בשנים המוזנחות של רחוב לילינבלום, הרבה כסף החליף בו ידיים, באופן מילולי, באצבעותיהם של חלפני הדולרים המפוקפקים שנהגו לעמוד בו ולסחור בכסף שחור. היום זהו אחד הרחובות היוקרתיים ביותר בתל אביב, והכסף שמחליף בו ידיים גדול בהרבה: הדירות שנמכרות בבתי-המידות היפהפיים שמחדשים את פניהם לאורך הרחוב נמכרות בסכומי עתק.
באמצע העשור שעבר, הבית ברחוב לילינבלום 14 עדיין היה מרופט ומתקלף, כשיגאל פרגמנצב שכר את הדירה בקומת הקרקע. הוא לא היה יכול לדעת באותו שלב, שיום אחד יקנה את הבניין ויוביל בו מהפך דרמטי; הוא בוודאי לא שיער כמה ארוך יהיה התהליך – לא פחות מעשר שנים.
אז, מתחת לפסי הצבע הוורודים שמישהו כיסה בהם את הבניין המתפורר, פעלו בו כמה בתי מלאכה ותיקים – מתפרה, חנות ספרי קודש, בית דפוס וסטודיו של צלם – ובעיקר הסתתרה היסטוריה. את הבניין, מראשוני אחוזת בית, הקים ב-1913 יוסף רודי, צלם מיתולוגי שתיפעל בכניסה לבניין את ה"צלמניה" (פוטו, בעברית הצחה של תל אביב הקטנה) המפורסמת שלו במשך שנים רבות. אגב, לא מדובר בעסק צילום מפורסם אחר תחת השם "הצלמניה", שפועל עד היום ברחוב טשרניחובסקי בתל אביב, ושאותו ייסד רודי וייסנשטיין.
רודי עלה מרוסיה, ובדרכו ארצה קנה את תוכניות הבית מאדריכל עלום באירופה. "הוא ידע שהם הולכים לבנות את העיר העברית הראשונה", אומר פרגמנצב, מעצב בהכשרתו.
בית-הקומתיים הפינתי תוכנן בסגנון האקלקטי שמאפיין רבים מהמבנים בתל אביב בעשוריה הראשונים, תוך שילוב בין אלמנטים מקומיים כמו חלון יפואי עגול מעל דלת הכניסה וחלונות מקומרים לבין מוטיבים אירופיים כמו שמונה עמודים עם כותרת יוני שמפארים את החזית, כשבשתי חזיתות הצד יש מרפסת קטנה הנתמכת בתומכות מעוטרות במגיני דוד.
"הבית היה בבעלות הדור השלישי של משפחת רודי", מספר פרגמנצב, "ומאוד התחברתי איתו". הבעלים התלהב, לדבריו, מהשיפוץ המקיף שנעשה בדירה הישנה, נוכח לדעת שמכבדים את הבניין והמסורת, "והוא החליט שהוא מוכר את הבניין לי, למרות שהיו לו הצעות יותר גבוהות". הרוכשים (פרגמנצב ושותפו גיל סלוין, שהכירו כמלצרים במסעדה של איל שני בירושלים והפכו לשותפים כיזמי נדל"ן) נתנו את מלתם: כאשר יחודש הבניין – הוא ייקרא על שמו של רודי. אף שדור הנכדים שמכר את הנכס לא זכה לראותו בגלגולו החדש, כי הלך בינתיים לעולמו, ההבטחה קוימה.
האדריכל יניב פרדו הכין את תוכניות השימור והשיפוץ כבר ב-2007 וההיתרים השונים התקבלו, אלא שכעבור שנה פרץ המשבר הכלכלי העולמי, והפרויקט הוקפא יחד עם שוק הנדל"ן כולו. ארבע שנים היו צריכות לעבור לפני שהתהליך התחדש, והפעם בתכנון שונה. "היכולת הכלכלית שלנו כבר הייתה אחרת, ורצינו להוציא מהבניין את החזון האמיתי שלנו ולא להתפשר", מספר פרגמנצב. "חזרנו ליניב ותכננו הרבה פחות דירות עם הרבה יותר פרטים וגמרים ברמה הרבה יותר גבוהה".
