מודיעין שלום, סליחה טעות: בת 20 ועדיין לא עיר, וכנראה גם לא תהיה

"מודיעין העיר". בעריכת אייל מירון (259 עמודים, הוצאת יד יצחק בן צבי)

כשיצחק רבין הניח את אבן הפינה לעיר מודיעין ב-1993 כראש ממשלת ישראל, הוא פתח את הדרך לבנייתה של עיר שנויה במחלוקת. התושבים נוהרים לעיר, מחירי הנדל"ן ממריאים, אבל מתכננים ואנשי ציבור רבים טוענים מאז הקמתה, כי ההחלטה לבנות עיר חדשה וגדולה בין תל אביב לירושלים הייתה מהלך הרסני כלפי שלוש ערים קיימות – רמלה, לוד וירושלים – מהלך שממשיך להדהד כבר 20 שנה. רק לאחרונה טען יורם מרציאנו, תושב לוד וח"כ לשעבר, כי "מודיעין הרסה את לוד" ושלפה ממנה את האוכלוסייה החזקה. קולות דומים עולים גם מרמלה.

החלק הזה של הביקורת קצת נשכח, משום שמודיעין הפכה בינתיים שם נרדף לעיר משעממת וחסרת זהות, כל-עיר ושום-עיר, כשבכל אשמים המתכננים: משולחנות השרטוט שלהם נברא פרוור שינה חד-גוני וסטרילי, שלא הרחובות חשובים בו אלא הרכב הפרטי ושלל אופציות החניה בשבילו בסוף יום העבודה (בעיר אחרת). מי בכלל זוכר שמודיעין החריבה את אחד המרחבים היפים בארץ, אזור עשיר בצמחייה ארצישראלית ובעתיקות מתקופות שונות בהיסטוריה.

הספר החדש על מודיעין. דוד עזריאלי מימן

לכל אותה ביקורת אין זכר בספר "מודיעין העיר", שיצא לאור לאחרונה. ברשימת התודות של עמודי הפתיחה מתברר, כי הוצאת הספר התאפשרה הודות לתמיכתה של "קבוצת עזריאלי", שקניון גדול שלה ממוקם בלב מודיעין. בהתאם לחזונו של דוד עזריאלי, מלך הקניונים של ישראל שהלך אשתקד לעולמו, גם כאן הקניון מסרס כל אפשרות ליצירת מרכז עירוני חי ותוסס המשלב מרחבים של פנאי ותרבות פתוחים וסגורים, מרכז שלא יישען רק על חנויות-רשת של קסטרו וזארה.

בעריכתו של ההיסטוריון ד"ר אייל מירון, הספר מקבץ חמישה מאמרים על תכנון העיר, לצד הצגת תולדותיו ההיסטוריים של האזור מאז ימי קדם. האדריכל משה ספדיה, שעמד בראש צוות תכנון העיר, כתב שניים מהמאמרים בספר, וכפי שמוכח מדבריו, גם שני עשורים שנה לאחר הקמת העיר, הוא טרם הצליח לערוך חשבון נפש מעמיק ביחס למעשה שלו. קשה לדלות מדבריו ציטוט מקורי שמשנה את החשיבה הביקורתית ביחס לעיר, ונדמה שכל גישתו - כפי שהיא מובעת בטקסט - היא טכנית.

אף שמודיעין היא סיפור הצלחה מבחינת הביקוש למגורים ורמת המחירים, פרוור השינה לא קרץ למתכנניה עד כדי כך שיבואו לגור בו מדי פעם: עזריאלי (שלא התגורר בישראל) החזיק וילה בהרצליה פיתוח, וספדיה (שאינו מתגורר בישראל) מעדיף להחזיק את ביתו המקומי בעיר העתיקה בירושלים, מול הכותל המערבי.

