באמצע שנות ה-60 החליטו פרנסי הרצליה על הקמת בית יד לבנים - משכן הנצחה לבני העיר שנפלו במערכות ישראל. משה דה שליט, חבר מועצת העיר ויזם בעל זכויות רבות בפיתוחה, פנה לחברו תושב הרצליה, האדריכל יעקב רכטר, כדי שיגיש הצעה לתכנון הבניין, וזה נענה לפנייה וקיבל על עצמו את תכנון בית ההנצחה, בהתנדבות.
משה דה שליט היה ממניחי אבן הפינה לבית ההנצחה, אך לא זכה לראות בבניינו. בית יד לבנים ומוזיאון הרצליה תוכנן במשרד האדריכלים רכטר-זרחי-פרי והוקם במחצית הראשונה של שנות ה-70. על אדריכלות הפנים ותכנון הריהוט של הבניין הופקדו האדריכלים ארטור גולדרייך ורעייתו תמר, בתו של דה שליט.
נצר למייסד חסידות חב''ד
תמר דה שליט נולדה ב-1932 בשכונת זכרון משה בירושלים. אביה, משה דה שליט (1971-1893), יזם רב–פעלים, החל בפעילות ציונית כבר בעיר הולדתו ויטבסק שברוסיה הלבנה. הוא למד הנדסה ומתמטיקה בלייז' שבבלגיה ולאחר מכן בפוליטכניקום בריגה ובבית הספר הגבוה לקואופרציה במוסקבה, ועד גיל עשרים פעל להקמת תאים של תנועות ציוניות בכמה ערים ברוסיה. במוסקבה היה פעיל גם בארגון הסטודנטים הציונים "החבר", שם פגש את עדה (אדל) לבית רפפורט (1980-1897), סטודנטית לכימיה שהיתה מזכירת התא.
רפפורט, ילידת דוינסק שברוסיה ונצר לשושלת רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד, קיבלה בבית הוריה חינוך עברי. בעקבות פשיטת משטרה על אחת מישיבות התא נאסרו השניים יחד עם פעילים נוספים, ולאחר שחרורם נישאו והעתיקו את פעילותם לקובנה שבליטא, שם נולד ב-1921 בנם הבכור מאיר. בשנים הבאות שימש דה שליט שליח של קרן היסוד בארצות הבאלטיות וציר מטעם ציוני רוסיה לקונגרסים הציוניים.
בסתיו 1925 (ראשית העלייה הרביעית) הגיעו משה, עדה ומאיר דה שליט לנמל יפו והתיישבו בשכונת זכרון משה בירושלים. עדה החלה לעבוד במחלקה לכימיה אורגנית באוניברסיטה העברית שנחנכה אז על הר הצופים, במעבדתו של פרופ' משה ויצמן (אחיו של חיים ויצמן), וכעבור שנה נולד עמוס, בנם השני של עדה ומשה. משה המשיך בפעילות ציונית וניהל את החברה המיישבת "קהילת ציון אמריקאית", שרכשה קרקעות להתיישבות יהודית בעמק יזרעאל ובעמק זבולון ושטחי אדמה מהכפרים הערביים אג'ליל ואל-חרם מצפון לתל אביב, שעל חלקים מהם נוסדו (בראשית שנות ה-20) היישובים הרצליה, כפר שמריהו, נוף ים, רמת השרון, רשפון וארסוף.
מסמטאות ירושלים לסגנון הבינלאומי בלב תל אביב
ב-1934, כשמלאו לתמר שנתיים, ביקש היזם משה דה שליט לקחת חלק בתנופת הבנייה במרכז הארץ ולרקום קשרים עם אדריכליה המודרנים. המשפחה עקרה לתל אביב וקבעה את מגוריה בבית אנגל - בניין דירות חלוצי-מודרניסטי, שהוקם ב-1933 בקרן הרחובות רוטשילד ומזא"ה. תל אביב ידעה אז פיתוח אינטנסיבי, בין השאר בלחץ העולים העירוניים מפולין ומגרמניה, שביקשו לעצמם תנאי דיור נאותים באחת מערי הארץ הגדולות.
המעבר לבית אנגל, בתכנונו של זאב רכטר (1960-1899), היה למשפחת דה שליט - שהתגוררה כמעט עשור בין בתי האבן והחצרות של זכרון משה - אירוע מכונן בחוויית הציונות המודרנית. את החצר הירושלמית הפרטית החליפה חצר משותפת מוצלת במפלס קרקע מפולש, בינות לעמודים גליליים מטויחים לבן.