הודות לשטחו הגדול של המגרש (800 מטרים רבועים), ולסיווג לא-מחמיר ברמת השימור, הורשו היזמים והאדריכל לשמור רק על החזיתות לרחוב וחדר המדרגות. כך יכלו להרחיב את הבניין על חשבון החצר האחורית, ולהכפיל את מספר הקומות לארבע. כל הבניין נהרס בשיפוץ ונבנה מחדש, מלבד החלקים שהוגדרו לשימור.
אחרי שלוש שנות עבודה, נחנך לאחרונה בית הדירות היוקרתי והוא כולל שמונה דירות בגדלים שונים: שתי דירות גן בקומת הקרקע, שלוש בקומה הראשונה, שתיים בקומה השנייה ופנטהאוז. ה"צלמניה" של רודי הפכה למעלית המכוניות, שיורדת לחניון תת-קרקעי.
השילוב בין הישן והחדש, המשומר והעכשווי, מתבטא בין היתר בהחלטות לשמור על אלמנטים נוספים בבית (שלא הופיעו בדרישות השימור) ולהתחקות אחר רוח התקופה גם כאשר מדובר באלמנטים חדשים לחלוטין. כך, למשל, גדר האבן של הבניין נראית משוחזרת, אך היא חדשה לחלוטין: לבניין המקורי לא הייתה גדר היקפית, והאדריכל יצר אותה על בסיס דגם אופייני לשכונה באותן שנים.
חדר המדרגות, על מעקה העץ המגולף שמתבלט בו, שוחזר בקפדנות. בשתי הקומות העליונות הוחלט לעדכן אותו מעט: כדי להחדיר יותר אור שמש פנימה מבעד לחלונות הוויטראז', נדחף גרם המדרגות פנימה, ובתוספת נברשת דומיננטית ומרצפות שנשמרו מהבניין הישן נוצר חלל מרשים. הקירות המצוירים נצבעו ועוטרו מחדש בעדינות, בהשראת העיטורים המקוריים.
אפשר היה לצפות לשלל תצלומים היסטוריים של הבניין, בהתחשב בכך שבעליו היה אחד מחלוצי ענף הצילום המקומי, אך צילומים כאלה דווקא לא אותרו. השאלה באיזה גוון לצבוע את החזיתות נשארה פתוחה, ובתיאום עם צוות השימור העירוני נבחרו שני גוונים - ירוק-אפור כהה ובהיר – שמשתלבים היטב עם פרופילי האלומיניום השחורים-ירוקים של החלונות. החזיתות נצבעו בירוק-בהיר, תריסי העץ בירוק-כהה, והעמודים והכרכובים לבנים.
במקום גג הרעפים המשופע שכיסה את הבניין המקורי, החליט האדריכל לשחזר מעל הקומות החדשות את הצורה המשופעת בלבד – עם חומרים עכשוויים ובצורה לא קלאסית, אלא דווקא כזו שמעוותת את השיפוע המקורי. "הגג החדש הפך לסוג של תוספת תלת-ממדית, שהיא הרחבה של המבנה בעורף ובגג של המבנה. היא מנסה להשאיר משהו מהזיכרון של המבנה המקורי".
בעוד שקומת התוספת הראשונה מתחקה אחד הצורניות של הבניין המקורי, מבחינת מקצב וגודל החלונות (אך בקווים ישרים ובחומרים מודרניים כמו חלונות אלומיניום עם פתרונות הצללה חשמליים), הרי שקומת הגג עשויה זכוכית ואבץ שחור, שיורד למטה ומכסה את החלק המרכזי של עורף הבניין.
''ידעתי בדיוק איך הדירה תיראה''
פרגמנצב ומשפחתו מתגוררים כעת בקומת הקרקע, בדירת 160 מ"ר מעוצבת למשעי, מעשה ידיו של בעל הבית. "ידעתי בדיוק איך היא הולכת להיראות", הוא אומר. "לבית הזה לא נקנה כלום - רק המטבח. אני יותר אוהב למחזר ולאסוף, ופחות לקנות".
