"מגרש המשחקים שלי הוא בינלאומי, כי קטן כאן", אומר האדריכל דניאל זרחי. "יש הרבה אדריכלים שעובדים בכל העולם, וזה נכון, כי צריך לנסות ולפתוח, ויש לנו מה להציע".
כפי שאפשר להבין, הוא החליט לשחק במגרש הגדול. אחת לשישה שבועות נפרד זרחי בן ה-38 מאשתו, העיתונאית נטע אחיטוב, ומשני בניהם, ויוצא לשלושה או ארבעה ימים אל משרדו בבאזל. לאחרונה זכה משרדו בתחרות לתכנון קמפוס אקדמי בברן, בירת שווייץ. בעקבות הזכייה, משער זרחי כי יידרש להאריך את זמני השהות בשווייץ.
ועדיין, הבסיס הוא תל אביב. במרומי "בניין כלל" הסמוך לכיכר דיזנגוף נמצאת פינת העבודה שלו, בתוך אולם עבודה גדול שבו מפוזרים עובדי המשרד המשפחתי הוותיק שבראשו עומדים הוריו, האדריכלים דוד וענת זרחי. דניאל עובד שם אמנם כיחידה נפרדת - משרד האדריכלים Studio PeZ, שבו הוא שותף עם עמיתו הספרדי פדרו פניה - אך נוכחותו משמעותית בעבודותיו של המשרד המשפחתי.
הוא דור רביעי למשפחת אדריכלים ידועה שראשיתה בזאב רכטר, מאבות האדריכלים הישראלים, ומי שהחל לעבוד בתל אביב הקטנה לפני 120 שנה. בתו של רכטר, אביבה, נישאה לאדריכל משה זרחי, סבו של דניאל. מבין הפרויקטים הקלאסיים שתכננו אבותיו ושאהובים עליו במיוחד, הוא מציין שלושה: בית ההבראה ע"ש שפרינצק בנצרת (שבימים אלה אושרה תוכנית המאפשרת את הריסתו), מלון הילטון תל אביב, ובניין מעבדות בעלי חיים במכון ויצמן ברחובות.
כששואלים אותו כיצד הוא מוצא את מקומו בשרשרת משפחתית של אדריכלים, הוא עונה תשובה שאינה נעדרת עקיצה: "ינקתי אדריכלות, אני דור רביעי ומשוחרר מכבלי ההיסטוריה. אני לא מקבל לשפץ פרויקטים של סבא שלי ומעדיף להסתכל לעתיד".
לאחד 26 מיקומים לקמפוס אחד
הוא אינו מסתיר את גאוותו בהישג הגדול ביותר שרשם עד כה: זכייה בתחרות בינלאומית לתכנון הקמפוס של האוניברסיטה בברן. מדובר בהסבה של שטח תעשייתי בן כ-20 דונם, הכלוא בין מסילות רכבת לבין אוטוסטרדה, במטרה לרכז את הפעילות האוניברסיטאית של Berner Fachhochschule שנוסדה ב-1997 ומפוזרת כיום ב-26 מקומות ברחבי העיר. הפרויקט ישתרע על פני כ-75 אלף מטרים רבועים שטח בנוי, יכלול קומת חניון תת-קרקעית ושש קומות מעל הקרקע, ואמור לאכלס כ-4,600 סטודנטים וכ-1,300 עובדים במהלך שנת הלימודים.
"שיערנו שרוב האדריכלים יציעו בניין שהוא מכונה אחת, יעילה וקומפקטית", משחזר זרחי את הנחת העבודה שהתגבשה בצוות התכנון שבו הוא השתתף, לצד שבעה אדריכלים נוספים ובמשך חודשיים וחצי של עבודה אינטנסיבית. לדבריו, "בגלל צורת המגרש הזוויתית, פירקנו וחילקנו את הבניין לשלושה גושים שמבטאים את ההפרדה לשלוש מחלקות שונות", וכך כל אגף נראה כמו קובייה וניצב בזווית ובנפח שונים, אך מקושר לאגפים הסמוכים.
