ב-1992 אצרה האמנית ציונה שמשי את התערוכה "עבודות לא טובות – האמן הוא הקובע". אמנים ויוצרים מתחומים שונים, בהם אדריכלים בכירים כמו יעקב רכטר, אלדר שרון ודן איתן, חשפו בתערוכה עבודות שלהם והסבירו מדוע אינן טובות דיין.
אלה היו זמנים אחרים. גם האדריכלים היו אחרים. בנוגע להצלחה, לפרסים ולכיבודים - אדריכלים מוכנים להתייצב בן רגע כדי להתראיין. אך כשביקשנו מהם בשעתו, בערוץ האדריכלות של Xnet, להתמודד עם עבודה פחות טובה מעשה ידיהם - היה מאתגר למצוא את מי שיסכים להודות בטעות אחת ויחידה.
האם ייתכן ששגיאות שמורות לאנשי מקצוע אחרים, בשעה שתחום האדריכלות הישראלי של ימינו מציע פרפקציוניזם ללא פשרות עם אחריות לכל החיים? אולי זה אגו שביר שחושש להיפצע, ואולי זה פחד מתביעות פיצויים של לקוחות שיבינו (אם טרם הבינו זאת) כי הם מתגוררים בתוך כישלון, בניגוד למה שהסבירה מנהלת השיווק של הפרויקט.
מדובר בכתבה חריגה בערוץ האדריכלות של Xnet. רוב ימות השנה, אנחנו מציעים כאן חשיפה של פרויקטים חדשים, תחרויות שמנבאות מבנים עתידיים או פרויקטי שימור שמפיחים חיים חדשים בבניינים מוזנחים. אבל לא צריך יותר ממבט חטוף מעבר לחלון - כל חלון, בכל מקום בארץ - כדי לדעת שיש הרבה מקום לשיפור. מה אפשר, אפוא, ללמוד ממבנים לא טובים כדי לשפר את רמת האדריכלות שלנו?
לקראת יום הכיפורים, פנינו לעשרות אדריכלים מובילים, שנמצאים במרכז העשייה ובצמתי קבלת ההחלטות, ושאלנו אותם בפשטות: על איזה מבנה צריכה האדריכלות הישראלית לבקש סליחה? איזה בניין או פרויקט הסבו נזק למשתמשים ולסביבה שבתוכה נבנו?
חלקם חששו להתבטא גם הפעם, והתחמקו בדרך זו או אחרת (נזיפות בסגנון ״למה לסכסך״ או סמיילי לשנה טובה ומתוקה שוגרו אלינו לסירוגין). את הביקורת המלומדת שלהם, שמושמעת בשיחות פרטיות ושחלקם אף מחנכים על ברכיה את הסטודנטים באוניברסיטה, הם מעדיפים כנראה לחסוך מהציבור הרחב. לא טוב להמשך הקריירה.
לשמחתנו, שורה של אדריכליות ואדריכלים מובילים, בהם זוכי פרס ישראל, נענו להזמנה ללא חשש. הם מפרטים כאן, ללא כחל ושרק, מה דוקר את עיניהם, מה מפריע להם כמתכננים, ואילו טעויות אסור לאף אדריכל לשחזר בישראל.
נ"ב: ביקשנו לא להתייחס לתחנה המרכזית החדשה בתל אביב, כבחירה ברורה מאליה.
1. עדה כרמי מלמד | כלת פרס ישראל לאדריכלות | בוחרת את
התוספת על בית האיכרים, תל אביב
תכנון: שמואל רוזוב | שימור: בר-אוריין אדריכלים
״בראשית שנות ה-40 כתב אלתרמן כי ׳דין הבתים לשקוע, לא דין הבתים לעמוד׳, אולי כדי שאזרחי הפואמה שלו יכינו את עצמם לרע מכל.
עד לא מכבר, בצומת הרחובות קפלן ולסקוב בתל אביב, עמדו שני מבנים לתפארת: בית האיכרים ובית בני ברית. לפני שנים ספורות נהרסו שניהם. האחד שבק חיים לחלוטין ואילו השני עדיין עומד, אך נותר ללא נשמה. הכובע השחור מטעם ההשגחה העליונה, שנחת על בית האיכרים הלבן, הוא הדוגמה האחרונה, הבוטה והמפתיעה, של תוספת בנייה על בניין לשימור.