ממבואת הכניסה יורדים בשלוש מדרגות בטון, שנוצקו בדוגמה זהה למדרגות הישנות של הבניין, אל החלל הציבורי שפונה לגינה האחורית ועוטף אותה בצורת ר'. צלע אחת היא הסלון, והשנייה היא המטבח ופינת האוכל. מעל פינת הישיבה, שמורכבת מכורסאות ישנות ששופצו ומספות איטלקיות קלאסיות ומוקפות בחפצים שנאספו במשך שנים, חולשים חמישה זוגות אופניים שתלויים בקומת הגלריה, כמספר בני המשפחה.
"המטבח לא נועד להיות יפה", מכריז פרגמנצב, "אלא פרקטי ולהזמין לבשל בו. מאז שעברו לפה – לא הזמנו 'טייק אווי'". למרות ההצטנעות, מדובר במטבח אסתטי להפליא של Schiffini ומואר היטב הודות לחלונות-הוויטרינה הגדולים שמחופים בתריסי עץ גבוהים ונפתחים שפונים לחצר, ולחלון גדול מעל מדפי התבלינים. את קיר המזווה הפתוח ויחידת הבקבוקים מעל האי עיצב בעל הבית ממוטות פליז, על רקע אריחים לבנים מרובעים ופשוטים. שבעה כיסאות ערוכים סביב שולחן האוכל האליפטי.
הגלריה שנמתחת לאורך ולרוחב הדירה קלילה ועדינה מאוד, אף שהיא שוקלת כמה טונות טובות וצבועה בשחור, משום שהיא תלויה ואינה מתבססת על עמודי-תמך כלל. עולים אליה במדרגות פלדה שחורות, ומגלים שהיא כוללת פינת עבודה קטנה, פינת משפחה עם מרבץ, מקרן ומסך (האב מדגיש כי כמעט ולא משתמשים בהם), ומגיעים דרכה לאחד מחדרי הילדים, שחדר רחצה צמוד אליו.
חומריות הברזל של הגלריה מקבלת משנה-תוקף, במפגש שלה עם הקיר הצפוני של הדירה. הוא מחופה במסגרות פלדה, שמתחילות במבואה ונמשכות אל הסלון תוך שהן עוטפות את הפסנתר, ומטפסות לקומת הגלריה – שם הן ממסגרות את חדר הרחצה של אחת הבנות, כחזית חצי-שקופה (הבת בחרה את סוג הזכוכית, שמזכיר פרספקס, וחוזר גם בחלון חדרה).
בניגוד למקובל, אגב, חדרי הילדים מפוזרים בחלקים שונים של הדירה. הילד הקטן מתגורר בממ"ד למטה, ואחיותיו חולקות חלל אחד - זו מעל זו – עם כניסות נפרדות שמבטיחות להן פרטיות: האחת בקומת הקרקע, השנייה בקומת הגלריה, וחלון גבוה מחבר בין שני החדרים כדי לאפשר להן לפתוח אותו לשיחה – או לא.
מקום נוסף שבו נפגשים ישן וחדש באופן מרתק הוא היציאה לחצר. בעוד שהמטבח מדבר בשפה, בחומריות ובמקצב של הבניין המקורי – תריסים ופרופילי חלונות מעץ (נגה נגרות) יחד עם חיפוי אבן בדומה לגדר הכניסה – הרי שהיציאה מהסלון מציגה שפה עכשווית של מפתחים גדולים ודלתות-הזזה שקופות עם חיפוי טיח בגוון בטון. מרצפות כמו-ישנות נבחרו למבואה ולחדרים, ובטון מוחלק נבחר לחללים הציבוריים.
"שורת הרווח הייתה יכולה כנראה להיות גדולה יותר", מסכם המעצב-היזם, "אבל כנראה שהיינו נהנים פחות".
- אריחים: נגה אריחים
- חלונות עץ: נגה נגרות חלונות עץ לשימור ובתי יוקרה
- עיצוב: סטודיו גולן אלון
- מפקח: שלמה רוטלוי
- מסגרות: מיכאל וקסלר
- יזמים: ס. פ. סיוון אחזקות
בתים יפים זה Xnet: היכנסו לגלריה העצומה