כדי לעודד שיתופי פעולה בין המחלקות, תוכננה קומת הקרקע כמשותפת והמשכית, עם רחוב פנימי שמשקיף על הפארק (שהיה חלק מהתחרות, ועל תכנונו הופקד משרד אדריכלי הנוף השווייצרי (Chaves Biedermann. לאורך אותו רחוב פנימי, שזכה למחמאות מהשופטים הודות לתחושת הקמפוס שהוא מייצר בבניין הבודד, תוכננו רחבות פנימיות וחיצוניות. כל אחת מהן מקשרת לפונקציה ציבורית מסוימת, כגון אולם קונצרטים, אולם תיאטרון וספרייה. בלב הפארק תוכנן מבנה עגול, המשלים את מערך הצורות המופיע בבניין המרכזי הסמוך לו. המבנה העגול, המתנשא לגובה של שלוש קומות, יאכלס את משרדי האוניברסיטה וגם מסעדה שתשרת את העובדים, את הסטודנטים ואת המבקרים.
"הייתה התלבטות לגבי חומרים", מספר זרחי. "אופי הבנייה בקנטון ברן הוא בעץ, ולכן השתמשנו בו, אבל שילבנו בטון כשקומת המסד היא כולה מבטון חשוף". בחזיתות הודגשו שלד הבניין, תקרות ועמודים, כשהעמודים הופכים לדקים יותר ככל שעולים בגובה, הודות להקטנת העומסים. בין לבין משולבים תאים פוטו-וולטאיים לקליטת קרני שמש ליצירת חשמל, וכן רפפות עץ נעות לצורך הצללה על פתחים. כדי לשוות קלילות למבנה, שולבו בו מדרגות לולייניות שנמתחות לכל גובהו. מרפסות רחבות מעל קומת המסד נועדו לספק הזדמנויות מפגש והתאווררות.
פה זה לא שווייץ
לטובת ההצעה, שהצליחה לגבור על 35 מתמודדים בתחרות, זרחי ופניה שיתפו פעולה עם המשרד הגרמני "וולף ארכיטקטן" (Wulf architekten) המעסיק כ-120 עובדים בשטוטגרט. הקשר בין זרחי לבין המשרד הגרמני - כמו גם עם פניה – נולד במשרד האדריכלים השווייצרי המפורסם "הרצוג ודה מרון", שמתכנן בימים אלה את הספרייה הלאומית החדשה בירושלים. זרחי עבד במשרד במשך שנה, הכיר שם את מי שיהיה שותפו, וגם את גבריאל וולף, בנו של מייסד המשרד הגרמני. יחד הם כבר הספיקו לגשת לשתי תחרויות ולאצור תערוכת אדריכלות בשטוטגרט.
"בשווייץ", אומר זרחי, "המדינה לא איבדה את היכולת לבנות מבני ציבור. בארץ הכל הופרט, וכבר לא נבנים בנייני ממשלה אלא רק בשיטת BOT (בשיטה זו התחרות נערכת בין קבלנים, ששוכרים לצורך העניין גם אדריכל, מ"י). בשווייץ הבנייה הציבורית נותרה תחום מאוד מכובד, וחשוב להם שהתכנון והבניין יהיו איכותיים. הם מעדיפים להשקיע, ולעשות יקר פעם אחת וטוב".
לא מפתיע שגם על רמת ניהול והדיוק בדרישות של התחרות השווייצרית, יש לו רק מלים טובות להגיד. בשונה מישראל, שבה מתקיימות תחרויות אדריכלים בשני שלבים או יותר, ללא שמירה על אנונימיות המתמודדים, בשווייץ התחרות נערכה בשלב אחד בלבד, והייתה אנונימית לחלוטין.
הבדל בולט היה גם באפיון הדרישות מהאדריכלים המתמודדים. הדרישות, אומר זרחי, היו ברורות. מגבילות, אמנם, אך שומרות על שוויון ועל היגיון בהשקעה: המתמודדים נדרשו להציג דגם גבס של הבניין, שמונה גיליונות שבאחד מהם יוצג פרט של חזית בקנה מידה של 1:25, ואיסור להציג יותר משתי הדמיות.
