"כשאדריכל אומר 'אקלימי' על בניין שהוא תכנן, צריך לחשוד. ב-95% מהמקרים הבניין לא באמת יהיה אקלימי, וכנראה שהאדריכל מנסה לדחוף משהו אחר לגמרי ולכסות את זה עם שיקולים אקלימיים שנתפשים כניטרליים" - כך טוען האדריכל והחוקר אור אלכסנדרוביץ'. מי שמשלם על הנזק שיוצרים האדריכלים והיזמים הוא הציבור: בניינים שמתעלמים מבעיית האקלים עולים לדיירים הרבה כסף, ואילו תכנון נכון יכול לצמצם, ולפעמים להעלים, את הצורך במיזוג אוויר ובתאורה מלאכותית, לפחות בחלק משעות היממה.
במטרה להחזיר את סוגיית האקלים למרכז השיח האדריכלי, משקיע אלכסנדרוביץ' את מרצו בתחום המחקר, הכתיבה והתרגום. אשתקד פרסם את תרגומו לספרו הקלאסי של ריינר בנהאם "ארכיטקטורת הסביבה המתכווננת", ובשבוע שעבר הגן על עבודת הדוקטורט שלו במחלקה לאדריכלות באוניברסיטה הטכנולוגית של וינה - מחקר בן שלוש שנים שמתמקד בקשר בין בנייה לאקלים באדריכלות הישראלית בשנים 1977-1940.
השבוע מפרסם אלכסנדרוביץ', בשיתוף ארכיון אדריכלות ישראל וסטודיו "פאבליק סקול", ספר צנוע אך משמעותי בחשיבותו: "להעז את התריס – התגוננות סולארית בתל אביב". המאמר שמחזיק כמחצית מדפי הספר חושף, כי לאורך השנים לא התייחסו ברצינות האדריכלים הישראלים לאקלים המקומי. אם בשנות ה-50 הם עדיין השתדלו להטמיע בעבודותיהם פתרונות אקלימיים ולדון בבעיה, הרי שמאז שנות ה-70 הנושא שקע ונשכח. החום לא בוטל.
החלוצים דווקא התאמצו
כבר ב-1909 הגדיר האדריכל אלכסנדר ברוולד, בבואו לתכנן את בניין הטכניון בחיפה (כיום המדעטק), את האתגרים האקלימיים שהוא ועמיתיו ייתקלו בהם מעתה והלאה. ברוולד כתב דו"ח שניסח, לראשונה בארץ ישראל המתחדשת, את הצורך בתכנון אקלימי. הוא הציג את הפתרונות הבסיסיים, הנכונים גם להיום, שמצביעים על חשיבות האוורור, כושר הבידוד התרמי של הקירות וההתגוננות מקרינת השמש.
הכוונות וההצהרות השאפתניות, שאותן הציגו האדריכלים שעלו מאירופה בעלייה החמישית והשתלבו בתנופת הבנייה של שנות ה-30, התבררו כגימיק. "העיר הלבנה", שהתהדרה בהתאמת הסגנון הבינלאומי לאקלים המקומי, הלכה שבי אחר גחמות סגנוניות שגימדו את העיסוק בפתרונות אקלימיים. את הבעיה המרכזית מוצא אלכסנדרוביץ' בחסרונה של שיטה מדעית סדורה, שעליה היו צריכים האדריכלים להתבסס. תחת זאת הם העדיפו להתבסס לרוב על אינטואיציה וניסיון מפרויקטים קודמים. "אין כאן מתכון לפתרון אקלימי, אלא כל בניין הוא שונה ודורש פתרון אחר", סבור החוקר. הוא מציג את הבניין המהפכני הראשון בתחום ההצללה בתולדות האדריכלות של המאה ה-20 - בניין משרד החינוך ובריאות הציבור בברזיל, בתכנונם של אוסקר נימאייר ולוסיו קוסטה ובהשתתפות לה-קורבוזיה.
העיצוב הלא אחיד של חזיתות הבניין היה חסר תקדים: החזית החשופה-פחות לפגיעת קרני שמש ישירות עוצבה כמסך זכוכית, בעוד שהחזית החשופה-יותר לשמש זכתה ברשת בטון עם תריסי אסבסט, שהעניקו הצללה אופקית ואנכית. השפעתו של הפרויקט הייתה אדירה בכל רחבי העולם, ובישראל אפשר למצוא לה ביטוי בולט בהצללת מבנים כמו עיריית תל אביב-יפו ובית הוועד הפועל ברחוב ארלוזורוב.