המאבק על יישוב האזור היה ממושך

הישראלים לא היו הראשונים שקבעו את ביתם במודיעין. בחפירות באזור נחשפו ממצאים מהאלף החמישי לפני הספירה, המעידים על שני יישובים שהתקיימו כאן. מהאלף השלישי לפני הספירה שרדו ממצאים המעידים על התפתחות לכדי שישה יישובים. בתורה מוזכרות גימזו ושעלבים, אך עיקר הפיתוח התרחש בתקופת החשמונאים (המאה הראשונה לפנה"ס), עת שכנו כאן לא פחות מ-11 יישובים יהודים בעלי אופי כפרי, שלאחד מהם קראו מודיעין. עד 1948 שכנו בסביבת מודיעין 12 כפרים ערבים, כשבתחום העיר הבנויה היום שכן הכפר אל-בורג' שבו גרו כ-500 נפשות. במהלך המלחמה נטשו התושבים את בתיהם, והבודדים שנותרו גורשו. הבתים פוצצו, האזור נעזב והפך לשטח אימונים של צה"ל.

"לדעתי יישוב מודיעין חשוב לא פחות מאימונים", טען יוסף וייץ, ראש מחלקת הקרקעות של הקק"ל, כבר ב-1953, כשהגיש הצעה להקים יישוב ישראלי באתר. את ההצעה טירפד משה דיין, שהיה אז ראש אגף המבצעים של בצה"ל. האזור נותר עזוב, אך וייץ לא נואש ופעל לפתח את האזור מבחינה תיירותית. ב-1963 נחנך אמפיתיאטרון ל-700 איש ומגדל תצפית, מתוך כוונה לפתח באזור יער וכן נפרצה דרך לקברי המכבים. היישוב הראשון שהוקם באזור היה נאות קדומים (1968) ובשני העשורים הבאים הוקמו בעקבותיו שילת, כפר רות, מתתיהו, חשמונאים, מכבים (שאליו תוכנן להעביר את תשתיות הספורט, החינוך והאירוח של כפר המכבייה שברמת גן, מהלך שלא התממש) ולבסוף גם רעות.

החל מסוף שנות ה-70, קידם משרד הבינוי והשיכון תוכנית ליישוב עירוני באזור, וב-1988 מינה המשרד את משה ספדיה להכין את תוכנית המתאר לעיר מודיעין. ספדיה עלה לגדולה עולמית שני עשורים קודם לכן, בגיל 26 בלבד, לאחר שתכנן את פרויקט המגורים פורץ-הדרך "הביטאט 67" במונטריאול, לשם היגרה משפחתו מחיפה בילדותו. הוא ביסס את משרדו בקנדה והצליח לזכות בפרויקטים בכל העולם. הוא פתח גם סניף בישראל, שאחד מבכיריו היה האדריכל אורי שטרית, מי שכיהן לימים כמהנדס עיריית ירושלים והורשע בקבלת שוחד בפרשת הולילנד.

"מאז ומתמיד, כאשר נבנו ערים חדשות חיפשו המתכננים את המבנה הארגוני האידיאלי", כותב ספדיה במאמר משותף עם האדריכל מירון כהן. את ההשראה, טוען המתכנן של מודיעין, הוא שאב מהמבנה העירוני של ירושלים בתקופה הביזנטית, מבנה שהורכב מציר הקארדו מצפון לדרום וציר הדקומנוס ממערב למזרח – השדרות שממקדות את המסחר, הממשל הדת והתרבות.

בהמשך נבנה מודל ענק שהציג את עקרונות התכנון לעיר החדשה: "העמקים הופכים לציר הפעילות הקהילתית והתנועה המקומית (...) כשלפחות חמישים אחוז מכל עמק יישארו מגוננים ובלתי מובנים".

בתי המגורים תוכננו להיבנות בשולי הנחלים ועל הגבעות. באופן הפוך לתכנון עירוני המבקש לצופף אוכלוסייה במרכז העיר, העדיף ספדיה לבנות את מגדלי המגורים הצפופים בפסגות הגבוהות, במטרה ליצור נקודות ציון בקו הנוף. מתוך רצון ליצור תדמית עיצובית ברורה, גם אם לא מקורית, הוחלט כי המבנים הפונים לעמקים והמגדלים וכן קירות התמך והגדרות יחופו באבן. המרכיב הבולט ביותר בתוכניתו של ספדיה למרכז העיר היה כיכר תחבורה הכוללת תחנת אוטובוסים מרכזית ותחנת רכבת, כשלצד הכיכר תוכנן פארק ענבה. בפועל, הכיכר והפארק אמנם הוקמו, כשלצדם קניון עזריאלי שבלע לקרבו את כל הפעילות המסחרית באזור - ובכך שם קץ לכל אפשרות ליצירת המרחב העירוני המיוחל.

