לאורך היום אך ורק בתאורה טבעית. במקור איפשר הסקיילייט החדרה של אוויר צח לדירה, אבל תקלות חוזרות ונשנות גרמו לקיבוע המתקן. עדיין, ריבוי פתחי החלונות הפונים לכל רוחות השמיים פטרו את הצורך במזגן, כך שגם ביום הקיץ החם והלח שבו ביקרנו מצאנו אקלים נעים, כמעט קריר.
מדרגות מתכת חיצוניות יוצאות מהסלון, מטפסות אל הגג ומעניקות מבט מרהיב נוסף על הנוף המפורסם. ספדיה משוטט יחף על הגג, מתבונן ובוחן את הפסיפס העשיר של הבתים המרכיבים את העיר העתיקה, ואוכל שזיף - שהביאה לו מהמטע שבבעלות משפחתה בבית לחם עובדת משק ביתו, תושבת שועפט. "רציתי לפתח שפה שמכבדת את המורשת של האדריכלות המקומית, שהיא ברובה עותמאנית אבל גם מגוונת", הוא אומר. "כמובן שבנינו באבן, אבל רציתי ליצור גם אלמנט קל ליצירת ניגוד מסוים".
הכל מבהיק בלובנו
למרות הזמן הרב שחלף, הדירה נראית כחדשה: הקירות והתקרות, שלא פעם מסתיימים בכיפות אבן עתיקות, מבהיקים בלובנם כמו הריהוט הלבן ורצפת האבן המצוחצחת. בגלל גילו של המבנה, מסביר ספדיה, הוא נאלץ לשפץ את הבית מדי 15 שנה ורק עכשיו סיים את השיפוץ השלישי.
מול דלת הכניסה, תלויה על הקיר דלת קטנה ועתיקה לקישוט, עשויה עץ שחור ומגולפת לעילא. הדייר הביא אותה מסנגל, שם תכנן פרויקט לחברה איראנית. הצמחים המטפסים שעיטרו לפני השיפוץ הנוכחי את הקירות והמעקות, טרם חזרו להשתלט על הסביבה.
בינתיים, הצבעוניות לא חסרה בזכות הנוף הניבט מכל עבר, כשהחמימות מגיעה משטיחים צבעוניים שהביא הדייר מפרס בשנים שעבד שם. רצפת האבן המשלבת גווני צהוב-כתום מורכבת ממרצפות שנאספו בבתים ישנים להריסה. "כשאתה מסתכל על החדר יש כאן הרבה צבע", הוא מסביר. "הצבע הוא בנוף והוא מודגש, כי אין לי הרבה צבע בפנים".
הצלחה עולמית, פחות בישראל
ספדיה, יליד חיפה ובן למשפחה שמקורה בעיר חאלב שבסוריה, היגר עם משפחתו בנעוריו למונטריאול וכיום הוא מתגורר בבוסטון. למרות המרחק הגדול בין מרכז פעילותו ובין מולדתו, מאז תחילת שנות ה-70 הצליח להותיר חותם משמעותי על המרחב המקומי ונראה שאין ישראלי שלא ביקר באחת מהעבודות שבתכנונן השתתף: טרמינל 3 בנתב"ג, מוזיאון יד ושם, העיר מודיעין, מרכז יצחק רבין בתל אביב, מתחם ממילא עם מלון מצודת דוד בירושלים, וזו רשימה חלקית.
ברובע היהודי תכנן את בניין ישיבת פורת יוסף, שני מתחמי מגורים ושתי דירות - שלו והסמוכה לה, שבה התגורר בעבר הדיפלומט ג'ו גולן, ושכיום מתגורר בה אוליגרך רוסי ("ניסיתי לשפץ לו את הבית אבל בסוף נואשתי").