"גרנו בדירה שכורה בת שני חדרי שינה וסלון גדול, שניתן היה לחלקו לשניים על ידי דלת מתקפלת", סיפר בזכרונותיו מאיר, האח הבכור. "חידוש גדול היה המקרר החשמלי במקום ארגז הקרח וארון האוויר שקדמו לו. הטלפון היה חידוש חשוב ששינה את אורחות החיים, וחלונות ההזזה והתריסים המתקפלים היו בבחינת ארכיטקטורה אוונגרדית".
עם הקמתו היה בית אנגל לאחד מסמליה המובהקים של המודרנה העברית ושל אדריכלות הסגנון הבינלאומי בארץ ישראל, כבניין שניכרת בו השפעתו המובהקת של לה קורבוזיה. בעיצובו החדשני היתה בבית אנגל מזיגה בין מודרניוּת בינלאומית בת הזמן לבין אקלים הארץ הים תיכונית. היה זה בניין המגורים הראשון בתל אביב, ובארץ בכלל, שחלקים מקומת הקרקע שלו הורמו על עמודים (Pilotis).
רכטר ביקש להרחיק את דיירי הקומה הראשונה ממפלס הרחוב ולאפשר להם פרטיות מעיני העוברים ושבים בשדרה, ובתוך כך ליצור במפלס הקרקע חלל ביניים מתווך בין הבניין הפרטי לבין המרחב הציבורי, כביטוי של אידיאולוגיה אורבנית-חברתית. כדי להימנע מאובדן אחוזי בנייה במפלס הקרקע, גררה הגבהת הבניין על עמודים מאבק בירוקרטי לכיפוף התקנות העירוניות - אך משזה צלח, אומצה הטיפולוגיה והייתה לאבטיפוס של בנייני דירות בתל אביב ובישראל בכלל.
חזון הרצליה פיתוח ונוף ים
מבית אנגל ניהל משה דה שליט את משרדי החברה לפיתוח הרצליה, שהקים ב-1934 עם המעבר לתל אביב, והמשיך בעסקי יזמוּת ובנייה פרטיים וציבוריים מתוקף הניסיון והידע שצבר בעבודתו ב"קהילת ציון אמריקאית". החברה שהקים רכשה מתושבי הכפר הערבי אל-חרם שטחים חקלאיים ברצועת החוף שממערב לכביש החוף ולעיר הרצליה. לימים נבנו על שטחים אלה שכונותיה המערביות של העיר – הרצליה פיתוח ונוף ים - שלאחר 1948 נוספו להן אדמות מתוקף חוק נכסי נפקדים.
שם גם רכש דה שליט לעצמו נחלה בשטח 25 דונם, שעל חלקה הגדול נטע פרדס וארבעה דונמים מתוכה הותיר לבניית בית בעתיד. בבית אנגל התוודע דה שליט לאדריכל הבניין, זאב רכטר, שהתגורר בו עם משפחתו בשכירות בשנים 1933-1936 ומשם אף ניהל את משרדו, ובין המשפחות נרקמה ידידות אמיצה ורב–דורית.
בשנים 1940-1941 יזמה החברה לפיתוח הרצליה את הקמתו של גן זיכרון ציבורי על שם זיגפריד ון-פריסלנד (1939-1886), מראשי התנועה הציונית בהולנד, שמילא שורה של תפקידי מפתח בארץ ישראל המנדטורית. את הגן תכנן רכטר, שפגש את ון-פריסלנד, ממנהלי חברת האשלג הארצישראלית, כאשר תכנן את מלון קליה בצפון ים המלח באמצע שנות ה-30. בשנים אלה של מאורעות המרד הערבי הגדול (1939-1936), סייע ון-פריסלנד ל"חברה לפיתוח הרצליה", ולאחר מותו פעלו רכטר ודה שליט להקמת גן לזכרו במערב הרצליה, לפי תוכנית האב של העיר שערך ריכרד קאופמן ב-1925 ואשר ייעדה את השטחים בקרבת החוף לעיר גנים.
באלבומים שבאוסף גולדרייך דה שליט נשמרו כמה תצלומים שצילם רודי ויסנשטיין ("הצלמניה"), שבהם נראים רכטר, משה דה שליט ותמר הילדה בטקס חנוכת הגן, על רקע המרחבים הפתוחים של ראשית פיתוח האזור. תמר, שהיתה אז בת תשע, לקחה חלק גם בנטיעת עצי הפיקוס הסוככים כיום על רחוב הנשיא.