כמה מקומות בישראל הם בכלל עיר אמיתית?

"הקביעה כי פרויקט העיר מודיעין הצליח היא אכן נחלת רבים, אולם ההגינות מחייבת להצביע על מספר תת-פרויקטים שלא בוצעו עדיין", כותב בספר עמוס אונגר, שכיהן כמנכ"ל משרד הבינוי והשיכון (המשרד האחראי על יישום התוכנית). הוא מציין בין השאר את פרויקט הכניסה, שאמור היה להיבנות כבלוק מגורים ארוך בצורת אקוודוקט (אמת מים) שיקשר ברצף רעיוני את כביש 443 עם מרכז העיר. רק חלק קטן ממנו נבנה, והתנגדויות התושבים הובילו לקטיעת העבודה. אונגר עיוור להשפעה השלילית של תוכנית מודיעין על תכניות עירוניות מאוחרות יותר שנוצרו בעקבותיה בכל רחבי הארץ, ושלפו אוכלוסייה איכותית מערים קיימות תוך בזבוזי שטח ניכרים. מודיעין עילית, בית"ר עילית, אלעד, צור יצחק, רמת בית שמש, שכונת רמות בבאר שבע – כל אותן סביבות מגורים חד-גוניות מבחינה פיזית, ייעודית וחברתית נבראו בהשראת תוכנית מודיעין.

הערים הישראליות, ומודיעין בפרט, הן ערים מודרניות. משמעות הדבר: הן תוכננו מראש מבלי להותיר אף פרט ליד המקרה, התכנון נעשה ברשויות התכנון הממשלתיות, והבינוי בוצע במכה אחת. בשנות ה-50 היו אלה ערים כמו נתיבות, מגדל העמק ובית שאן; בשנות ה-60 הגיעו כרמיאל וערד; בשני העשורים הבאים עסקה המדינה בהקמת יישובים קטנים בפריפריה (מצפים גליל, יישובים קטנים בנגב ובעיקר התנחלויות בשטחים); ובשנות ה-90 חזרה המדינה להקים ערים.

האם אלה ערים מוצלחות? מקומות שוקקי חיים, מוקדים של מסחר, עסקים, תיירות, תקשורת ותרבות? התשובה היא לא. הבעיה הזו היא אמנם תופעה גלובלית, אלא שבישראל התופעה קיצונית אף יותר, עקב חוסר מסורת מצד אחד ורצון עז ליצור יש מאין מצד שני. ההון נותר בערים הוותיקות והגדולות (בעיקר בתל אביב), אף עיר לא הצליחה לייצר חלופה שתהיה משקל-נגד לתל אביב (גם כזה שיצליח להוריד את המחירים בגוש דן), והאשמה טמונה במתכננים ובמקבלי ההחלטות במשרדי הממשלה.

קו המגדלים מתעתע: אפשר לחשוב שזאת עיר

מה קורה כשבונים עיר שלמה במכה אחת? העיצוב העירוני הוא אחיד לתקופת ההקמה, האוכלוסייה מגיעה בשכבת גיל דומה, והתוצאה משתקפת לא רק בתכנון האורבני אלא גם בצרכיהם של התושבים – חינוך, בריאות ותרבות, למשל. מודיעין היא עיר הומוגנית, שגם מצביעה בבחירות באופן הומוגני: ב-2009 זו היתה "קדימה" שהובילה כאן, ב-2013 הייתה זו "יש עתיד" – מפלגות אמצע הדרך - ועל מחאה חברתית אין מה לדבר כי אין פה מצוקת דיור. להיפך, יש כאן רק דירות גדולות או ענקיות.

מאחר שהתכנון נעשה במכה אחת, ואינו מתפתח באופן אורגני כמו בעיר ותיקה, אין גם מקום לשינויים ולתיקונים. אחת הדוגמאות לכך היא אזור התעשייה, שקיבל את המיתוג "פארק תעשייה טכנולוגי" ומהווה מוקד משיכה למרכזים לוגיסטיים: הכבישים רחבים ומשאיות שועטות עליהם, המדרכות ריקות מאדם, זלילת השטחים הפתוחים נעשתה כאן בדיוק כמו שנעשתה בעיר עצמה – ופתרון תעסוקתי אסטרטגי לתושבי העיר אין כאן (משום שמרכזים לוגיסטיים מעסיקים מעט אנשים והרבה מכונות).