ואז הגיע התריסול
באיחור קל הומצא בישראל פטנט ייחודי, התריסול, שביקש להתמודד באופן דינמי עם קרני השמש שכיוונן משתנה לאורך שעות היום והשנה. זה היה פתרון פלסטיק שאדריכלים ושוחרי טעם טוב תמיד סלדו ממנו, אך ההצלחה שלו הוכיחה שלא נמצא תחליף טוב ממנו. סגירת המרפסות הפתוחות בתריסולי פלסטיק פגעה קשות באסתטיקה של המרחב הציבורי בישראל, והפכה לסימן היכר שלו. עיקום האף לא הביא להצעה טובה ממנו. להבדיל, נמצאו פה ושם הטמעות של ה"בריסוליי" – שבכות בטון קבועות שהתבססו על פרט אדריכלי מזרח תיכוני עתיק וחזרו לאופנה בשנות ה-50.
אלכסנדרוביץ' משבח את התכנון של בניין הפקולטה למדעי הרוח ע"ש גילמן באוניברסיטת תל אביב, ככזה שמבטא פתרונות אקלימיים נכונים. את הבניין, שהושלם ב-1965, תכננו האדריכלים ורנר יוסף ויטקובר ואריך באומן (אדריכל אחראי: ישראל שטיין). כבר בשנות ה-40 ערך ויטקובר ניסוי חלוצי בבתי שיכון בשכונת יד אליהו בתל אביב, בשיתוף אנשי השירות המטאורולוגי המנדטורי. הניסוי נועד לבדוק את הבדלי הטמפרטורה בין חדרי הדירות, כדי לאשש את הטענה שלפיה חדירת רוח לבתים לא פותרת התחממות יתר בתוך הבתים. ויטקובר הסיק כי צריך ליישם פתרונות נוספים, ובראשם הפניית חזיתות הבניין העיקריות צפונה ודרומה, "משום ששטף קרינת השמש בקיץ על קירות צפוניים ודרומיים נמוך בהרבה בהשוואה לקירות מזרחיים ומערביים".
בבניין גילמן יושמו פתרונות לשבירת קרני השמש, יצירת חזיתות כפולות, קביעת חצרות פנימיות ופריסה וארגון חדרים בהתאם לכיוון החזית המשיקה לחדר (את מסקנותיו מתהליך התכנון סיכם ויטקובר מאוחר יותר במאמר מקצועי, שפורסם בכתב העת Energy and Buildings).
ההצלחה הזו היא דוגמה נדירה. נדמה שרוב האדריכלים הישראלים מצאו בפתרונות ההצללה מענה אסתטי, יותר מאשר מענה אקלימי רציני: במקרים רבים הוצבו הצללות צפופות דווקא בחזיתות שאינן חשופות לקרני שמש ישירות, ולעומתן חזיתות אחרות נותרו חשופות.
האם השיכון לדוגמה מוצלח? ובכן, לא
המאמר בספרו של אלכסנדרוביץ' עוסק בבנייה בתל אביב, אך במחקרו המקיף נבחן אחד מהפרויקטים הידועים במדינה כפרויקט אקלימי טוב – שכונת השטיח ב"שיכון לדוגמה" (שכונה ה') בבאר שבע - והמחקר מנפץ את המיתוס. לטענתו של החוקר, בפרויקט שתכננו האדריכלים נחום זולוטוב ודניאל חבקין, המורכב מבנייה צפופה של דירות מגורים חד ודו-קומתיות עם חצרות פנימיות ורחובות מקורים, נעשו שגיאות משמעותיות בהיבט האקלימי: עובי תקרות קטן מדי והותרת חזיתות המבנים בתצורתן הגולמית ללא צביעה – שתי פעולות שפגעו בבידוד המבנים, מה שהוביל להתחממותם המיותרת. את אותן שגיאות זיהה המחקר ככאלה שניתן היה לפתור בקלות, אך משום מה נמנעו האדריכלים להתמודד עימם.
- עדות מהתושבים עצמם: בכתבה שהתפרסמה בערוץ האדריכלות של Xnet על החיים במבנים ברוטליסטיים בבאר שבע, סיפרו תושבי השכונה על החום הבלתי נסבל ששורר בביתם. הם טענו כי כיוון החזיתות שגוי בעליל:
העתיד טוב יותר?
למרות המסר הפסימי שעולה ממחקרו, אלכסנדרוביץ' אופטימי. "יש שינוי במודעות לנושא האקלים", הוא אומר ל-Xnet ומציג כדוגמה שני מבנים שבנייתם הושלמה בשנים האחרונות: בית הספר ללימודי סביבה ע"ש פורטר באוניברסיטת תל אביב (בתכנון אקסלרוד-גרובמן, גאוטקטורה וחן, ומשרד אדריכלי הנוף ברוידא-מעוז) ומגדל הבנק הבינלאומי בשדרות רוטשילד בתל אביב (בתכנון פיי-קוב-פריד בשיתוף ניר-קוץ).
