מי שחולף בצומת הרחובות קפלן ולסקוב בתל אביב יתקשה להחמיץ את המגבעת השחורה, שהולבשה לאחרונה על ראשו של "בית האיכרים" הלבן הבוהק, במסגרת שימורו והרחבתו. "בית האיכרים", שאותו תכנן האדריכל החיפאי שמואל רוזוב (1975-1900), מבכירי האדריכלים בארץ, נחנך ב-1957. הודות לאיכות התכנון והבנייה הצליח הבניין להשתמר במשך השנים, ולגרום למקבלי ההחלטות להכיר בחשיבותו ולהכריז עליו כמבנה לשימור. בימים אלה, עם תום חידושו ולאחר שקיבל טופס אכלוס, עומדים להיכנס אליו עובדי חברת Fiverr, המפעילה אתר מסחרי מקוון. פרדסנים, רפתנים ולולנים כבר לא יפקדו אותו, ומי יזכור שפעם התנוססה בו הכתובת: "אם חקלאות כאן מולדת כאן"?
המבנה נרכש מהתאחדות האיכרים לפני כעשור, ומלאכת השימור הופקדה אצל משרד בר-אוריין אדריכלים, בית חרושת למבנים חדשים ומחודשים בתל אביב. העבודה על "בית האיכרים" חרגה מפס הייצור הקבוע של המשרד. "זה הבניין הראשון שאינו בניין מגורים שעשינו לו שימור", מספר ל-Xnet האדריכל גידי בר-אוריין, העומד יחד עם טלי רעייתו בראש המשרד. "בתור אדריכלים שעסקו הרבה בבנייני באוהאוס, ההתמחות שלנו היתה בפרטי נגרות ומסגרות, וכאן גילינו את הסוגים השונים של עבודה בבטון".
''תנו אמונה לארכיטקט אשר בחרתם בו''
ואמנם, המרכיב שהעניק לבניין המקורי את ייחודו הוא חיפוי החזיתות הסימטריות ב-4,017 לוחות בטון, שיוצרו בתשעה דגמים שונים במפעל "מרצפיה". הבחירה לחפות את הבניין בלוחות, המשלבים צורות בסיסיות כמו מלבנים ועיגולים, העניקה למבנה את אופיו, המבוסס על תכנון מודולרי (במידות קבועות) קפדני ומדגיש ערכים של סדר וארגון.
החיפוי החדשני לא התקבל בברכה, ואילץ את האדריכל רוזוב להיאבק כדי לממשו. מעיד על כך מכתב ששלח לחברי וועדת הבניין בהתאחדות האיכרים: "מה ברצונכם לבנות", כתב להם רוזוב, "סתם בית ברחוב דיזנגוף (כך נקרא אז רחוב קפלן, מ"י) שאותו יצטרכו לחפש לפי מספר הרחוב, כי הוא דומה בצורתו החיצונית ל'סתם בית' שאינו מושך עין עובר ושב, שאין לו אופי ואין לו גאווה עצמית? או שברצונכם לבנות 'בית איכר', שהוא פרי מחשבה מקורית המעיזה גם ללכת בדרך חיפוש חידושים – דבר המתאים דווקא לאנשי היוזמה והחלוציות".
את המכתב איתרו לאחרונה פני גולדשמיד ואורי פדן, עורכי תיק התיעוד לבניין. בהמשכו מבקש רוזוב מפקידי הוועדה: "תנו אמונה לארכיטקט אשר בחרתם בו, ותנו לו אפשרות לגמור את עבודתו לפי הבנתו הוא". לא ידוע איזה מבין הטיעונים של רוזוב שכנע את מקבלי ההחלטות, אבל החיפוי בוצע בדיוק כפי שרצה, ונשמר גם בחידוש הבניין. היות שחלק מהלוחות לא שרדו את השנים (חלקם נסדקו, חלקם התפוררו), לצורך החידוש שוחזרו התבניות המקוריות ונוצקו לוחות בטון חדשים, המהווים כשליש מלוחות החיפוי הנוכחי. קשה לזהות מה מקורי ומה חדש.
