פרס וולף בתחום האדריכלות יוענק השנה לאדריכלית הקנדית פיליס למברט, שתחגוג בשנה הבאה את יום הולדתה ה-90. שופטי הוועדה החליטו, פה אחד, להעניק את הפרס ללמברט - אדריכלית פעילה בתחום השימור, סופרת, אוצרת, אמנית ופילנתרופית - כהוקרה על 60 שנים של עשייה משפיעה. הם נימקו את הבחירה בכך שלמברט "מעורבת בנחישות בהגשמתם של בניינים פורצי דרך, בפיתוחן של תוכניות שימור והתחדשות עירונית, ובהקמתם של מוסדות מחקר מובילים".
פרס וולף מוענק על הישגים בתחומי החקלאות, הכימיה, המתמטיקה, הרפואה והפיזיקה; באמנות - ברוטציה – הוא מוענק בתחומי האדריכלות, המוזיקה, הציור והפיסול. הקרן הוקמה ב-1976 עם הון בסיסי של 10 מיליון דולר שהגיעו ברובם ממייסדיה – ד"ר ריקארדו וולף ואשתו פרנסיסקה. מקבלי הפרס נבחרים בוועדות שיפוט בינלאומיות בנות שלושה חברים, שמתחלפים מדי שנה ושמותיהם – כמו פרוטוקול דיוניהם – נשארים חסויים. ששת הזוכים הנוספים בפרס וולף 2016 הם: פרופ' טרודי מקיי בתחום החקלאות, פרופ' קיריקוס ניקולאו ופרופ' סטיוארט שרייבר בכימיה, פרופ' יוסף אמרי בפיזיקה, ופרופ' רונלד קאהן ולפרופ' לואיס קאנטלי ברפואה.
מאז שהוענק לראשונה ב-1978, צבר פרס וולף מוניטין בינלאומי; יותר משליש מזוכיו בתחום המדעים המדויקים, הוכתרו בהמשך כחתני פרס נובל. על הענקת הפרס ללמברט הוכרז הערב (רביעי) באירוע של קרן וולף, במעמד פרופ' דן שכטמן (זוכה פרס וולף לפיזיקה 1999) שמשמש כממלא מקום יו"ר הקרן, ושר החינוך נפתלי בנט שיושב בראשה. אל למברט מצטרפים זוכים בתחומים הבאים: חקלאות, כימיה, פיזיקה ורפואה. חמשת הפרסים, בסך 100 אלף דולרים בכל תחום (חצי מיליון דולר בסך הכל), יחולקו בחודש יוני במשכן הכנסת, בידי נשיא המדינה ראובן ריבלין.
Joan of Architecture
תרומתה של למברט (ילידת 1927) לשדה האדריכלות כבר זיכתה אותה בפרסים חשובים ובתארים רבים. האקטיביסטית היהודייה, שכונתה בסרט הביוגרפי על אודותיה "האזרחית למברט" (2007), מחזיקה בכ-30 תארי כבוד מאוניברסיטאות בצפון אמריקה ובאירופה. לפני כשנתיים זכתה בפרס "אריה הזהב" למפעל חיים בביאנלה לאדריכלות בוונציה, ולפני עשור בפרס Vincent Scully למפעל חיים מטעם מוזיאון הבנייה הלאומי בוושינגטון. בעבור פרויקט השימור והשיקום של מלון "בילטמור" בלוס אנג'לס זכתה בפרס הלאומי של אגודת הארכיטקטים האמריקאית, ובקנדה – ארץ מוצאה - הוענקה לה מדליית הזהב של מכון האדריכלות המלכותי על פועלה.
100 אלף דולר הם סכום נאה לכל הדעות, אך ספק אם למברט מתרגשת מהכסף; בתו של סמואל ברונפמן, איל ההון והבעלים של אימפריית הוויסקי "סיגראם", נולדה אחרי הכל עם כפית זהב בפה. ואולם, עשייתה הלוחמנית הביאה לה את הכינוי Joan of Architecture"", בפרפראזה על ז'אן ד'ארק (Joan of arc"").
את ששת העשורים שלה באדריכלות היא החלה דווקא, ואולי בזכות, מאבק שניהלה מול אביה ב-1954: כשהיא רק בת 27, חייבה למברט את האב לשכור את שירותיו של האדריכל לודוויג מיס ואן דר רוהה לתכנון משרדי אימפריית סיגראם במנהטן. ההתעקשות השתלמה; מגדל סיגראם נחשב, מאז הקמתו ועד היום, לאחת היצירות המוערכות באדריכלות המודרנית.
מגדל הזכוכית המעוטר בפרופילי ברונזה הוא יצירת מופת, שממחישה את הממרה הנודעת של מיס: Less is More – יותר זה פחות. כשנערכו למגדל חגיגות 30 לחנוכתו, הטקס התקיים במסעדה המפורסמת של המגדל - Four Seasons שאותה תכנן פיליפ ג'ונסון – וכלל טקס מחווה ללמברט עצמה. בערב זה הצהיר כתב "ניו יורק טיימס" ברנדן גיל, כי "סמואל ברונפמן הפך ויסקי לזהב וזהב לברונזה במגדל היפהפה".
שני חברים, שני תאומים זהים: לחצו לכתבה על ג'ונסון ומיס
בספרה "לבנות את סיגראם", שיצא לאור ב-2013 בהוצאת ייל, חושפת למברט את תהליך העבודה והתכנון של המגדל האיקוני ובעיקר את בחירתה במיס כאדריכל הפרויקט. השפעותיו של האדריכל הגרמני, שניהל בשעתו את בית ספר "באוהאוס", ניכרות בעבודותיה של למברט גם ללא הטקסט הכתוב. פרויקטים כמו Saidye bronfman center /Segal Centre for Performing Arts במונטריאול (1967) מצייתים לסגנון של מיס, סגנון שיושם בפרויקט כמעט זהה לו – ביתן ברצלונה ב-1929. למברט גם אצרה את התערוכה המקיפה על האדריכל במוזיאון וויטני, תחת הכותרת''Mies in America''.
מאבק לבלימת התהליכים הדורסניים במונטריאול
כאשר חזרה בראשית שנות ה-70 מניו יורק למונטריאול, עיר הולדתה, החלה למברט להוביל את המאבק נגד תהליך הג'נטריפיקציה שצבר תאוצה בשכונות מוחלשות בעיר. האדריכלית האקטיביסטית שאפה להחזיר לתושבים את השליטה בעיר, שעברה לידיהם של היזמים, והקימה צוות לבלימת התהליכים הקפיטליסטיים הדורסניים. כעשור לאחר מכן, הקימה בדאון-טאון של העיר את CCA - המרכז הקנדי לאדריכלות – ובו כ-100 אלף תצלומים וחומרי ארכיון אדריכליים; רובם נקנו מאספן אנגלי. המרכז, שתכנן האדריכל פיטר רוז, הוא תוספת לאחוזה מהמאה ה-19 שניצלה מהרס הודות למודעות השימור הגבוהה של למברט. גם על האדריכל משה ספדיה נכפתה מדיניות השימור של למברט: כאשר תכנן תוספת למוזאון האמנות של מונטריאול, הוא נאלץ לכלול בתכנון את חזית הבניין ההיסטורי.
בשנות ה-90 יזמה למברט פרויקט שימור ושיקום לבית הכנסת בן-עזרא בקהיר, הידוע כ"בית כנסת הגניזה" על שום מאות אלפי המסמכים והכתבים מהאלף הראשון לספירה שנמצאו בו. בישראל, למברט הייתה ממתנגדיה של תוכנית מרכז העסקים העירוני שקבע שורת מגדלים בשדרות רוטשילד בתל אביב. מבלי לבקר בעיר, לוחמת השימור קראה תיגר על התוכנית בטענה שהיא מפרה את המרקם ההיסטורי לטובת אנשי ההון.
13 גברים קדמו לה
למברט תעשה היסטוריה קטנה בפרס וולף, כאשה הראשונה שזוכה בפרס האדריכלות אחרי 13 גברים, ובהם אדוארדו סוטו דה מורה הפורטוגזי (2013), פיטר אייזנמן האמריקאי (2010), ז'אן נובל הצרפתי (2005) ופרנק גרי הקנדי-אמריקאי (1992). ד"ר ליאת בן דוד, מנכ"לית קרן וולף, התגאתה בהודעתה כי "העובדה שכ-30% מהזוכים בפרס השנה הן נשים - משמחת במיוחד".