לרובע היהודי יש השפעה משמעותית על יצירתו של ספדיה. לכאן הוא הגיע לאחר שהשלים בהצלחה מרובה את פרויקט "הביטאט 67" שהקים במונטריאול. הפרויקט הביא לו פרסום רב אך לא הרבה עבודה. בתחילת שנות ה-70 כשפתח משרד ברובע היהודי השקיע את מירב מאמציו בזירה הישראלית ובמסגרת זו למד את ההתמודדות עם סביבה היסטורית הנדרשת להתחדשות. כאן הוא גיבש את גישתו הייחודית ללימוד המקום ומרכיביו, גישה שמלווה אותו מאז בכל פרויקט שהוא מתכנן. לא פעם סופגות עבודותיו בישראל ביקורת מוצדקת, כמו המגלומניות הראוותנית של מרכז יצחק רבין או האופי הפרוורי והמשעמם של מודיעין.
במשרדו בבוסטון עובדים כיום כ-90 איש, שמתמקדים בתכנון מגורים. לא מזמן השלים לתכנן זוג מגדלים עם 600 דירות בסינגפור, ופרויקט ענק של 3,000 דירות בסין. בכלל, נדמה שהוא חווה פריחה שלא הייתה לו במשך כל חייו המקצועיים, בזכות המוניטין העולמי של פרויקט הנופש הסינגפורי "מרינה ביי סנדס" (Marina Bay Sands) שהציף אותו בפרויקטים רבים. "בארצות הברית אין כל כך הרבה עבודה, אם כי עכשיו מתחילה התעוררות", הוא משתף. "באירופה יש הרבה אדריכלים ואין הרבה עבודה, אבל בסין הם מאוד עסוקים ויש תנופה. האדריכלים הסינים נחטפים, ואצלי במשרד יש הרבה אדריכלים מסין שבאים לעבוד תקופה".
בישראל, לעומת זאת, המצב די חלש מבחינתו. ממרומי גילו הוא חש כי יש לו עוד הרבה מה לתרום ולשכלל בארץ. עכשיו הוא שוקד על פרויקט מלונאי עצום בים המלח, שכבר ספג כאן ביקורת. הדירה ברובע היהודי, שהיא ככל הנראה העבודה הקטנה ביותר שתכנן כאן, היא מקום מרהיב שיכול בקלות להתחרות עם עבודותיו העצומות.
משה בכיפה
הדירה היא שריד יחיד לתוכנית הגדולה שתכנן ספדיה לעיצוב רחבת הכותל כולה, לרבות חזית בתי הרובע היהודי הפונים לכותל. מהתוכנית לא נשאר הרבה, אחרי שנגנזה, אבל המרכיב החזותי הבולט בדירה הוא כיפת הזכוכית הסוגרת על פינת האוכל ופונה לכותל. הכיפה הזו יועדה במקור לישיבת פורת יוסף הסמוכה, אלא שקשיי תקציב מנעו את התקנתה שם, וכאן היא בוצעה לראשונה – בדרך לדירות שספדיה יתכנן ברבות הימים בפרויקט העשירים "כפר דוד" באזור ממילא. הכיפה נפתחת ונסגרת בקלות, כך שהיושבים סביב שולחן האוכל מרגישים כאילו הם יושבים בחוץ, משל היו ברחבת הכותל.
פתחי החלונות היו חידוש בשעתו. ספדיה העדיף לוותר על מסגרות ותריסי העץ המקובלים בעיר העתיקה, לטובת פרופיל בלגי דקיק. "העץ כבד מדי", הוא מסביר, "וגם לא יודעים להשתמש בו כל כך טוב. ראיתי במלון 'אמריקן קולוני' את הפרופילים הבלגיים, וחשבתי שאם יש חלון קשתי, אז הכי כדאי לא לחלק אותו בין החלק הקשתי לחלק המלבני, אלא לעשות חלון על ציר מרכזי".
הירדנים שמרו על העיר העתיקה, אנחנו לא
ב-49 שנות השלטון הישראלי במזרח ירושלים, ספדיה רואה הידרדרות בעיר העתיקה: "המצב השתנה לרעה בצורה חמורה. הרובע היהודי התחיל כשכונה, הייתה מדיניות אכלוס והמדיניות היתה להגיע לשכונה מאוזנת של דתיים וחילונים, ותיקים ועולים חדשים. כך גם היה עם המוסדות שנכנסו לרובע, כמו יד יצחק בן צבי והישיבות. הרובע ייצג את כל רובדי האוכלוסייה בישראל. החיים מבחינה חברתית וסביבתית היו נפלאים בעשורים הראשונים. תוך 40 שנה הרובע הפך לחרדי. לא בנו את חניון התושבים כפי שהבטיחו, והחיים מבחינה פיזית לא קלים. אני, למשל, צריך לסחוב את המזוודות שלי חצי קילומטר".