התוספת שתופסת
לא רק בית האיכרים הוגדר לשימור בתוכנית מתאר מקומית, שנערכה לפני כ-20 שנה לשלושה מגרשים ברחוב קפלן. גם בית הסופר (בתכנון דב כרמי) ובית העיתונאים (בתכנון שולמית ומיכאל נדלר) הוכרזו לשימור. אך בניגוד לשני אלה, שיישארו כפי שתוכננו במקור כשמגדלים חדשים יתנשאו בעורפם, על בית האיכרים הותר לבנות תוספת חדשה.
כך, הבניין המקורי, המתנשא לגובה ארבע קומות מעל קומת קרקע וקומת מרתף, נשמר, ומעליו הרכיבו אדריכלי החידוש קוביית זכוכית שחורה בת שלוש קומות - קומת ניתוק, קומה מלאה וקומת גג חלקית - הנראית כפרוסה ממגדל משרדים עדכני בעיר. "בגלל שהבניין היה מאוד קופסתי", מסביר בר אוריין, "בחרנו לנתק בינו לבין החלק החדש עם קומה הכי טכנולוגית שאפשר - קירות זכוכית עם זיגוג כפול וגשר שירות חיצוני, ברוחב 50 סנטימטרים, המקיף את החזיתות בכל קומה, ומאפשר ניקוי ותחזוקה קלה שלהן. כלפי חוץ הוספנו שכבה של תריסי זכוכית מחוסמת, עם הדפסה קרמית של נקודות אפורות לסינון קרני שמש. צפיפות ההדפסה על התריסים משתנה בהתאם לחזית ולעוצמת קרני השמש הפוגעות בה". כלפי חוץ מכוסה החזית במערכת תריסים אופקיים, שיוצרים האחדה עיצובית, וכך לא ניתן כמעט לזהות מבחוץ היכן מתחילה ומסתיימת כל קומה באגף החדש.
גם רוזוב, אגב, התחשב באקלים המקומי. כדי למנוע חדירה ישירה של קרני שמש למשרדים, הוא הטה את פתחי החלונות בחזיתות המזרחית והמערבית של הבניין בכיוון צפון. בחזית המזרחית הוא שילב גם משרבייה, המסננת קרני שמש ומחדירה לבניין אוויר קריר.
באגף המקורי של הבניין ניתנת היום לכל עובד אפשרות לפתוח את החלון הצמוד וליהנות מאוויר טבעי, אך בקומות החדשות יפעל במשך כל שעות היום מיזוג אוויר עם בקרת אקלים (העובדים שם לא יוכלו לפתוח חלון כיוון שאין כזה). בקומה העליונה של התוספת יש מרפסת גג מרווחת עם דק עץ, שניתן לזהות מכיוון רחוב קפלן. במרפסת שנייה, המוסתרת מהרחוב, מוקמו מערכות טכניות שונות.
בסך הכל כולל כעת הבניין, המשתרע על מגרש בן דונם וחצי, כ-6,000 מטרים רבועים בנויים, כשליש מהם חדשים. למרות היקף הבנייה הנמוך יחסית, ארך תהליך התכנון כשש שנים, בשל המורכבות של היבטי השימור. הבנייה עצמה היתה מהירה יחסית: כשנתיים וחצי.
לוחות עץ במקום כתום של תפוזים
הצניעות שאפיינה את הבנייה בעשור הראשון למדינה, בעת שהונהג בארץ משטר צנע, לא פסחה על בית האיכרים, למרות ששימש את אחד האיגודים החשובים אז במשק הישראלי. אבל הצניעות לא מנעה מרוזוב ליצור מבואה רבת רושם, שזכתה כעת לשחזור נאמן למקור. המבואה החדשה נחלקת לשני אזורים: מבואה חיצונית עם ערוגות פרחים, ומבואה פנימית המתנשאת לגובה שתי קומות.
במקור היו בבניין 127 חדרים. במהלך חידושו נהרסו כל המחיצות הפנימיות. שטחן של כל הקומות הורחב והיום הן פתוחות לגמרי. את מקומה של החצר הפנימית שנסגרה תופס גרעין הבניין, הכולל מעליות ומדרגות. ואת הצבע הכתום התפוזי, ששלט בעבר במסדרונות ובגרמי המדרגות, החליפו לוחות עץ.
בימיו של רוזוב בעיית החניה לא היתה אקוטית, אבל עכשיו חפרו - במרווח שבין הבניין לגבול המגרש הדרומי - חניון אוטומטי בעומק 15 מטרים שיאפסן 51 מכוניות. המשמעות: רוב העובדים יבואו בתחבורה ציבורית או באופניים.