במבט מהרחוב, הכובע נראה כתחנת כוח מתכתית ושקופה, שגופי תאורה בגבהים ובמרווחים שונים מרצדים בתוכה. הוא צופה אל העיר מבעד לתריסי זכוכית כהים, שעוטפים את כולו ואמורים להגן על קירות הזכוכית הפנימיים מהסביבה, מהאקלים, מהבוהק ומהקרינה.
הכובע הזה מרחף מעל גג בית האיכרים שמתחתיו כגוף זר לחלוטין, כאילו מלכתחילה היתה כוונה לאפשר לו לשוט לכל רוחות השמיים, להתעופף באוויר ולנחות על כל גג תל אביבי אחר, קרוב או רחוק. זהו מבנה שאינו שייך לשום מקום, שמשוחח עם עצמו בלבד ומצפצף על המרחב העירוני. דומה שההתעלמות המוחלטת מהקיים היתה נקודת מוצא של הקונספט האדריכלי הזה והפכה אותו ללגיטימי, וכל זאת לכבוד ה׳שימור׳. לאחר שאושר על ידי העירייה ונבנה, נעשה הכובע השחור אב-טיפוס ממין חדש, מכשיר של לגיטימציה מן המוכן לכל תוספת בנייה עתידית שתהווה שכבה נוספת, מנוכרת ומתנכרת, למורשת האדריכלות שמתחתיה.
במקומות רבים בעולם פועלים בעיריות משמרי בניינים עם אורך רוח, שמקצועם הוא לתת מענה לשאלה לאן הולכת העיר, מה צביונה הראוי, מהו זיכרון ואיך צריך וראוי לשמר. שומרי הסף של התרבות דואגים לרוב מבני הציבור שנועדו לשימור, ובעבורם נוצרו אמות-מידה הקשורות בצורה, בייעוד ובקונסטרוקציה כמכלול. שום בניין לא ׳ירחף׳ מעליהם או ייצמד אליהם. הם זכו לשימור אמיתי.
אנחנו מצפים לשומרי סף ממין זה. תל אביב היא עיר בינלאומית. בניינים רבים בה, מאלה שנבנו בשנות ה-30 וה-40, זיכו אותה בתואר ׳אתר מורשת עולמי׳ ומהווים אוצר שהעיר התכבדה בקיומו. ועדיין, נושא השימור בה מוצא פתרונות מעוררי תמיהה. תוספות חדשות נבנות על גגות של בניינים ישנים, שנותרו מעוותים עד היסוד. לצערי אין שום הסכמה בשאלה מהו בניין ׳יפה׳ או מהן פרופורציות אדריכליות נעימות. הכל פרוץ וכל הכובעים כשרים. השימור בעיר נכנע ללחצים כלכליים, ולא הועמדו קריטריונים תרבותיים וחזותיים לעצירת הסחף.
כולנו מנהלים עם העבר ועם המורשת האדריכלית שיחות ללא קצה, גם משום שעקבותיהם חוזרים ומתעתעים בנו מפעם לפעם. אך בכל הנוגע לשימור, אנחנו מתנדנדים בין העִקבות והעכבות והעקביוּת, מוחקים את ההיסטוריה החזותית, את קנה-המידה האנושי ואת הרבגוניות של הרקמה העירונית, ובהדרגה מחסלים את תל אביב״.
2. יואב אנדרמן | אנדרמן אדריכלים | בוחר את
תחנת הכוח התרמו-סולארית באשלים
ברייטסורס אנרג'י
״באחד השומקומים האחרונים והיפים בישראל הציבו מגדל בטון, שעל ראשו זורחת שמש שנייה, מסנוורת לא פחות מהראשונה, שרואים מבאר שבע, מרחק של 40 קילומטר.
תחנת הכוח באשלים מחרבת נופית ותרבותית עשרות קילומטרים של מדבר. טכנולוגיה עתיקה, יקרה ובזבזנית שלא רלוונטית כבר שני עשורים, לא יכולה לעשות טוב בשום אריזה. במקום לאשר תקני ׳בנייה ירוקה׳, שכולם כסת"ח ומפולת ביורוקרטית, פשוט לעצור החרבה הזויה של מעט הטבע שעוד נשאר פה. כשמבנה זוכה מהשכנים שלו לשם החיבה ׳העין של סאורון׳, לא צריך להסביר למה צריך לבקש עליו סליחה״.