איזה שינוי חברתי חל ברובע מאז שנכנסת לדירה בתחילת שנות ה-70?
"כל החילונים, למעט שתיים או שלוש משפחות, וגם חלק מהאוכלוסייה הדתית היותר ליברלית - עזבו. המוסדות החילוניים לא שרדו והישיבות מתרבות. היופי נמצא מסביבך, הקדושה מסביבך, אבל החיים קשים. אנחנו 50 שנה אחראיים על העיר העתיקה, ובאותה תקופה היא התנוונה, התכערה, חסרת תשתית. גם הבריטים וגם הירדנים היו יותר אחראים כלפיה. יש כאן בנייה פראית ולא חוקית שהפיקוח לא מטפל בה. כל אחד נכנס עם האוטו, שובר את הפינות של הבניינים, זה פשוט אסון מה שקורה בעיר העתיקה במשמרת שלנו".
מה אתה מציע?
"צריך להקים רשות לאומית, מתוקצבת כפי שצריך. להגדיר כמשימה לאומית, שתוך חמש או שש שנים אנחנו מחזירים את העיר העתיקה ליופיה. אסור שיתעוררו יום אחד באונסק"ו, באו"ם ובעולם כולו ויגידו 'תראו מה קרה תחת השגחתכם'. זה עניין של אכפתיות. אני כותב מכתבים בלי סוף לראש העיר, עם צילומים של כל הבנייה, כאן מכסים ברעפים את כל הכיפות היפהפיות, ואני מקבל תשובה ממנו 'העברתי את זה למערכת הפיקוח בעיר'. זו התגובה?"
תגובת העירייה: בית הספר "מוריה" משרת תלמידים המתגוררים בקרבת בית הספר, בתוך העיר העתיקה כמו גם בשכונות בשולי העיר העתיקה. הוא שוכן במבני ציבור היסטוריים. הרחבה שבה מדובר היא רחבה ציבורית שבה ילדי בית הספר, כמו ילדי הרובע משחקים מעת לעת, תוך התחשבות בעוברי אורח. התלונה בדבר שימוש חורג התקבלה בעירייה ב-2011. מיום קבלת התלונה, התביעה העירונית והפיקוח על הבנייה מטפלים בתיק באופן אינטנסיבי ונמצאים בקשר ישיר עם המתלוננים ובאי כוחם, ולכן הטענה על 'עצימת עיניים' מנותקת מן המציאות. בתקופה הקרובה, לאחר סיום ההתייעצויות והבנת הניתוח של ממצאי השימוע ושקילת הראיות, תתקבל החלטה סופית. מדינת ישראל והעירייה משקיעות משאבים אדירים בעיר העתיקה, בהיקף של כ-400 מיליון שקל".
כשאתה מביט על רחבת הכותל המערבי, על מה אתה חושב?
"מצער אותי במיוחד המחסור בתוכנית כוללת, שתקשור את כל הקצוות. מה שקורה היום בכותל זה שכל אחד בתחומו מבצע. רב הכותל, באיזשהו טיעון עם הרשות הארכיאולוגית, חופרים את המנהרות למיניהן. יש תוכניות בדרום הכותל, יש מלחמה על הגשר להר הבית, יש 'בית הליבה', אבל הכל פרטיזני ולא קשור. התוכנית שלי נתנה מסגרת כוללת שבתוכה אפשר לבצע בשלבים את הדברים, והיום עובדים חתיכות-חתיכות בלי שום קשר, וזה אסון - כי זה המקום הכי קדוש ליהדות והוא נראה כמו שעטנז, בלי שום תוכן. המקום הכי קדוש לנו - איזה מין אסתטיקה יש לו"?
ומה קרה לביתו המרהיב של יגאל אלון ברובע היהודי? לחצו על התמונה