קו הרקיע של מודיעין מתעתע: מלבד תל אביב ורמת גן, אין עוד עיר ישראלית שכה בולטת בקו הנוף שלה כמו מודיעין, עם מגדלים שניטעו בראשי הגבעות שאותן היא כיסתה. רק שבניגוד לסיטי התל אביבי והרמת-גני, כאן המגדלים הם ניסיון עקר להיות נוכח – מבלי לייצר דבר. מודיעין לא מצליחה להשתחרר מהסתמיות שמאפיינת אותה, אין לה מרכז שימשוך אליה אנשים מלבד תושביה, והתחום היחיד שהיא מתפתחת איתו הוא פרויקטי מגורים. בכל שאר התחומים שמאפיינים ערים תוססות, היא מפגרת הרחק.

עמקים והרים, בתים נמוכים וגבוהים - לכאורה גיוון, אבל מודיעין היא ההיפך מכך (צילום: ארדון בר חמא)

לכאורה, נעשו במודיעין ניסיונות לגוון את טיפוסי הבנייה ואת עיצובם. תכנון השכונות המפורט הופקד בידיהם של כמה אדריכלים (בהם ספדיה עצמו, שגם תכנן את אותו קניון עזריאלי), אך ביקור חוזר במודיעין מוכיח כי שום דבר מהותי לא התפתח בה מבחינה עירונית. מספר התושבים דווקא מתפתח היטב: כ-85 אלף איש מתגוררים כאן, ומשרד הבינוי מכין תוכנית להרחבת העיר ולהכפלת מספר התושבים.

אלא שלמי שאינו מתגורר במודיעין אין סיבה לבקר בה, משום שאין חוויות מעניינות שמחכות לו. זהו יישוב אחיד ונטול רבדים שמאפיינים ערים שהתפתחו באופן אורגני, תוך אפשרות לגיוון של קבוצות אוכלוסייה שונות ופתיחות לשילוב שימושים שונים במרחב. הספר החדש, המלווה בשלל תצלומים מרהיבים המחזקים את האופי הסטרילי שלו, משקף את המבוי הסתום שאליו נשאב מעמד הביניים הישראלי - ובעיקר התכנון המקומי.

ניתוח שכונות ויישובים בערוץ האדריכלות של Xnet

> זו שכונה או יישוב? צור יצחק

2. גשר צר מאוד

גשרים וגישורים – סוגיות בתכנון תשתיות בישראל – אפרים שלאין (283 עמודים, הוצאה עצמית, 050-6233375)

נדיר שמתכנן מסכם את יצירתו, ועוד יותר נדיר שהוא עושה את מלאכתו זו באופן מקיף ומעמיק. אפרים שלאין, שהיה מבכירי מינהל התכנון במשרד הפנים וניהל את מחלקת התשתיות, דואג ללוות את הקוראים לאורך הספר באופן שגם מי שאינו בקיא בתחום יוכל להבין את מהותן של תוכניות מתאר ארציות ואת תהליך יצירתן, לרבות תוכניות תשתית מורכבות כמו גם קו הרכבת לירושלים, רכבת קלה, תחנות כוח ומערכות מים.

שלאין פותח במבוא בסיסי על משמעותה וחשיבותה של התוכנית, וממשיך לפרק פתיחה שמציג את דור המייסדים של המתכננים הישראלים, בראשם דמויות כמו ציון השמשוני ויעקב דש. "מי אנו, הפקידים הבכירים, הוותיקים והמנוסים בשירות הממשלתי בתחום התכנון והבנייה, אם לא חולייה בשרשרת?" שואל-עונה שלאין, "כל אשר יצרו אחרים הוא המסד לעבודתנו, והאם אין זו חובתנו ליצור את המסד לדורות הבאים?"