אדריכלות הבטון של אחרי 1948
כמעט 60 שנה חלפו מאז נחנך בית האיכרים - הבניין הישראלי הראשון ברחוב קפלן. עד אז איכלס הרחוב, שהיום הוא אחד מהסואנים בעיר, רק מבנים שהקימה הקהילה הטמפלרית (שהתמקמה בהמשכו 80 שנה קודם לכן). אחרי הקמת בית האיכרים, קמו ברחוב וברחובות הסמוכים אליו בנייני ציבור רבים: בניין הסוכנות היהודית, בית בני ברית, בית תנועת המושבים, בית הקיבוץ הארצי ובית מפעל הפיס. את בנייני הטמפלרים תפס, כידוע, במשך שנים רבות צה"ל - עד שהם נהפכו למרכז הקניות "שרונה".
האדריכל רוזוב, שהתגורר בחיפה, עבד בעיקר בה. בין השאר תכנן בעיר את בית צים (שהושחת לפני כמה שנים על ידי אדריכלים אחרים); מלון דן כרמל עם מסעדת רונדו (הנראית כצלחת מעופפת); התחנה המרכזית של אגד עם המגדל (הנטוש היום); וקולנוע ארמון (שנהרס). בתל אביב הוא תכנן את תחנת הרכבת סבידור; ובבסיס חיל האוויר תל נוף את בתי המגורים למשפחות ואת חדר האוכל. הוא גם עיצב את דגל חיל האוויר, המתנופף עד היום.
בתכנון "בית האיכרים" הצליח רוזוב להשתחרר מהסגנון הבינלאומי (באוהאוס) ששלט בתל אביב בשנות ה-30 וה-40. מבני משרדים שתוכננו באותן שנים בעיר - כמו "בית הדר" (בדרך בגין) ו"בית קק"ל" (ברחוב צבי שפירא) - עוצבו כבתי דירות. ואילו בנייני המשרדים שהוקמו החל משנות ה-50 הציגו רשת של פתחי חלונות אחידים, שייצגו את תאי המשרדים - כפי שניתן לראות למשל בבניין בנק החקלאות (ברחוב חשמונאים) ובית הוועד הפועל (ברחוב ארלוזרוב), שבנייתם הושלמה לפני הקמת בית האיכרים.
"מהעבודה על בית האיכרים", מספר בר-אוריין, "למדתי כמה מדהים ההבדל בין הבנייה שהתרחשה כאן בשנות ה-30 וה-40 למה שנבנה אחרי 1948. זו כאילו אדריכלות שונה לגמרי. בחומרים, בפרטים. אחרי 1948 נעשה שימוש בחומרים כמו בטון או שיש חברון, לא החומרים הכי טובים או הכי יפים. זה מראה שהראש העיצובי השתנה, והתאים עצמו למציאות של אותם ימים".
קולהאס בהחלט יותר נועז מאיתנו
שימור הוא מלאכה מורכבת. העוסקים בו בארץ, ובמיוחד בתל אביב, סופגים לרוב ביקורת: אם הם מקפידים על שימור מחמיר, הם מואשמים בציעצוע; אם הם מוסיפים אגף חדש על הקיים הם מואשמים בפגיעה בהיסטוריה.
בתום ביקור משותף ב"בית האיכרים" מודה בר אוריין שנקט גישה שמרנית, בוודאי בהשוואה למרכז קרן פראדה, שבו ביקר - מרכז תרבות ואמנות שתכנן רם קולהאס ונחנך בשנה שעברה במילאנו. "קולהאס בהחלט יותר נועז מאיתנו", אומר בר אוריין, "הוא לקח בניין לשימור ושם עליו מראה, פתח פתחים גדולים... אנחנו יותר שמרנים. התפיסה שלי היא להיות יותר נאמן למקור ולהדגיש את החדש, כך שאפשר יהיה להסתכל על בניין ולהבין באיזו שנה הוא נבנה".
- עובדים אחראים במשרד בר אוריין: הנדסאים שי יצחקי וסמי ידידי
- קבלן ביצוע: תורג'מן חברה לבניין
- יזם: גזית גלוב ישראל
בעוד כמה שנים כבר לא יראו מכאן את עזריאלי. לחצו על ההדמיה להסבר