אז הסתגרו השופטים במשך שלושה ימים, ישבו על המדוכה ובחרו באדריכלים הזוכים, ובמקומות הנוספים שיזכו בפרסים כספיים על הצעותיהם. בנוסף לעצם הזכייה, קיבלו זרחי ושותפיו 90 אלף פרנק שווייצרי (כ-320 אלף שקלים). בתחרויות ישראליות, להבדיל, הפרס משולם לאדריכלים כחלק משכר הטרחה בביצוע הפרויקט, ובמקרים רבים הפרויקט כלל אינו מתממש.
"זו הזדמנות לחלק עומס עבודה וליצור דיאלוג מקצועי", מנמק זרחי את היתרונות הגלומים בשיתופי פעולה עם אדריכלים מחו"ל. רק לאחרונה הם ניגשו לשתי תחרויות נוספות: בית ספר תיכון מקצועי בבאזל ומרכז לאוטיסטים בבאר שבע (שם זכתה הצעתם של משרד קימל-אשכולות). "אנחנו ממשיכים לעשות תחרויות", הוא מדגיש, "כי זה אימון לשכל, ובעיקר דרך לקבל עבודה משמעותית".
ההשקעה בחו''ל התחילה כבר בלימודים
זרחי סיים את לימודי האדריכלות באוניברסיטת תל אביב ב-2009, אך כבר בתום השנה השנייה החליט לקחת הפסקה של שנה מהלימודים. "שלחתי בקשות להתמחות למשרדים בכל העולם, מרנצו פיאנו ועד נורמן פוסטר", הוא נזכר. "חלק לא הגיבו, חלק ענו בסירוב, ולבסוף נסעתי להתמחות במשרד קטן באמסטרדם, שאחת השותפות בו היא ישראלית לשעבר. במהלך העבודה קיבלתי מכתב מ-OMA שהתקבלתי, ולאחר מכן עברתי לרוטרדם". במשרד הענק של רם קולהאס הוא עבד על בניין משרדים ומגורים בדובאי, שלא נבנה בסופו של דבר, ועל הצעה לתחרות לתכנון מטה הנהלת חברת גז בסנט פטרסבורג. אחרי שנה חזר לתל אביב וסיים את לימודיו.
אחרי זמן לא רב, שוב חיפש מקום עבודה בחו"ל, והפעם התקבל מיידית למשרד הנחשב של הרצוג ודה מרון. זרחי היה הישראלי היחיד במשרד באותה תקופה, ושקד על בניין משרדי חברת התרופות 'רוש' בעיר - המגדל הגבוה בשווייץ. הוא מתאר את שגרת יום העבודה: עובדים מתשע בבוקר ועד שבע בערב, למעט הפסקת צהריים שבה המשרד נסגר לשעה וחצי וכולם הולכים לאכול עם חברים ליד הנהר או בבית.
"מצאתי בבזל קהילה מלאת תשוקה לאדריכלות, בעיקר במשרד אבל גם בכלל בבזל, שהיא 'המכה' של האדריכלות", הוא אומר. "יש שם מוזיאון אדריכלות, המון בניינים מעניינים והמון משרדי אדריכלים. בסופי שבוע אפשר לקחת מכונית ואנשים שגם הם בעניין, ולנסוע לראות איזו וילה נשכחת של לה קורבוזיה או לעשות סיור ארכיטקטורה אינטנסיבי של 24 שעות בלוזאן".
מה הדבר המשמעותי ביותר שלמדת בעבודה במשרד השווייצרי?