עטיפת הספר של שלאין

עיקר הספר מציג את מערכת התכנון על מרכיביה המסועפים, ולמי שיקרא את הספר בעיון מובטח כי בסופו יבין את תהליכי התכנון השונים. ספר חובה לכל מי שמתעניין בתחום התכנון המתארי, וראשון מסוגו על מדף ספרי התכנון בעברית.

3. דבר המחלקה

ארכיטקסט 5. בעריכת איציק אלחדיף ועדנה לנגנטל (222 עמודים, עברית ואנגלית, אוניברסיטת אריאל)

אף שבישראל פועלות לא פחות מחמש מחלקות לאדריכלות, אף אחת מהן לא טורחת לפרסם כתב עת או ספר המציג את תפישות המורים ואת הישגי התלמידים. האם עובדה זו נובעת מכך שלמורים אין שום דבר חשוב לומר, ולתלמידים אין פנאי להשתלט על המושכות משום שהם שקועים במלחמת הישרדות?

יוצאת דופן היא דווקא המחלקה באריאל, שמפרסמת כתב עת המושתת על מאמרים של חברי סגל ואדריכלים ישראלים, לצד פרויקטים נבחרים של תלמידי המחלקה. בגיליון האחרון כותבת הדס סופר על "הבית – תפיסת חלל, זמן ודימוי במדיום הקולנועי", עדנה לנגנטל כותבת על "מושג הבית במשנתו של עמנואל לוינס", ואליהו קלר חיבר מאמר תחת השם "בקתה שחורה – על הרדוקציה של הבית בעידן הדיגיטלי".

רמת המאמרים אינה אחידה, וחלקם משמימים. ייתכן שאם המחלקה תזרז את תדירות הפרסום של כתב העת, תשתכלל המערכת ובכך היא תעודד את המורים והתלמידים לבטא את רעיונותיהם והישגיהם. מי יודע, אולי היא תעיר את המחלקות בבתי הספר האחרים.

4. נס ליחו

"מקום בעיר – החיים החברתיים של המרחבים העירוניים הקטנים" מאת ויליאם ה' וייט (129 עמודים, תרגום: אנאלו ורבין, המרכז לעירוניות ותרבות ים תיכונית בת ים ודניאלה די-נור)

"כיצד אנשים מנצלים כיכרות ורחבות אחרות?" זו שאלת הפתיחה שאיתה התמודד צוות חוקרים בראשות ויליאם ה' וייט, שפרסם את מסקנותיו לפני 35 שנה. וייט, שהתמחה בחקר התנהגות אנושית במרחב העירוני, הוביל במשך שלוש שנים סדרת תצפיות ובדיקות במרחבים ציבוריים שונים בניו יורק, ועל בסיס המסקנות הציע לעירייה לשנות את מדיניות ניהול ותכנון המרחב הציבורי.

עטיפת הספר ''מקום בעיר''. המרחב העירוני השתנה בינתיים

הספר מעורר נושאים משמעותיים לדיון, אך קשה להתעלם מהעובדה שהרלבנטיות שלו לעשור השני של המאה ה-21 חלשה מזו שהייתה לו כאשר יצא לאור. פריצות דרך טכנולוגיות חדרו למרחב הציבורי, תהליכי הפרטה אגרסיביים מצאו גם הם את ביטויים, והקורא העברי יכול לצאת נשכר מפרסומם של מאמרים עדכניים יותר.

צפו בוויליאם ה.ווייט מדבר על חזונו, בסרט שאותו יצר:

The Social Life of Small Urban Spaces: William H. Whyte from Nelly Oli on Vimeo.

5. המבנה הממוזג היטב

"ארכיטקטורת הסביבה המתכווננת" מאת ריינר בנהאם (399 עמודים, תרגום ואחרית דבר: אור אלכסנדרוביץ', הוצאת בבל)

גם ספרו של ריינר בנהם פורסם זה מכבר. הוא יצא לאור לראשונה ב-1969, אך הגרסה המוגשת כעת לקורא העברי מתבססת על המהדורה השנייה והמורחבת שפורסמה ב-1984. בנהאם, היסטוריון של תולדות האמנות ושל אדריכלות בפרט, חשף בספרו רובד שלא זכה עד אותה עת להתייחסות ראויה בקרב חוקרי ומבקרי אדריכלות, גם לא בקרב האדריכלים עצמם.