3. טלי חתוקה | אדריכלית, מעצבת עירונית ומנהלת "המעבדה לעיצוב עירוני" | בוחרת את
גשר יהודית מעל נחל האיילון, תל אביב
תכנון: חן אדריכלים, הנדסה: רוקח אשכנזי
"גשר יהודית בתל אביב עורר מתחים פוליטיים רבים סביב תהליך בנייתו וחילול השבת. עם תום הבנייה, וללא קשר למתח הפוליטי, ראוי לשאול: מה הושג?
״מנקודת מבט של תכנון עירוני, למרות הרצון לחבר את העיר משני צדי נחל איילון, הגשר מחבר שתי נקודות שאין להן חשיבות רבה. כל סטודנט מתחיל בעיצוב עירוני יודע, שעל מנת לייצר תנועה בציר יש לחבר שתי נקודות שיש להן משמעות, כדי שיהוו מקור משיכה. מנקודת מבט של משתמש, הגשר אינו מספק נוחות אקלימית, ובשמש הקופחת של מדינת ישראל יש להעריך שמעטים ישתמשו בו. ברמה העיצובית האדריכלית, למרות שבהחלט מדובר בעניין של טעם, הסטרוקטורה גסה מאוד - מאמץ הכרחי כדי לגשר בין שני חלקי הגדה של הנחל. ואחרון, אך חשוב לא פחות, מנקודת מבט כלכלית מדובר בגשר יקר שמומן מכספי ציבור בעלות של כ-70 מיליון שקלים. האם התוצאה שווה את העלויות הכספיות והפוליטיות-חברתיות? ממש לא בטוח.
גשר יהודית אינו לבד. יש גם גשר המיתרים בירושלים, גשר מיתרי-עד בנהריה או גשר הסליל הכפול בבאר שבע. ייתכן שהם מעניינים ויפים מבחינה סטרוקטורלית (חלקם אפילו זכו בפרסים), אבל האם צריך אותם? האם נפח התנועה בהם והשימוש בהם מצדיק את המימון היקר שלהם? בנסיעותיי הרבות ברחבי הארץ, פיתחתי תחביב להתבונן בתנועה על הגשרים המגלומניים הללו להולכי רגל. תמיד הם עומדים בשיממונם, ונדמה שהם משרתים יותר את הצורך של העיר במיתוג מאשר את צרכי התושבים״.
4. ישראל גודוביץ | אדריכל | בוחר את
ביתני הרחוב של מפעל הפיס
תכנון: צבי לישר
״הרחוב נועד לתועלת הציבור, לא להשחתה שלו. ביתני מפעל הפיס נולדו בחטא. הם עוצבו אי שם בשנות ה-70 המאוחרות או ה-80 המוקדמות, ותוכננו על ידי משרד פרסום. הם גוזלים שטח מהמרחב הציבורי ואין להם לא רישיון לעסוק במסחר ולא היתר בניין (הייתי מהנדס העיר, ככה שאי אפשר להתווכח איתי בנושא הזה).
ב-1999 ניסיתי לדרוש ממנכ"ל הפיס דאז להסיר את המפגע הזה מרשות הציבור. הוא גייס את כל העולם ואשתו כדי להסביר שאני מונע מעיירות הפיתוח ליהנות מכספי הציבור המוענקים, ככל הנראה, ביושר ובחלוקה צודקת. על זה השבתי לו שבנוסף על כל היופי האדריכלי והחברתי שהם מספקים, הם גם על תקן משחיתי הציבור בכך שהוא מעודד הימורים.
אפשר לעשות את מה שעושים בפנים בכל חנות אחרת ברחוב, ויש אלף דוגמאות לאיך לעשות ביתנים וקיוסקים טובים ויפים. למה ללכת רחוק? תראה את הקיוסקים של תל אביב. ביתן הפיס הוא בלי ספק הבניין הכי מכוער במדינה, ואולי בעולם״.
5. דניאל זרחי | אדריכל, שותף ב-Studio PeZ | בוחר את
נמל התעופה ע"ש בן גוריון
אדריכלים: S.O.M, משה ספדי, רם כרמי
"׳האם העיר העכשווית היא כמו שדה תעופה – הכל אותו דבר?׳ - עם השאלה המתריסה הזאת פותח רם קולהאס את הטקסט הקנוני שלו, ׳ערים גנריות׳. המשפט הזה שולח חצי ביקורת לערים הזהות-ברובן של היום, אבל מגלם גם אמת אדריכלית על נמלי תעופה. בשל דרישות פונקציונליות רבות (ביטחון, בטיחות, הפרדת נוחתים מממריאים, ועוד המון פרטים שמשפיעים על התכנון), רבים משדות התעופה בעולם אכן נראים דומה.
כשאדריכלים מקבלים לידם תכנון של שדה תעופה, אחת השאלות שהם מתבקשים לענות עליה היא: כיצד בכל זאת אפשר להעניק לו זהות וספציפיות שתהלום את המדינה שבה הוא שוכן? אני מתאר לעצמי שגם בנמל התעופה בן גוריון התמודדו האדריכלים (בתכנונו השתתפו כ-80 חברות תכנון) עם השאלה הזאת.
התוצאה היא שבמקום להדגיש את היתרונות האינהרנטיים של מבנה כזה – הדגשת קונסטרוקציה מיוחדת, למשל, כמו בנמל התעופה באראחס המוצלח במדריד (שתכנן ריצ'רד רוג'רס) – במקרה שלפנינו בחרו האדריכלים להוסיף בומבסטיות סימבולית מיותרת, דוגמת מפל המים באולם הממריאים, העמודים המונומנטליים באולם קבלת המזוודות, ופרטים ׳מעודנים׳ נוספים.
אילו היה מדובר בעוד מבנה, ניחא – אבל כשמדובר בבניין הראשון שמקדם את פניהם של הנכנסים לישראל, זה מוביל לכך שהם מקבלים מנה גדושה של הצד הפחות עדין של הישראליות. אולי זו הכנה טובה לביקור״.
6. מרדכי (מוטי) בן חורין | אדריכל | בוחר את
מגדל עזריאלי שרונה , ועוד מגדלי משרדים מזכוכית שמוקמים בישראל
אדריכל: משה צור
״מפריע לי שבונים בישראל בנייני משרדים מזכוכית. בארץ שטופת שמש כמו ישראל זה לא דבר הומני, וזו תופעה שלא מתאימה למזרח התיכון. הרבה מאוד חום ואור נכנסים, ועלות מיזוג האוויר גבוהה מאוד. יש בזה גם ממד של אי-התחשבות באדם שהולך בעיר, ומשתקף עליו האור במקום שיהיה רגוע ומוצל.
באותה הזדמנות אני רוצה לציין את כיכר הבימה, שתכנן חבר טוב שלי, דני קרוון. כיכר שאין בה כמעט צל, הכל בוהק וממש אי אפשר ללכת בה ביום. זו כיכר שאני סולד ממנה, כי היא בוהקת. לצידה נמצא גן יעקב, שהוא הדוגמה ההפוכה: תכנון מאוד אנושי עם צל״.
7. דן איתן | חתן פרס ישראל לאדריכלות | בוחר את
שיפוץ היכל התרבות בתל אביב
תכנון מקורי: דב כרמי, זאב רכטר ויעקב רכטר
שיפוץ: קולקר-קולקר-אפשטיין
״האדריכלות הישראלית עסוקה מאוד בטיפול בבניינים שהם חלק מהיצירות החשובות שנעשו בארץ לתקופתן ולזמנן, והיא מטפלת בהם תחת הסיסמה ׳עכשוויות׳. דוגמה לכך היא היכל התרבות בתל אביב, שהנהלת המקום ביקשה להפוך אותו למודרני ונגיש. לצורך כך הקימו ועדה מקצועית, שהחליטה שהבניין עשה את שלו ואפשר לשנות אותו. לא מדובר בסתם בניין. שנה קודם לכן החליטו באיחוד האדריכלים הבינלאומי (UIA), שהוא נהדר.
אבל פה, בישראל, החליטו שאדריכלות מודרנית משנת 1957 אפשר לחתוך, להאריך, להגביה ולשנות. אדריכלים ישראלים מדור שני ושלישי החליטו שאפשר לשנות את המבנים ולהתייחס אליהם אחרת, כראות עיני האדריכל העכשווי - ׳זה הזמן שלי, ואשנה את הבניין הוותיק למה שאני חושב שהוא צריך להיות׳. איפה הגבול? רק חשוב להזכיר להם, שהעכשוויות של היום זה האתמול של מחר. זו פעולה מתמדת של שינויים״.
8. בתיה סבירסקי מלול | באה אדריכלים | בוחרת את
מתחם מוזיאון תל אביב, הקאמרי והאופרה הישראלית
מתכננים: פרסטון סקוט כהן. יעקב ואמנון רכטר
״איני יודעת אם בקשת סליחה היא הניסוח הנכון של הדברים. אולי צריך לשאול מהו האקלים שאליו נולדת האדריכלות הישראלית לדורותיה - וממש כמו בני אדם, איך היא מזדקנת?! או אולי, מהו המבנה שאכזב אותי אישית, למרות שבתקופות מסוימות חשבתי שהוא מעניין ולכאורה חדשני?
בעיקר כאשר מדובר במבנים משמעותיים בזכות עצמם, שמהווים נקודת ציון (Landmark), ולא רק ברקמה אורבנית של מבנים אנונימיים מוכי מרפסות קופצות או פסיפסים מתפוררים, קשה לי במיוחד דווקא עם מתחם מוזיאון תל אביב, הקאמרי והאופרה הישראלית.
הכל היה מלא כוונות טובות, רק התוצאה בעייתית: מרחב ציבורי מבולבל וסגור לסביבתו. הפליא לעשות מבנה מוזיאון תל אביב החדש, שאינו המבנה ה׳מכוער׳ ביותר בסביבה אלא דווקא המאכזב ביותר, בניגוד למבנה הישן והטוב. המתחם סובל מבלבול, מחוסר קנה מידה ופרופורציה, ובעיקר מניתוק מסביבתו: מהפארק, מהכיכר ובעיקר מאנשים. בניגוד לצפוי ממבנה מוזיאון לאמנות, הוא מנותק ואינו מקרין כמעט דבר לעיר.
האמנות הספונה בין כתליו מרוחקת ובלתי נגישה. המרחבים בסביבתו נטושים (ולא רק בזמן הקורונה), וחזיתותיו המוזרות, שבהתחלה נראו לי מעניינות, אטומות ועוינות. בעיקר מוזרה הכניסה שלו: מיקומה, קנה המידה המקטין שלה, וגם בית הקפה הסנובי שהשתלט על גן האמנות הקטן והנפלא של המוזיאון המקורי. זהו בית מפגש יקר ומרוחק, המעוצב בשעטנז בין מיניאטורה של משטחים משולשים בדומה לחזיתות המוזיאון, המעוצבים בפלסטיק מתוח, לבין חיקוי של ריהוט קלאסי של בתי קפה אירופאיים. פנים המבנה, על באר האור הענקית והנפלאה שלו, שסביבה מסודרות הגלריות, אינו מצליח להציל את המצב בשבילי.
אני מתלוננת רבות על חוסר האפשרות לחדש ולחקור באדריכלות הישראלית. על ברוני שלושת הכ״פים (כוח-כסף-כבוד) המעוניינים ברווחים מהירים, ועל יזמים ציבוריים המוכנים לבצע רק את הרוטיני המוכר והקל. השאלה היא מהו חידוש אמיתי, כזה המתבטא בטכנולוגיה חדשה לטובת עולם יותר טוב (למשל בנייה ירוקה באמת – טכנית, ובעיקר רעיונית וחברתית), ומהו מנייריזם צורני המזדקן רע?
חיבוטי הנפש שלי אינם צריכים להישאר רק מנת חלקנו, האדריכלים, אלא להיות נר לרגליהם של יזמים ציבוריים ופרטיים, שכן עתיד טוב יותר אפשרי רק מתוך בחינה מתמדת, ניסיון ותהייה על אודות אדריכלות שתורמת לחברה ולסביבה לאורך זמן. רק שיתוף פעולה, עבודה משותפת ובחינה בלתי נגמרת של המצאי יוכלו להציל את המצב: לחזור ולהשתמש ביכולות היצירתיות של האדריכלים לעצב עולם הוגן וטוב יותר״.
9. הלל שוקן | שוקן אדריכלים | בוחר את
אדריכל: סלו הרשמן
״אני חושב שזו החמצה כמעט בכל אספקט של מקצוע האדריכלות, מקצוע שחייב לתת מענה לצרכיהם של שני לקוחות: המזמין הישיר, שבמקרה זה אלה הנהלת הסינמטק והקהל שמיועד להשתמש בבניין, והמזמין העקיף, שהוא הציבור הרחב שחולף בסביבת הבניין ואמור לקבל ערך מוסף מנוכחותו במקום.