הוא מסייג את ההתלהבות בכך שכל עוד לא מתקיימת בקרה על הפתרונות האקלימיים המיושמים בבניינים, לא ברור אם אכן מצטמצמת ההשקעה באנרגיה. הידע האקלימי חייב, לטענתו, להשתלב כבר בשלבים הראשונים של תהליך התכנון, ולא כפועל יוצא מתקנים המוגדרים מראש ומיושמים בשלבי תכנון מתקדמים. גם הציבור אשם במצב, אומר החוקר: "הדיירים לא מספיק מתעניינים כמה הנכס שלהם שורף אנרגיה, וההשפעה על הכיס שלנו כצרכנים של בניינים היא עצומה".
במסגרת המחקר שוחח אלכסנדרוביץ' עם אדריכלים ישראלים רבים, וניסה להבין מדוע דעך העיסוק באקלים. התשובה הנפוצה הייתה שהמזגנים פתרו את הבעיה, "אבל אני חושב ההיפך", הוא מדגיש. "ככל שהמזגנים חודרים עמוק יותר למבנים, המחיר הכלכלי הפרטי והלאומי גדל".
מה המצב באירופה? ממחקרו ומשהותו בווינה למד החוקר, כי שם מתקדמים בהרבה מאיתנו בהבנת האסון הכלכלי שטומנת בחובה הבנייה הלא אקלימית. כדי לסגור את הפערים בין מבנים חדשים מותאמי-אקלים למבנים ותיקים שאינם מותאמים (ומהווים כ-95% מכלל המבנים), הציבו הממשלות באיחוד האירופי תמריצים כדי שבעלי הנכסים יחדשו אותם ויפחיתו את צריכת האנרגיה שלהם. "הנושא לא יעניין את האדריכלים כל עוד הם לא מחויבים לצריכת אנרגיה בבניינים שהם מתכננים", אומר אלכסנדרוביץ'. "אחרי כל הזכוכיות שיעילותן מוגבלת ואיתם עוטפים את הבניינים, בסוף החודש אנחנו מקבלים את חשבון החשמל".
5 כללים בקליק
מהם הכלים העיקריים להתמודדות עם האקלים המקומי? האדריכל רן קליק, שותף בחברת "יוזמות" לבנייה ירוקה, מקדים ואומר שהתיאוריה שלומדים באוניברסיטה מציגה מודלים שרחוקים מעולם המעשה. לדבריו, בחמש השנים האחרונות הוחל להטמיע תוכנות מחשב שמאפשרות להציג מדדים מדויקים להתמודדות עם האקלים. בנוסף, שובר קליק מיתוס שנהוג באדריכלות זה מכבר: החצרות הפנימיות. לדבריו, הן בעיקר מזיקות משום שהן מגדילות את שטח חזיתות הבניין, מחממות חדרים וכולאות את האוויר שנותר עומד בהן. בעיר הבה"דים בנגב, למשל, בוטלו החצרות הפנימיות שהוכתבו מראש - מהסיבה הזו בדיוק. ואלה חמשת הכלים המרכזיים שמציע קליק:
1. הפניית חזיתות לכיוון דרום וצפון, לעומת מזרח ומערב
2. בידוד איכותי
3. שמירה על יחס נכון בין מעטפת זכוכית ומעטפת שאינה זכוכית. בכל מקרה, זכוכית תבודד פחות טוב מקיר, ולא יעזרו מערכות הבידוד המתקדמות שבהתקנתן הוחל במגדלי זכוכית בישראל, גם משום שהן יקרות מדי, וספק אם ההשקעה בהן תוחזר
4. צמצום מקורות חום בתוך הבניין, כמו מכשור חשמלי ותאורה, יחסוך לא רק את צריכת החשמל שלהם אלא את צריכת המזגנים
5. חסימת קרינה חיצונית ככל האפשר
לקראת התערוכה
הספר "להעז את התריס" יוצא לקראת תערוכת "צל ערים: מצילים את המרחב הציבורי" שנפתחת במוזיאון העיצוב חולון. סטודיו "פאבליק סקול" (אסף כהן וג‘ואנה אסרף) התבקש לאצור את אחד מחללי התערוכה ופנה לד"ר צבי אלחייני, בעל ארכיון אדריכלות ישראל, מי שחקר בשעתו את ההשפעה הברזילאית על מערכות ההצללה בישראל. החיבור ביניהם הורחב והביא לשיתוף הפעולה עם החוקר. מלבד מאמרו, מוצגת בספר סדרת דימויים שמציגה חתך רחב של פתרונות אקלימיים באדריכלות התל אביבית.
- "להעז את התריס - התגוננות סולארית בתל אביב | Daring the Shutter: The Tel Aviv Idiom of Solar Protections" מאת אור אלכסנדרוביץ' וארכיון אדריכלות ישראל (184 עמ', אנגלית ועברית, הוצאת פאבליק סקול)
- ערוץ האדריכלות של Xnet מקדיש סדרת כתבות לבעיית הצל במרחב הציבורי בישראל, לקראת התערוכה ''צל ערים'' שתיפתח במוזיאון העיצוב חולון בתחילת יולי. הכתבה הקודמת: למה בלתי נסבל להיות בכיכר הבימה?