בעיקרו עוסק הספר בהתאמת מבנים לאקלים המקומי ובהתפתחות מערכות מיזוג האוויר, החל מאמצע המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20. בנהאם מדגים את דברים תוך התייחסות לסדרה של פרויקטים, חלקם קאנוניים באדריכלות המודרנית כמו בניין המנהלה של לרקין בניו יורק בתכנון פרנק לויד רייט (אחד הבניינים הממוזגים הראשונים בארה"ב, ובנהאם מגדיר אותו כ"אחד מביטויי המופת המוקדמים של ארכיטקטורה מודרנית וחלוצית"), אוניטה ד'אביטסיון במרסיי (לה-קורבוזיה), בית לובל בקליפורניה (רודולף שינלדר) ובית הזכוכית בתכנון פיליפ ג'ונסון.

6. אדריכל על הנייר

דוד ינאי: אדריכלות וגנטיקה – בעריכת ערן נוימן (292 עמודים, עברית ואנגלית, מוזיאון תל אביב לאמנות)

הספר-קטלוג המושקע, הודות לעיצובו הגרפי של קובי פרנקו, מוקדש לאישיות שנויה במחלוקת שפעלה בטכניון במחצית השנייה של המאה שעברה. הספר על האדריכל דוד ינאי הוא תוצר משלים של תערוכה גדולה במוזיאון תל אביב, ושניהם מציגים תוכנית ומודלים רבים שהוא הותיר אחריו, עדות לתפישת עולמו הייחודית.

כמו אדריכלים רבים שאינם מצליחים בפרקטיקה, מצא ינאי את פרנסתו בהוראה, אך התייאש וניסה לאורך כל חייו להשתלב בעשייה האדריכלית. מרבית רעיונותיו נותרו על הנייר. הפרויקטים הבודדים שלו שנבנו הם המכון לחקר ימים ואגמים, המתבלט עד היום בחוף הים בכניסה הדרומית לחיפה, בניין מנהלת מספנות ישראל - גם הוא בחיפה - ומתחמי מגורים בקיבוצים עין גב ומעגן מיכאל.

עיצוב גרפי משובח. עטיפת הספר על דוד ינאי

בספר מופיעים מאמרים מאירי עיניים מאת ערן נוימן ("האבולוציה של דוד ינאי") וטלי חתוקה ("החיפוש אחר השיטה"), החושפים צדדים שונים באישיותו ודרכו. הסקירה המקיפה כוללת עשרות עבודות שינאי הגה במוחו, החל ממגדלי מגורים עם מרכז מסחר ותרבות שתכנן כשהיה עדיין מתמחה ב-1959, וכלה במרכז לאמנויות הבמה בסיאול ב-2005.

7. חורבן בית הכנסת

בתי כנסת מעץ – בעריכת בת שבע גולדמן-אידה (147 עמודים, עברית ואנגלית, מוזיאון תל אביב לאמנות)

רגע לפני החורבן שהמיטו עליהם שתי מלחמות העולם, נדד אלואיז ברייר, סטודנט לאדריכלות בווינה, בין בתי הכנסת בגליציה (היום פולין) ותיעד אותם בצילום וברישום. הרישומים שנערכו בין השנים 1913-1910, נעשו בדיו ובצבעי מים המאפשרים ירידה לפרטים ומוחשיות לחומרי הבנייה. בתי הכנסת מעץ שנבנו בגליציה במאות ה-17 וה-18 יצרו שפה אדריכלית ייחודית, וחושפים נדבך פחות ידוע בתולדות האדריכלות.

עולם תרבותי ודתי שנכחד בשואה. עטיפת הספר על בתי הכנסת

ב-1937 נתרם אוסף רישומיו של ברייר למוזיאון תל אביב לאמנות, ואשתקד הוא הוצג לציבור בליווי קטלוג מוצלח בעריכתה של בת שבע גולדמן-אידה, אוצרת התערוכה. במקביל לרישומיו של ברייר, מציג הקטלוג את סדרת תצלומיו של האמן הרמן שטרוק, שתיעד גם הוא את בתי הכנסת בראשית המאה הקודמת. התערוכה והקטלוג נועדו להציג את השפעת אדריכלות העץ על יצירתם של אל ליסיצקי ופרנק סטלה, מהדמויות המרכזיות באמנות המודרנית במאה ה-20. אך למעשה, אפשר למצוא כאן תיעוד אדריכלי מרשים למבני הציבור העיקריים של הקהילה היהודית בפולין, תיעוד שעומד בפני עצמו.