בניין הסינמטק נבנה בשני שלבים: בשלב הראשון נבחרו ביטוי אדריכלי, עיצוב נפחי וחומרי גמר, שהיו זרים לסביבה הבנויה ואולי התאימו יותר לסביבה ירושלמית. כעבור שנים נבנתה תוספת, שלא רק שלא עשתה לשיפורו של המכלול, אלא יצרה רעש עיצובי מיותר תוך שימוש בציפוי מתכתי בצבעי אדום בוהק ואלומינים טבעי.
לבניין שאינו גדול תוכננו ארבע כניסות, ששלוש מהן מיותרות ובקושי נעשה בהן שימוש. למרות ריבוי הכניסות, חשיפת המתרחש בפנים מוגבלת, ואפילו הקפטריה נבלעת בעומק המבואה ואינה חשופה לכיכר הסמוכה. לרחוב הארבעה מפנה הבניין כניסה דרמטית, שמובילה למבואה גבוהה וארוכה -לכאורה, עד שמסתבר שהאורך הוא אשליה שמושגת באמצעות מראה.
אם לא די באכזבה אחת, מגיעה עוד אחת, כשמסתבר שאל אולמות הקולנוע שמוקמו במרתף מגיעים בגרם מדרגות מפותל, ברוחב שמתאים במקרה הטוב למהלך מדרגות בבניין מגורים או אפילו בבית פרטי. בכל פעם שאני מבקר בבניין אני תוהה מה עושים בארבע הקומות שמעל, ואיך בכלל מגיעים אליהן״.
10. מיכל קימל אשכולות | קימל-אשכולות אדריכלים | בוחרת את
בית נמיר, רחוב ההלכה 1 פינת דרך נמיר, תל אביב
תכנון: הוברמן ברעם אדריכלים
״בניין אחד, גרוע או מכוער ככל שיהיה, הוא תופעה נקודתית. לעומת זאת, יש תופעות כלליות, שההשפעה השלילית שלהן גורפת. הן נוכחות בכל רחבי הארץ, ולכן הן גרועות בהרבה. הכוונה היא למפגעים של רעש ויזואלי, למשל תופעת המרפסות המדלגות.
ֿ
זו דוגמא לאופן שבו תקנות יבשות, שנוסחו על ידי פקידים, השפיעו לאורך שנים ארוכות על המראה של בנייני מגורים בכל הארץ והפכו את החזיתות למפגע אסתטי ורעשני. התקנות, שנכנסו לתוקף ב-1992, באו למנוע את סגירת המרפסות שהייתה נפוצה לפני כן, וקבעו שלא ניתן לבנות מרפסות פתוחות זו מעל זו. בתגובה, הראש הישראלי המציא את הפטנט של מרפסות מדלגות.
למרבה השמחה, תקנות אלו בוטלו לפני כמה שנים וחזיתות בניינים התחילו לאחרונה להירגע. דוגמאות למפגע לא חסרות: שכונות שלמות בכל רחבי הארץ, שנבנו במהלך תקופה זו, סובלות מכיעור עצבני. הבניין בפינת דרך נמיר ופנקס בתל אביב תמיד פוגש אותי כשאני נוסעת צפונה, וצובט לי בעין ובלב. המבט הזה של הצומת כולל עוד תופעות קשות של המרחב הציבורי שלנו: שממה עירונית חסרת קנה מידה ולא נעימה להולכי רגל, עמודי חשמל שחברת החשמל לא טורחת לטמון בתת הקרקע, מדרכות צבועות גם היכן שלא צריך, ובקיצור – הרבה רעש ויזואלי״.
11. אורית מילבואר-אייל | מילבאואר אדריכלים | בוחרת את
גדרות בתי ספר כמו תיכון עירוני ד' ברחוב יהודה המכבי, תל אביב
״גדרות מוסדיות תוחמות מבני ציבור בכלל, ובעיקר מבני חינוך, כאילו היו בית כלא. האופן שבו זה נעשה מעורר תחושות של סגירות וניתוק. במקרים רבים מוסיפים יריעות של יוטה כחולה על הגדרות, על מנת ליצור חיץ בין הרחוב לבין הילדים בחצר. הפתרון הזה אולי זול, אבל מאוד מכוער וגם פוגע ויזואלית ברחובות בסביבת בית הספר או אשכול הגנים.
