רשות העתיקות חונכת בחגיגיות את משכנה החדש, רק שהוא אתר בנייה

טקס חנוכת בניין רשות העתיקות החדש, שעומד להתקיים השבוע בירושלים, הוא אחד הטקסים היותר תמוהים שנרשמו בעיר: הבניין, בתכנונו של האדריכל משה ספדיה, לא יאוכלס השבוע, לא בחודש הבא ולא בשנה הקרובה. ספק אם ייפתח גם בשנה שתבוא אחריה. מדוע נערך, אפוא, טקס חנוכת בניין כשאין בכלל בניין? האם כדי לצמצם את הבושה, בהתחשב בכך שלפני עשור בדיוק נערך טקס הנחת אבן הפינה לבניין? או שמא כדי לנצל את חג הסוכות בירושלים, החביב על יהודים עשירים מהגולה שמהווים את מקור המימון העיקרי לפרויקט? סביר להניח שהתשובה חיובית בשני המקרים.

מאותה סיבה, הבניין של רשות העתיקות לא יישא את שמו של ארכיאולוג ישראלי דגול, שחשף אוצרות המעשירים את הידע על תרבויות העבר – כמו יגאל ידין, בנימין מזר או יורם צפריר - אלא את שמו של המיליארדר האמריקאי ג'יי שוטנשטיין, מבעלי רשת ההלבשה "אמריקן איגל" ויקבי "כרמל". ספדיה, שזכה בפרויקט בתחרות אדריכלים סגורה, מודה בראיון טלפוני לערוץ האדריכלות של Xnet, כי "הקושי בפרויקט היה תזרים המזומנים. הבניין, כמעט כולו, נבנה הודות לתרומות והיינו תלויים בהן, כי לרשות העתיקות לא הייתה אפשרות לחרוג". ספדיה עצמו נוחת בארץ לטקס חנוכת הבניין, כדי לשוב במהירות לניו יורק, לטקס שבו יעניק לו מוזיאון העיצוב של "קופר יואיט" פרס מפעל חיים.

מה יהיה בבניין

"הקריה הלאומית לארכיאולוגיה של ארץ ישראל" תרכז את מתקני רשות העתיקות, הפזורים בכל רחבי הארץ, ובהם משרדים, מעבדות שימור ושחזור, אודיטוריום, ארכיון, מחסן אוספים, אזור מבקרים וספריית הרשות - שהיא אחת מספריות הארכיאולוגיה הגדולות בעולם.

המבקרים יוכלו לחצות את אזורי העבודה(צילום: ארדון בר חמא)

שלושה חלקים עיקריים מרכיבים את הבניין: אזור לביקורים פתוחים לציבור, אזור פריקה וטעינה המשולב עם חלק מהמעבדות, ואזור מינהלה. במטרה לחשוף בפני הציבור את פעילותה של הרשות, גשר שעליו יצעדו המבקרים יחצה את אולם אחסון האוספים - הכולל שפע עצום של ממצאים, כולל סרקופגים ורצפות פסיפס, ומשתרע כמעט על כל שטח המגרש כשהוא מתנשא לגובה שמונה מטרים.

לא להתבלט מדי בנוף

הבניין שוכן בכניסה לחניון מוזיאון ישראל, בין מוזיאון ארצות המקרא לאכסניית הנוער ע"ש יצחק רבין – שני מבנים שמתכנניהם בחרו שלא להתחרות בשכניהם, אלא ביכרו עיצוב מינורי. מתוך מודעות לסביבה שבה הוא משתלב, ובה ריכוז המבנים המומונטליים הצפוף ביותר במדינה – משכן הכנסת, היכל הספר, הספרייה הלאומית, בית המשפט העליון, מרכז הספורט בגבעת רם ועוד – גם ספדיה החליט שלא להתחרות בקיים.

תוכנית של אחת הקומות, המחופרות בהר. ארובות אור אמורות להחדיר את אור השמש מלמעלה לקומות התחתונות(שרטוט: משה ספדיה אדריכלים)

"לא רציתי לעשות מבנה גדול על ראש הגבעה", הוא אומר, "אלא מבנה שהוא יותר באופי של גן המוזיאון, חלק מהטבע. רק תחנת הדלק הסמוכה לבניין מפריעה". לדבריו, מאחר שהאתר נמצא במדרון תלול מול האוניברסיטה העברית, "החלטתי לעשות חצרות מדורגות שמלוות את הטופוגרפיה. אלה חצרות שאפשר לעבוד בהן, כחלק בלתי נפרד מאזורי העבודה". את החצרות יצר ספדיה במטרה להעניק לעובדים את האפשרות לבחור אם לעבוד במעבדות או מחוצה להן, באוויר הפתוח. "ארכיאולוגים הם אנשים של שטח, אנשים של חוץ", הוא אומר.

אוהל שנותן הרגשה של עץ

כדי לנצל את המגרש התלול באופן מיטבי, נחצב מדרון ההר לעומק של תשע קומות. הרכיב היחיד שמבליט את הבניין בנוף הוא אוהל בצורת קונוס, המכסה על החצר המרכזית. לקראת טקס החנוכה המדומה, ולמרות העובדה שהבנייה באתר אינה מתקרבת לסיומה, הזדרזו ברשות העתיקות לפרוש את האוהל. בעתיד יכלול המבנה אוהל נוסף, פחות בולט, שיכסה על החצר השנייה והנמוכה יותר.

האוהל כבר נפרש. הצל שהוא מעניק איפשר לפתוח חלונות גדולים בבניין, מבלי לחשוש ממכת שמש(צילום: ארדון בר חמא)

"את האוהל בניתי בהשראת האוהלים שמותחים על החפירות הארכיאולוגיות", אומר האדריכל, "כך שהבניין הוא מטאפורה של חפירה ארכיאולוגית אך גם מזכיר אוהל בדואי". ספדיה פיתח את האוהל במיוחד לפרויקט הזה, בשיתוף חברת Taiyo שקירתה את האצטדיון האולימפי של ריו דה ז'ניירו ואת הטרמינל החדש בנמל התעופה הית'רו בלונדון.

הבד הכהה הוטבל בחומר פלסטי, כך שיהיה אטום לגשם ויאפשר רציפות עבודה גם בימים גשומים. האוהל אמור לסנן כ-60% מקרני השמש, כך שהוא מצמצם את האור ואת הבוהק שיוצרת האבן הירושלמית. "התחושה כשעומדים מתחתיו מאוד מיוחדת", טוען ספדיה, "אתה מרגיש כאילו אתה עומד מתחת לעץ". הודות לצל התמידי מהאוהל הזה, פתח האדריכל חלונות גדולים במיוחד במשרדים ובמעבדות הפונים לחצרות. כדי להאיר בתאורה טבעית ולא ישירה גם את חלקיו הפנימיים והעמוקים ביותר של הבניין, שילב האדריכל "ארובות אור" אנכיות שיחצו את הבניין לכל גובהו. כך יוארו אולמות הספרייה והגלריה לארכיאולוגיה באור שמש, ולא רק בתאורה מלאכותית.

הבד המתוח מתוך החצר למעלה. היצרנית עשתה את הקירוי לאצטדיון האולימפי בריו דה ז'ניירו בקיץ האחרון(צילום: ארדון בר חמא)

מאכזב לגלות שבניגוד לפרויקטים המרהיבים שתכנן ספדיה בשנים האחרונות ברחבי העולם, ובמיוחד בסינגפור - שם זכה פרויקט Marina Bay Sands שתכנן בתואר "הבניין היקר בתבל" – בניין רשות העתיקות אינו מציג חידושים של ממש, וממשיך את השפה העיצובית המאפיינת את עבודתו של ספדיה בירושלים מאז שנות ה-70.

"בשבילי זה בניין שבאופיו הוא לגמרי ירושלמי", משיב ספדיה. "איך שהוא יושב בקרקע, במדרון הירושלמי, הבניין המדורג, החצרות, הבנייה באבן מסורתית. כזה מבנה לא יעלה על דעתי לעשות במקום אחר בעולם, אפילו לא בתל אביב".

הצצה נדירה לביתו של משה ספדיה ברובע היהודי. לחצו על התצלום (צילום: גדעון לוין)