8. ההולנדי המעוטר

"דלפט כחול-לבן". בעריכת דורון לוריא (95 עמודים, עברית ואנגלית, מוזיאון תל אביב לאמנות)

לכאורה אפשר לפרש את הקטלוג שליווה את התערוכה הזו, אף היא במוזיאון תל אביב אשתקד, כתצוגה של פרטי אספנים בתחום העיצוב. האמת היא שמדובר בפרט בנייה משמעותי בתולדות טכנולוגיתי הבנייה, שראוי גם לאדריכלים להתבונן בו מקרוב.

אריחי החימר המזוגגים, המעוטרים בשלל דמויות, בעלי חיים וסצינות מחיי היום יום, מיתולוגיה או תנ"ך, החלו את דרכם בהולנד כבר במאה ה-15 כמרצפות יקרות. במאה ה-17 פרח ייצור האריחים, עם המעבר מבתי עץ לבתי לבנים. במבנים אלה נותרו הרצפות עשויות עץ, והבתים היו חשופים לרטיבות שחדרה דרך היסודות והרצפה. "במטרה למנוע חדירת רטיבות, נוצר צורך לאטום את הרווח בין רצפת העץ לבין קירות הלבנים המטויחים והמסוידים", מסביר ד"ר דורון לוריא, שאצר את התערוכה וערך את הקטלוג. כך נוצרו הפאנלים שהורכבו מאריחים מצוירים, שיוצרו בעיקר בעיר ההולנדית דלפט, מי שהפכה למרכז תעשיית אריחים שהקנה לה פרסום עולמי עד היום. את האריחים ייצרו אמנים ושוליות שדאגו לחתום על כל אריח, ובכך עודדו אספנים לאסוף את האריחים.

תהילתה של עיר הולנדית קטנה. עטיפת הספר על אריחי דלפט

לצד הצגת האריחים המקוריים, מוצגת השפעתם על אמנים ישראלים כמו רפי לביא, אריה ארוך והנרי שלזניאק. בולטת סדרת אריחים שעיצב יצחק דה לנגה בהשראת אריחי דלפט, ומציגה מבנים ישראלים שאותם הוא מכנה "הנפילים", כגון פרויקט הולילנד בירושלים, מגדל התקשורת בקריה בתל אביב ומגדלי אקירוב בתל אביב.

9. בירת הברוטליזם

"באר שבע: אדריכלות ברוטליסטית וניאו-ברוטליסטית" מאת הדס שדר, צילומים: שי אפשטיין (210 עמודים, עברית ואנגלית, מרכז באוהאוס)

"מרכז באוהאוס" ממשיך במפעל ההוצאה לאור של ספרי אדריכלות. לאחרונה הוא פרסם ספרון המציג סקירה תמציתית של מבנים בבאר שבע, שנבנו החל מאמצע המאה ה-20 ועד תחילת העשור הנוכחי. המשותף לכולם הוא הבטון החשוף.

ספריית ארן באוניברסיטת בן גוריון (נדלר-נדלר-ביקסון-גיל) על עטיפת הספר

בין המבנים אפשר למצוא קלאסיקות ישראליות כמו הוסטל לאקדמאים (אולפן הקליטה) ושיכון רבע הקילומטר (בשיכון לדוגמה) בתכנון אברהם יסקי ואמנון אלכסנדרוני; קולנוע אורות בשכונה ג' בתכנון זאב רכטר; "מגדל המגירות" בתכנון משה לופנפלד וגיורא גמרמן; בתי החצר המשותפים בתכנון אריה שרון; ספריית ארן באוניברסיטת בן גוריון בתכנון משרד נדלר-נדלר-ביקסון-גיל; בית הכנסת הבבלי בשכונה א' בתכנון נחום זולוטוב;ובניין פיזיקה באוניברסיטה שתכנן דני לזר, זוכה פרס רכטר לאדריכלות השנה.