"לעבוד בצורה מסודרת ולבנות צוות של פרויקט. אם רוצים ללמוד כיצד לפתח תוכנית של בניין, משלב רעיוני ועד לשלב של הפרטים הקטנים, אז זה המקום ללמוד בו. למדתי לדבר בלחש, לעשות אדריכלות יותר צנועה והגיונית. הם יודעים לגמור את העבודה עד הסוף ולדאוג שהבניין יהיה הכי טוב שאפשר. בזכות העבודה שם יש לי הרבה חברים מכל העולם - שווייץ, ספרד, הולנד, אנגליה, דרום קוריאה. זו סביבה בינלאומית וכיף להכיר תרבויות. תמיד פדרו ואני צוחקים שבמקומות כמו ישראל, שהם חמים ועם אוכל טוב, אז האדריכלות פחות טובה. שווייץ היא מקום קר עם אוכל לא הכי טוב".
הזדמן לך לעבוד גם עם הרצוג ודה מרון ולהכיר אותם מקרוב?
"איתם היה לי קשר מינימלי. עבדתי על פרויקט בשלב מתקדם, ולכן הם היו פחות מעורבים".
ואיך השכר?
"יותר טוב מזה שמשולם בישראל ובכלל, אבל גם עלות החיים יותר גבוהה".
עבודה עם שותף בשלט רחוק
מהמפגשים החברתיים והתעסוקתיים במשרד המצליח נולד משרד עצמאי. זרחי ופניה עבדו יחד באותו צוות. "מחוץ לשעות העבודה ניגשנו לשתי תחרויות", הוא מספר. "אחת למעונות סטודנטים באיינדהובן, והשנייה תחרות רעיונית לבית אופרה בבוסאן שבדרום קוריאה. בשתיהן קיבלנו פרס ראשון, אבל זו של המעונות לא נבנתה בסופו של דבר".
שבע שנים אחרי הקמת משרדם המפוצל – פניה בבזל וזרחי בתל אביב - הם פועלים גם באופן עצמאי וגם כפרטנרים למשרד זרחי הוותיק, בפרויקטים עכשוויים כגון הזכייה בתחרות לתכנון היכל המשפט בירושלים (שביצועו מתעכב כבר כמה שנים), בניין מעבדות במכללת תל חי (שיוצא כעת למכרז קבלנים), בניין לפקולטה להנדסה ומרכז פיתוח של חברת "ברודקום" באוניברסיטת תל אביב (בשלבי בנייה), ובית ספר יסודי בבאר שבע (תכנון מוקדם). "אני מקווה לקבל עוד פרויקטים בחו"ל ולהתרחב למקומות נוספים, אבל בינתיים אני גר פה ואוהב לגור פה", הוא אומר.
כמי שפועל בשתי המדינות, מה ההבדל המשמעותי ביותר מנקדת מבטו של אדריכל? "בישראל חסרה מסורת של תכנון", הוא משיב. "בדור של סבא שלי הייתה מסורת, אבל היום לוחות הזמנים, הבלגן והביצוע מקשים על מסורת. היא קיימת אצל אדריכלים כמו חיוטין או עדה כרמי. במשפחה שלי יש מסורת של 'איך עושים אדריכלות'. אני רואה אותה גם בגישה של הוריי, שלהם הדבר הכי חשוב הוא התוצר, לעשות את העבודה כמו שצריך, לטפל בפרטים עד הסוף, למצוא את הפתרונות הכי פשוטים לבניינים מורכבים ולתת ערך מוסף. תראה את 'אירפורט סיטי', שהכל נראה שם כאילו מישהו לקח זכוכית ואלומיניום, ניער היטב ויצא מה שיצא. אין היגיון כולל, אלא גחמות קטנות ללא בסיס רעיוני".
תקציב ההקמה של הקמפוס בברן נאמד ב-285 מיליון פרנק שווייצרי (מעל מיליארד שקלים), ובימים אלה שוכר זרחי עם שותפיו משרד בבזל, שיאפשר לצוות של כ-15 איש לעבוד יחדיו. הם החלו לגייס עובדים ופתחו בתכנון המפורט של הפרויקט. העבודה באתר אמורה להתחיל בעוד שנתיים וחצי, במגמה לאכלס את המבנים בספטמבר 2026.
"הברכיים רועדות קצת", מסכם זרחי.
ואיך תיראה הספרייה הלאומית החדשה בירושלים? לחצו כאן:
