בזמן שהשריפות שהשתוללו בחיפה ומכלי האמוניה הדליקים מאיימים על חייהם של תושבי חיפה, יש מתחת לפני השטח איום נוסף שמכרסם בחיפה. הוא אינו קטלני לבני האדם, אך מכחיד צמחייה, בניינים, מורשת ואופי שהפכו את חיפה לפנינה שהיא. האיום הזה מגיע מצדם של יזמי נדל"ן, שמבקשים לחסל בזה אחר זה בתים בשכונות הוותיקות לטובת מבנים ענקיים שאינם תואמים את הסביבה.
כזה הוא סיפורו של בניין המגורים הישן והמיוחד בשדרות יצחק 5, שאותו רוצים להרוס כדי לבנות על חורבותיו בניין חדש. הבית הישן, שאותו תכנן האדריכל המהולל שמואל רוזוב, נמצא בכרמל הוותיק - אזור שמוגדר בתוכנית המתאר החדשה של חיפה, שאושרה רק לאחרונה, כ"מתחם מורשת ברמת רגישות גבוהה מאוד".
עיריית חיפה כבר הוכיחה שהבקרה העירונית מוגבלת: "מגדל הממשלה" שנראה כמו תירס זקוף הפוצע את לב העיר התחתית, ו"מגדלי חוף הכרמל" המהווים חומה שמזעזעת כל פעם מחדש את הנכנסים לעיר – הן שתי דוגמאות לכניעה מתמשכת ליזמים תאבי בצע ולעושי דברם – האדריכלים. כשניסתה העירייה להכריז על שכונת הדר כאתר מורשת עולמית, היא נדחתה משום שלא הציגה התחייבות מספקת לשמר את ערכיה האדריכליים והנופיים; תוכנית המדיניות לרציפי שכונת בת גלים (מהשכונות היחידות בישראל שנושקות לקו החוף) נעקפת באמצעות תכנון נקודתי; וסקרי שימור שנדרשו לביצוע באזורים שונים בעיר לא בוצעו, לרבות הכרמל הוותיק.
הבית בשדרות יצחק 5 הוא לא יצירת המופת האולטימטיבית של רוזוב, אך הוא מקפל בתוכו את סיפורו של הכרמל הוותיק, אולי יותר מכל בניין אחר בשכונה. המאבק להצלתו מבקש לבלום את מגדל הקלפים, שמאיים להתמוטט ולהוביל לאישור הריסות נוספות בשכונה לטובת הקמה של מבנים גדולים, המשתלטים על החצרות המטופחות, מזדקרים מעל ממדי הבינוי המסורתיים מסביבם, ומכריתים את אופי האדריכלות והגינון שמהווים מתחם מורשת.
הטמפלרים היו הראשונים לזהות
הטמפלרים, קהילה גרמנית שהקימה סדרת יישובים חלוציים בכל רחבי ארץ ישראל בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, היו הראשונים שפיתחו את השכונה שנמצאת במרומי הכרמל. הם רכשו שטחי קרקע גדולים, הקימו חוות ובתי מגורים מרווחים ועבדו בחקלאות. מאחר שנתנו את הדעת על חשיבות המרחב הציבורי, הם שתלו שדרות עצי אורן שצמחו לגובה רב ומדגימות את יופיים של רחובות ירוקים בישראל – באופן שאדריכלי הנוף הנוכחיים בישראל לא מסוגלים גם היום לחקות.
הכיבוש הבריטי ב-1917 הוביל לפיתוח מואץ של חיפה. הטמפלרים הזדרזו למכור את קרקעותיהם, ושכונתם הפכה במהרה ליוקרתית בעיר. מערכת התכנון הבריטים הכינה לאזור תוכניות בניין עיר (תב"ע), שבהן שולב האדריכל הנודע ריכרד קאופמן, במטרה לשמור על אופי כפרי בשכונה. קאופמן ושאר המתכננים העירוניים איפשרו לבנות בכל מגרש בניין בגובה של עד שתי קומות, על כמחצית משטח המגרש, כששאר השטח מיועד לגינון ולנטיעת עצי פרי ונוי; כך תכנן קאופמן גם את רחביה ובית הכרם בירושלים, ואת אחוזה ובת גלים בחיפה.
האליטה של המנהיגות הציונית, לרבות ד"ר ארתור רופין ושמואל פבזנר, זיהתה את האיכויות ובחרה לקבוע כאן את משכנה. גם ד"ר חיים ויצמן הזמין תוכנית לבית מגורים מהאדריכל רוזוב, אלא שהתוכנית נגנזה והנשיא הראשון בנה את ביתו ברחובות.
טובי האדריכלים בישראל
טובי האדריכלים הוזמנו לבנות כאן בתים, חלקם פרטיים וחלקם בתי דירות משותפים. עד שנות ה-60 הותירו בשכונה את חותמם אדריכלים בכירים במיוחד: אפשר למצוא כאן בניין שתכננו בנימין אוראל ויחזקאל זוהר, עם חדר מדרגות מרהיב ביופיו; את ביתו הפרטי של אל מנספלד, מתכנן מוזיאון ישראל ולימים חתן פרס ישראל (בבית מתגורר כיום הבן); משה חת תכנן קבוצת בתים, שבקומת המרתף של אחד מהם בחר מנספלד לקבוע את משרדו המצליח; קורט רייניש ואדולף ראדינג תכננו גם הם, כל אחד, בית מגורים מרשים באיכויותיו; אלפרד גולדברגר, שתכנן את בניין הקזינו בחוף בת גלים, תכנן כאן קבוצת בתים לעובדים הבכירים של בתי הזיקוק, בתים שמקיפים מגרש גולף ששרידיו הם היום טבע עירוני; שמואל רוזוב תכנן אחוזה, ששופצה לאחרונה, ומפארת את אחד ממפגשי הרחובות המרכזיים באזור.
פה ושם פזורים עדיין בתיהם המקוריים של הטמפלרים, ואת חומות האבן שנשארו אחריהם (האדריכלים הישראלים שמרו עליהן בהערכה, כמו על שדרות הברושים שמפרידות בין חלקות הקרקע). חומה עם שער המעוצב בסגנון אר-דקו (Art deco) ששרד בשלמותו, ושורת ברושים נא כזו, נשמרו גם במגרש בשדרות יצחק 5.
80 שנה של היסטוריה
בשש השנים האחרונות, נאבקים 55 תושבים בכרמל הוותיק ביזם אביב מזרחי, שמבקש להרוס את הבניין הוותיק לטובת בניין חדש. 80 שנה מלאו לבניין, שנבנה ב-1937 בתכנונו של אחד האדריכלים הטובים והפוריים בישראל, שפניניו זכו להערכה רבה, אלא שחלקן כבר הושחתו או נהרסו בעבודה של אדריכלים קטנים ממנו. מלון "דן כרמל", בית "צים" וקולנוע "ארמון" בחיפה, בית האיכרים בתל אביב ובית הכנסת הגדול בפרדס חנה הם רק כמה מיצירותיו הבולטות.
במבט מהרחוב, נראית החזית הצרה של הבית הדו-קומתי צנועה ומאופקת. הייחוד מתגלה בחזיתות הצד המוארכות: החזית הראשונה סימטרית, ומורכבת ממרפסות ארוכות ואופקיות המעוגלות בקצותיהן, בהן שילב האדריכל את הסגנון הבינלאומי עם שפה מקומית המורכבת מקשתות ים תיכוניות והן פונות לשורת עצי הברוש הוותיקים; בחזית השנייה נמצאות הכניסות לארבע דירות גדולות (160 מ"ר כל אחת), שתיים בכל קומה, הפונות החוצה יחד עם גרם המדרגות ומחברות באופן איכותי בין חוץ ופנים ובין דייר לדייר.
מלבד ערכו האדריכלי, ידע הבית הזה דיירים מרתקים. בעלת הקרקע הראשונה בעת החדשה הייתה הגבירה הטמפלרית פון באנווארט. היא מכרה את הקרקע לפריץ קלר, סגן הקונסול הפרוסי שהיה מראשי הקהילה הטמפלרית, ובבוא העת מכר גם הוא את הקרקע ליצחק לייב גולדברג, "הנדיב הלא ידוע" שעל שמו נקרא הרחוב. גולדברג רכש את המגרש, שמשתרע על פני 1.45 דונם, כדי להקים בו בית דירות שבאחת מהן תתגורר בתו, שולמית הוכפלד, ומשפחתה. לעצמו בנה גולדברג בית נפרד במגרש אחר בשכונה.
את התכנון מסר גולדברג לרוזוב, שכבר היה אז אדריכל מבוקש. הוא קיבל לידיו מגרש צר וארוך, ומיקם את הבניין במרכז המגרש, בהתאמה לאותו מלבן: בית צר וארוך. לכיוון הרחוב שרטט חזיתות צנועות וכמעט אטומות, והשקיע בחזיתות הצד עם מירב הפתחים מהדירות. בתו של הנדיב הלא ידוע התגוררה בדירה העליונה הפונה לשדרות יצחק, ושלוש משפחות אחרות היו שכנותיה.
כעבור עשור אחד בלבד, כל הבניין נמכר למשפחת ספדיה, הוריו של האדריכל הישראלי-קנדי הנודע. "הורי רכשו את הבניין עם כוונה לגור בו", מספר האדריכל משה ספדיה לערוץ האדריכלות של Xnet בהתכתבות בדוא"ל. "הוא היה כולו מאוכלס בשוכרים, ולהורי היתה תקווה שיצליחו לקבל את אחת הדירות. בגלל חוק הגנת הדייר, אף שוכר לא הסכים לפנות את דירתו. הנושא הגיע אפילו לבית משפט, הוריי הפסידו וסיימנו בדירה ברחוב החשמונאים".
כשספדיה שומע על הכוונה להרוס את הבניין, הוא משיב כי אהב את האדריכלות שלו ואפילו התכוון לחדש אותו ולהוסיף לו קומה שממשיכה את העיצוב הקיים, אלא שהגשמת הרעיון הייתה מסובכת מדי. "בהסכמת אמי מכרתי את הבניין", אומר ספדיה, "ובכל מקרה לא הייתי הורס אותו".
הריסת המרקם הפסטורלי
אלא שהרוכש, אביב מזרחי, כן מתכוון לעשות זאת. הדירות ננטשו, הבניין עומד בשממונו בשנים האחרונות, ותושבי השכונה נחשפו בינתיים לאופן שבו בתים ותיקים באזור נחרבים לטובת בניין חדש, ללא התחשבות במורשת השכונתית. המגמה חוזרת על עצמה: הבניין החדש גדול במידותיו מהאחרים, ולכן עוקרים את רוב הצמחייה במגרש לטובת הדירות ושטחי החניה. תוך כדי בנייה עוקרים או פוגעים בעצים ותיקים, שנשתלו לאורך המדרכה, ופוערים חורים בכיפה הירוקה של הרחוב.
סיור בשכונה בשבוע שעבר מוכיח, כי האדריכלים שחתומים על הבתים החדשים לא מצליחים לרשום הישגים עיצוביים שמשתווים לקודמיהם הוותיקים – או משום שאינם מצליחים להשפיע על אפיון הפרויקט בדיאלוג מול היזם, ובין אם משום שזו הרמה שהם יודעים להציע.
הבניין בשדרות יצחק 5 מיישר קו עם המגמה הזו. מעיון בתוכניות שהוגשו לעירייה ושעומדות לעיון הציבור, רואים בלוק סתמי שמתנשא לגובה חמש קומות מעל קומת חניון (27 חניות), עם 13 דירות. קירות החניון התת-קרקעי מרוחקים מטר אחד משדרת הברושים ההיסטורית, וסביר להניח שלא ישרדו את הבנייה. באזור מותר לבנות רק עד ארבע קומות, אך היזם מבקש הקלה: גובה של שש קומות בחזית לשדרות יצחק.
האדריכלית גלית אבני-אמיר, שבידיה הפקיד היזם את תכנון הבניין החדש, אומרת כי "במה שאני עושה אני מאמינה". בקשה לקבל ממנה חומר מפורט או התייחסות מעמיקה יותר לפרויקט – נתקלה בסירוב.
גם חוות הדעת של היזם רואה ערך במבנה
כאמור, תוכנית המדיניות לפיתוח מרכז הכרמל נועדה להגן על אופיו, והיא אומצה בוועדות התכנון המקומית והמחוזית. האדריכלית רות בלומנפלד מסרה לוועדה חוות דעת מקצועית, שמזכירה כי "מסמך זה אמור להיות נר לרגלי הוועדה, בבואה לאשר בנייה ובפרט כזו הכוללת הטבות והקלות (...) המבנה המבוקש הינו דוגמא לאותה בנייה עצמה, שהביאה את הוועדה ליזום מסמך זה, אשר יהיה בו בכדי לעצור את הסחף בשינוי פני השכונה".
אפילו האדריכלית דליה לוי דוד, שהכינה תיק תיעוד מקדים מטעם היזם והוצג בוועדת השימור העירונית, ציינה ש"יש ערך היסטורי ותרבותי, ערך סביבתי אורבני וערך אסתטי אדריכלי למבנה, וכן ערך מדעי-מחקרי". חוות דעת נוספת מאת האדריכלית פארה גולדמן, מרצה במסלול לתכנון ערים בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון ומי שהייתה ראש מחלקת השימור בעיריית תל אביב-יפו, מפרטת את חשיבותו ואיכותו של הבניין בשדרות יצחק 5: "חלק משלם אחד, המייצג את הסגנון והתקופה, בפשטות הנזירית וביעילות הפונקציונלית, המאפיינת את הסגנון המודרני המוקדם. סגנון זה מוערך כבר מזה שנים בעולם ומוכר על ידי אונסק"ו כערך תרבותי של התקופה המודרנית".
גולדמן מדגישה כי המאבק אינו נוגע רק לבית הספציפי, אלא לשמירת הצביון של השכונה. "הריסת הבניין תוביל גם להרס המתחם", היא טוענת. "ברגע שתתאפשר הריסת המבנה הזה, המתחם ייפרם. בתים נוספים עשויים לבקש ללכת בדרכו, המרחבים המגוננים ישתנו לבלי הכר וחיפה תאבד את המבנים המקוריים ואת הסביבה הייחודית האורבנית, שהיא אבן דרך בסיפור התפתחותה ואתר תיירות". היא מציינת, כי הפגיעה במתחם לא תשפיע רק על דיירי הרחוב וערך נכסיהם, אלא על "תושבי העיר, תרבות העיר והמורשת שהיא משאירה לדורות הבאים".
חוות דעת מאדריכל שלא עוסק בשימור
ועדת הערר הזמינה את האדריכל הוותיק דן איתן להגיש חוות דעת מקצועית משלו, אף שאינו אדריכל שימור. להיפך: כמה מבנייניו הם עדות הפוכה לכך – כמו "מרכז כלל" ו"מגדל העיר" בירושלים, שני פצעים כאובים בבירת ישראל. ואמנם, איתן קבע שהבניין לא ראוי לשימור: "הגם שתוכנן בידי אדריכל מוכשר שהוציא מתחת ידו יצירות אדריכליות מצוינות, ובהן גם כאלה שנבחרו לשימור, לא העלה במקרה זה יצירה הראויה להישמר". והוא מסביר: "אין בו הרמוניה בין חזיתותיו - המזרחית בלתי מגובשת, החזית לשדרה בלתי מעובדת, וחזיתו המערבית עם המרפסת האופקית וקשתות המסד המודגשות, מתקשה להציג אחידות סגנונית עם שאר חלקיו".
לכן, מגיע איתן למסקנה כי "החלטת הוועדה המקומית לאשר את הריסתו היא נכונה ותואמת את מדיניות העירייה לעידוד ציפוף והתחדשות עירונית".
מדוע מינו אדם שאינו אדריכל שימור מטעם ועדת הערר? זו טענתה של האדריכלית נעמה מזרחי, מנהלת מחוז חיפה במועצה לשימור אתרים, שאומרת על חוות דעתו כי "אלה דברים שלא מתיישבים עם מה שאנחנו יודעים על שימור. לא מדובר במונומנט כמו בניין הטכניון הישן, ולכן כן ניתן לעשות בו תוספות שמכבדות את הבניין ולכן הצענו להוסיף קומה אחת וקומה נוספת בנסיגה, אבל איתן דחה את ההצעה וטען שזה לא אפשרי".
''ככה זה עובד בחיפה''
"חיפה במצב מזעזע ואנחנו נלחמים בכל החזיתות", אומרת מזרחי. רק השבוע גילתה, במקרה, בניין נוסף של רוזוב שנמצא באיום הריסה. זהו "בית פלדמן" (1939) ברחוב המעברות 4 בכרמל המרכזי. "עכשיו צריך להילחם עליו", היא אומרת, "ככה זה עובד בחיפה".
היכן המחלקה לשימור בעיריית חיפה? "אנחנו די זיגזגנו", מודה האדריכל וליד כרכבי, ראש צוות שימור בעירייה. "בהתחלה אמרנו שאין לבניין ערך לשימור ואחר כך אמרנו שיש לו, אבל דעתנו לא כל כך נשמעה". באותה נשימה, כרכבי מסתייג מאיכותו של הבניין ואומר כי הוא "לא מהבניינים האייקונים של רוזוב והוא לא באותה רמה כמו מלון דן כרמל או קולנוע ארמון, אלא פשוט נמצא בסביבה רגישה". לדבריו, ועדת הערר החליטה לשמור רק על חזית אחת של הבניין ולהתיר את הריסת שאר חלקיו. "החלטה חסרת מחשבה בפועל", הוא קובע.
הזדמנות אחרונה למנוע את הריסת הבית
עשרות מתושבי השכונה, שמודאגים מהמגמה של הרס השכונה, מנהלים כאמור מאבק משפטי ממושך בניסיון למנוע את התהליך - וליישם את השימור שעליו התחייבה העירייה.
הדיון יתקיים בבית המשפט המחוזי בחיפה ב-2 במארס, בשעה עשר בבוקר. השופטת היא יעל ולנר.
------------------------------------
לאן חיפה הולכת מכאן? כנס ''חזית הים'' ידון גם בסוגייה הזו. לחצו על התמונה