הגדר המוסדית היא אנטי-אורבנית בעליל. היא מנתקת את המבנה מהסביבה. לדעתי, חשוב לתכנן מבני ציבור מזמינים שישמשו את הציבור גם מעבר לשעות הפעילות הרגילות של בתי ספר וגנים, ויתקשרו עם הסביבה שלהם גם מבחינת הבינוי. ניתן להגיע לתוצאה הרצויה בדרכים אחרות, ללא גדרות, מבלי לפגוע בביטחונם של התלמידים. ממקמים את הבניין בקו אפס לרחוב, כשבחזית לרחוב מתוכננות פונקציות המתקשרות עם הסביבה העירונית ולא מתנכרות אליה״.
12. אמנון בר-אור | אמנון בר אור-טל גזית אדריכלים | בוחר את
הסראייה החדשה בכיכר השעון ביפו
תכנון מקורי: המהנדס ברוך פפירמייסטר
שיקום ושימור: אייל זיו אדריכלים
"במבנה הסראיה החדשה בכיכר השעון ביפו, ה׳משמרים׳ רוקנו את הבניין ההיסטורי מכל תוכן, בכך שהותירו חזית חלקית מהמבנה המונומנטלי. זהו מעשה שנעשה בכוונה תחילה, כהצהרה פוליטית של עיריית תל-אביב-יפו. מחיקה מכוונת של התכנים והמורשת התרבותית הפלסטינית של יפו לפני 1948. חזית ללא מובן וללא פשר, בכיכר המרכזית של העיר.
זו דוגמה לכניעת האדריכלים לפקידות הפוליטית, על ידי יצירת אדריכלות של תעמולה, תוך אשליה כי מחיקת המורשת הבנויה תמחק את הזיכרונות של ילידי המקום״.
13. פרדי כהנא | אדריכל | בוחר את
בית הנעורים, קיבוץ חולדה
תכנון: רם כרמי
״עם המעבר מהלינה המשותפת (הילד בקבוצתו, חי וישן בבית הילדים) ללינה המשפחתית (הילד אמנם ישן אצל ההורים אבל ממשיך את חייו בחינוך המשותף), חל שינוי משמעותי באורח החיים הקיבוציים: הגדלת דירות, התאמת בתי ילדים וכו'. שינויים אלה דרשו גם אבחנה מרחבית, ובמחלקה לתכנון של התנועה הקיבוצית הוקם מדור מחקר ופיתוח בראשותי, שעבודתו גם כללה בדיקה והכנות פרוגרמתיות לתכנון לגיל לאחר בר מצווה – החזרת הילדים ללינה משותפת במעונות מיוחדים; שנקראו בתי נעורים.
למרות שבמחלקה כבר הוכנו הצעות מוקדמות, קיבוץ חולדה פנה לרם כרמי בבקשה לתכנן בעבור שכבת הנעורים בית 'ייחודי' ברוח הקיבוץ השיתופי. המחלקות התנועתיות, תכנון וחינוך, הציעו את עזרתם אך גם חולדה וגם כרמי התעלמו והבית נבנה, באישור מוסדות חולדה, על טהורת תפיסתו של האדריכל, גם בתכנונו הפונקציונלי וגם בעיצובו החללי ואדריכלי.
נעורי חולדה סירבו להיכנס לבית, וההורים והמחנכים תמכו בהם. הבית מעולם לא אוכלס כבית חינוך, ועומד עד היום עזוב. זו דוגמה לתופעת יצירה 'אדריכלית' עילאית, ללא העמקה והבנה של הצרכים האמיתיים, ומאידך הנכונות של מוסדות קיבוץ 'לסמוך' גם על היוזמים (שיודעים יותר טוב...) וגם על האדריכל".
14. יניב פרדו | יניב פרדו אדריכלים | בוחר את
בית הכנסת "החורבה" ברובע היהודי בירושלים
שחזור: מלצר אפריל אדריכלים
"בית הכנסת נהרס כליל במלחמת השחרור. מאז קום המדינה עורר תכנון 'החורבה' דיון והעלה מחלוקת, האם לבנות מבנה עכשווי, לשחזר את המבנה המקורי או להנציח את זכר המקום על ידי השארתו הרוס. כאשר הוחלט להקימו מחדש ולהחיות את הזיכרון והסמליות שלו, נבחרה דרך, שלעניות דעתי היא אחת הטעויות של האדריכלות הישראלית בסוגיית השימור.
המבנה שוחזר בדמותו המקורית, בשפה ניאו-ביזנטית ובדמות של מסגד טורקי. הניסיון לשחזר במדויק מבנה שלא קיים יותר ולכפות עליו פתרונות קונסטרוקטיביים ומערכתיים הוא מאולץ, לא אותנטי ולא רלוונטי, על אף שנעשה בידי אנשי מקצוע מהשורה הראשונה.
הצעתו של האדריכל היהודי-אמריקאי לואי קאהן, שהוצגה ב-1968, הייתה יכולה להיות הזדמנות להקים בישראל את אחד המבנים המעניינים במאה ה-20. פרויקט מונומנטלי המייצר דיאלוג בין הווה לעבר, בין לב השכונה לכותל - דרמה פלסטית, שמשמעויותיה המיסטיות והפואטיות מעוררות מחשבה. ההצעה של קאהן נגנזה, ומה שנותר הוא רק סדרת שרטוטים ומודלים יוצאי דופן. מנקודת מבט אישית, כמי שעבד במשרדו של האדריכל רם כרמי, אני זוכר איך אזכור ה'חורבה' היה מעלה אצלו רגש של נוסטלגיה וגעגועים, ביחד עם תחושה של החמצה על הפרויקט שלא מומש. אהבתי לבקר אצל כרמי, שהציג בגאווה בסלון ביתו את דגם העץ המתפרק שבנה קאהן.
פרויקט השחזור שבוצע בסופו של דבר, והפחד מהפרויקט שלא מומש, מביאים לידי ביטוי תופעה בעייתית באדריכלות הישראלית: פחד להפוך מצב קיים לרלוונטי, ולהתרומם לרמה של אדריכלות מונומנטלית".
15. עמי שנער | מן שנער אדריכלים | בוחר
הרבה מבנים, וסוג אחד במיוחד
"אפתח ברשימה חלקית: סינמטק תל אביב (רע בכל אמת מידה, פנים וחוץ), מגדלי TLV במתחם השוק הסיטונאי (סוג של מכלאות), מגדל נווה צדק (גוהר בגסות על המקום המיוחד הזה), התחנה המרכזית בירושלים (שבשבחה אפשר לומר רק שהיא ידידותית יותר מזו של תל אביב), בניין האקוודוקט (אחיו הקטן של הולילנד בירושלים) במודיעין, בניין מגדלור בתל אביב (עדיין נורא, גם אחרי כל כך הרבה שנים) וכמוהו מגדל שלום הוותיק הבימה (קיטש השוכן לצד היכל התרבות המופתי), החניון והקומות החשוכות של כיכר אתרים, מגדל האופרה, מתחם המשרדים המכונה בית הטקסטיל, קניון חדרה החדש (איום), המגדלים על חופי נתניה וגבעת אולגה, וישנם עוד רבים וגרועים, לצערי.
אבל מי שצריכים לבקש מאיתנו סליחה יותר מכל, הם אותם עשרות אלפי בנייני מגורים סתמיים הניבטים אלינו מכל עבר: 'קריות-סביונים-נאות, השקד-מגדלי-הדקל-גבעת הרקפות-כרמי גת-חלומות חדרה-סי קולקשן-מול-ים'. בניינים אלה אמנם מציעים 'יחידות דיור', אך לבטח אינם בונים עיר, אפילו לא מנסים. להיפך, הם רק מוסיפים לכאוס האורבני האופייני כל כך לישראל, ועכשיו גם לגובה.
פעם, כשעוד טיילנו בערי אירופה, היינו מלאי השתאות לנוכח הרחובות היפים, הכיכרות, השדרות, הגנים העירוניים. ואצלנו: ערב-רב של מבנים סתמיים, מונחים כלאחר יד במרחב הציבורי המוזנח בדרך כלל. למרבה הבושה, הרחובות היפים, הפעילים, אלה שנותנים תחושה של הוויה עירונית, נותרו רק בערים הישנות שלנו – לב תל אביב, מרכז ירושלים, העיר התחתית בחיפה, העיר העתיקה בבאר שבע, ואולי פה ושם עוד כמה.
אז מה קרה לנו? האם איבדנו את היכולת לבנות ערים של ממש? נדמה שכן. ובכל זאת, יש לנו אדריכלים ואדריכליות מעולים, המודעים יותר מאי פעם לצורך באדריכלות ובעירוניות טובה. כל שנדרש הוא לתת להם לעשות את מלאכתם".