זאב רכטר היה שותף גם לפרויקט הבא של משה דה שליט, שב-1945 הקים ליד החברה לפיתוח הרצליה את חברת מלוני השרון, וכעבור שנה הניע יוזמה להקמת מלון ראשון על חוף הים של הרצליה, מלון אפולוניה. לאחר מלחמת העצמאות ננטש מלון קליה שעל חוף ים המלח, ודה שליט רתם את רוזה והרי לוי, יזמי המלון, לשוב ולשתף פעולה בפרויקט המלון החדש בהרצליה, שנחנך בדצמבר 1948. מלון אפולוניה היה הראשון בעיר והמלון הראשון שהוקם בישראל לאחר הכרזת העצמאות. כעבור זמן קצר הוחלף שמו למלון השרון.
אולי בנוסח של בית ההבראה שתכנן רכטר באותן שנים בקיבוץ מעלה החמישה, תוכננו גם הבניינים הראשונים של מלון השרון ב"חזות כמו-כפרית, פשוטה וסולידית, ובחלליו הפנימיים מונצחת אותה אווירה ביתית שאפיינה בעבר את קליה". לעומת הסגנון הכפרי שאפיין את המלון בימיו הראשונים, ב–1953 נוספו לו ביתני מרחצאות, שנבנו בניב מודרניסטי מובהק בהשראת מבני הפנאי של אוסקר נימאייר בברזיל.
בסוף שנות ה-50 הזמין דה שליט ממשרד רכטר, שאז כבר הצטרף אליו בנו יעקב, אגף חדש בסגנון מודרניסטי-ברוטליסטי מדרום למבני המלון הראשונים. בשנים 1970-1969 שוב הורחב המלון בהקמת מגדל רב-קומות, שהוקם על שטח המבנים הההיסטוריים שנהרסו לשם כך. את אדריכלות הפנים של שלב זה תכננו תמר דה שליט וארטור גולדרייך, שאז כבר נודעו כאדריכלי פנים מובילים.
מעמק הירדן ללונדון
בתקופת המגורים בבית אנגל האוונגרדי למדה דה שליט בבית ספר בלפור, ששכן בבניין קוביסטי נקי-קווים בתכנון המהנדס יעקב בן סירה (1994-1899) - אף הוא ממקדמיה הבולטים של האדריכלות המודרנית בארץ - והשלימה את לימודיה התיכוניים (במגמה ספרותית) בגימנסיה גאולה. בנערותה היתה פעילה בתנועת הצופים, ועם סיום לימודיה יצאה להכשרה בקיבוץ תל קציר שבעמק הירדן, אך עד מהרה חזרה לתל אביב והחלה ללמוד אדריכלות פנים באופן פרטי אצל ד"ר ליאו אדלר - אדריכל, מעצב פנים, תיאורטיקן ועורך, מאדריכלי העיר תל אביב בשנות ה–30 וה–40 וממנסחיו המוקדמים של המודרניזם הארצישראלי בגוון ים תיכוני.
אדלר נודע בעניין שגילה בארכיאולוגיה ובמורשת הבנויה של המקום, ועם זאת האמין בחשיבותם של שיתופי פעולה בינלאומיים כתנאי הכרחי לקִדמה. ייתכן שהקוסמופוליטיות של אדלר השפיעה על דה שליט בהחלטתה ללמוד מעבר לים, בשנים שבהן פעלה בארץ רק המחלקה לארכיטקטורה בטכניון בחיפה, ולימודי אדריכלות פנים התקיימו רק במסגרות פרטיות ולא אקדמיות.
דה שליט בת ה-19 נרשמה ללימודי אמנות ואדריכלות פנים בבית הספר המרכזי לאמנויות ואוּמנויות בלונדון (Central School of Arts and Crafts) ולמדה שם בשנים 1955-1951. הכשרתה כללה מגוון של תחומי עיצוב ויצירה, ביניהם ריהוט ותצוגה, טקסטיל ואריגה. בית הספר נוסד בסוף המאה ה-19 ברוח תנועת ה"אמנויות ואוּמנויות", והכשיר את תלמידיו במִנעד רחב של טכניקות עיצוב ואוּמנות. מגמה זו רווחה בבית הספר גם בשנות לימודיה של דה שליט. הספרייה העשירה שהותירה אחריה מעידה על העניין הרב שגילתה בייצור ידני ובתחומי האוּמנות השונים.
תרגילים משיעורי אדריכלות פנים שנשמרו בעזבונה עוסקים בעיקר בעיצוב דירות, בתים, חנויות ובתי מסחר, ובעיצוב תצוגות. בין אלה בולטות תוכניות לבית-קיץ בישראל, ברוח המודרניזם הים תיכוני ממשנתו של אדלר. בכל עבודותיה מתקופת הלימודים בולטות עדיין צורות היסוד הגיאומטריות של המודרניזם המוקדם, אף כי בחלקן אפשר לזהות עיסוק ראשוני במשטחים מורכבים מעץ, אבן או בד - נושא שדה שליט עתידה לפתח ולשכלל לאורך השנים, בניסיון לְשוות למשטחים מחומרים קשים טקסטורות דמויות אריג.
מפגש ראשון עם ארטור גולדרייך
מלבד מקצועות הליבה למדה דה שליט עיצוב רהיטים, טכניקות עבודה בעץ, ציור טכני ותולדות הריהוט, ולהשתלמויות אלה היתה השפעה מכרעת על המשך דרכה המקצועית. בעזבונה נשמרו מאות רבות של שרטוטי ביצוע, מרהיבים ברמת ההקפדה והדיוק הטכני, לעיצוב וייצור של רהיטים מכל הסוגים: כיסאות, הדומים, שרפרפים, ספות, כיסאות בר, מושבי אודיטוריום, כורסאות, מיטות, שולחנות, שולחנות קפה וצד, ארונות, כונניות ועוד. ברבים מהם, ובייחוד באלה שעוצבו לימים, בין שנות ה-60 לשנות ה-80, לבניינים בתכנון נחום זולוטוב, בולטת רוח הזמן של המודרניזם המאוחר.
בכמה מהם אפשר לראות אובייקטים מניפסטיים של נגרות ברוטליסטית, רהיטים הקוראים תיגר על תפיסות מסורתיות רווחות של עיצוב ריהוט מודרני. ניכרת בהם הימנעות מהאלגנטיות הקלילה המקובלת בתחום וניסיון להיות נוכחים בחלל באופן בוטה וגולמי ובגושניות חומרית (עץ, ברזל), תוך שימוש בעור ובבדי ריפוד מקומיים וגסים למראֶה ובהבלטה מתריסה של מַחברי הנגרות.
במהלך לימודיה בלונדון פגשה דה שליט לראשונה את ארטור גולדרייך. דרכיהם הצטלבו בקפטריה של בית הספר, לאחר שגולדרייך שמע את דה שליט משוחחת בעברית עם סטודנטית ישראלית אחרת. גולדרייך הגיע ללונדון מדרום אפריקה כדי להשתלם בבית הספר המרכזי לאמנויות ואוּמנויות. קודם לכן, בתקופת מלחמת העצמאות, שהה כשנתיים בישראל, ולאחר חזרתו לדרום אפריקה שלח ידו בתחומים רבים והתפרסם כאמן, כאדריכל וכמעצב. ב-1952 התחתן בדרום אפריקה עם אשתו הראשונה, הייזל.
לדגמן את משכית
ב-1956, לאחר חזרתה מלונדון, החלה דה שליט לעבוד במשרדי אדריכלים ואדריכלי פנים מקומיים. כעבור שנתיים נחשפה מקרוב לעבודתם של כמה מהבולטים באדריכלי ישראל, אמניה ומעצביה במסגרת עבודתה, בשירות משרד החוץ הישראלי, כאחראית-שותפה על מערך ההדרכה והדיילות של הביתן הישראלי באקספו 58 בבריסל - התערוכה העולמית הראשונה לאחר מלחמת העולם השנייה.
הביתן הישראלי בתערוכה המשיך רצף של כמה תערוכות תקופתיות שהוצגו בארץ באותו עשור - ביניהן "כיבוש השממה" (1953) ו"תערוכת העשור" (1958). תערוכות אלה תפקדו כמצגות תעמולה בשבחי ארץ ישנה-חדשה, הממזגת מודרנה עם מסורות מקומיות - שילוב שעתיד לאפיין את עבודתה של דה שליט בעשורים הבאים. במכתבים התכופים ששלחה מבריסל להוריה בבית אנגל בתל אביב, דיווחה בין השאר על הצלחתו הבינלאומית של הביתן ועל ייחודו.
במקביל נקשרה דרכה של דה שליט בתחום עיצוב האופנה והטקסטיל בארץ, שבו נעשו אז נסיונות לפרוץ דרכים חדשות של עיצוב ישראלי בהשראת המקום. למלאכת האריגה המזרחית נחשפה דה שליט דווקא בביתן הישראלי בבריסל, שאירח זוג אורגים תימנים בפעולה. עוד לפני תקופת עבודתה בבריסל הכירה את פיני לייטרסדורף, המעצבת הראשית של חברת משכית, שעיצבה את מדי הדיילות בביתן. בין השתיים נרקמה ידידות ארוכת שנים, וייתכן שעל רקע זה דיגמנה דה שליט, למשך תקופה קצרה עם חזרתה מלונדון, בגדים בעיצובה של לייטרסדורף ושל מעצבים מקומיים אחרים וכן תכשיטים ואביזרים שנמכרו בחנויות משכית.
דה שליט העדיפה להתמקד במקצועה, והָחֵל בראשית שנות ה-60 שיתפה פעולה עם כמה אדריכלים מובילים, ממנסחי המודרניזם המאוחר והברוטליזם בישראל. בסוף 1959 נרשמה כחברה ב"ארגון ארצי של ארכיטקטים לארכיטקטורה פנימית בישראל", והחלה לעבוד בסטודיו לעיצוב אִפּדו (IPDO), שפעל בשנים 1963-1960 בקומה העליונה של בית מעריב בתל אביב, בניהולו של האדריכל והמעצב נחום מרון (2012-1916), מחלוצי תחום עיצוב הפנים ועיצוב התערוכות הממלכתיות בארץ.
לעצב את משפט אייכמן ולשכת בן גוריון
במסגרת עבודתה באִפְּדוֹ לקחה דה שליט חלק מרכזי בכמה עבודות עיצוב בהקשרים ממלכתיים. בעת פינוי מסמכי הסטודיו והמשרד של גולדרייך ודה שליט בהרצליה, לקראת העברתם למשמרת בארכיון אדריכלות ישראל, נמצאו במעמקי מגירה תחתונה שרטוטים מקוריים והעתקי שמש שמשכו תשומת לב מיוחדת. במסמכים, שמעולם לא נחשפו קודם לכן, מוצגות סקיצות ותכנון מפורט של הבמה ורהיטי הבמה בבית העם בירושלים לקראת משפטו של אדולף אייכמן, שנפתח ב-11 באפריל 1961 - אירוע מכונן בעיצוב תודעת השואה בארץ ובעולם.
הסגנון המאופק והחסכנות הצורנית שאפיינו את עיצוב האולם של משפט אייכמן בתכנונם של מרון ודה שליט (ואת העיצוב הממלכתי המוקדם בישראל ככלל), ניכרים גם בעבודות ממלכתיות אחרות של השניים, שבשנות ה-60 המוקדמות עסקו בעיצוב לשכות שרים ובכירים בממשלה ובמערכת הביטחון, ובעיקר של לשכות השרים בבניין המטכ"ל ("בניין 22") בקריה בתל אביב. בבניין זה שכנו, בין השאר, הלשכות של ראש הממשלה דוד בן גוריון והשר אבא אבן (עיצוב: 1960), סגן שר הביטחון שמעון פרס (עיצוב: 1961, 1965), וראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול (עיצוב: 1963).
בעקבות המיתון שפקד את כלכלת ישראל במחצית הראשונה של שנות ה-60, הצטמצמו היקפי העבודה באִפּדו. בינואר 1963 נאלץ מרון לסגור את המשרד ולפטר את דה שליט, וכעבור חודש פיטר עובד נוסף במשרד, המעצב אהרן גֶלֶס. דה שליט וגלס חברו זו לזה, ויחד עם מיכאל מאיר פתחו במרץ 1963 את הסטודיו "עיצוב ותכנון", שעסק בעיצוב מוצר ואריזות, עיצוב גרפי, עיצוב תערוכות וביתנים, אדריכלות ועיצוב פנים.
בין עבודות הגרפיקה ועיצוב המוצר שבוצעו בסטודיו היו אריזות ותוויות למפעל הריבות והרטבים 778 (בית יצחק); אריזות לחברת המצות אביב; מוצרים שונים לחברת אל-על; מכשירי רדיו לחברת אמרון (אמקור), שנועדו לשוק המקומי ולייצוא ונשאו שמות עבריים כמו "מגידו" ו"רימון"; סוללות לחברת תדיראן; מכשירי חשמל לחברות קריסטל ופרידמן; ברזים לחברת חמת; מִתקני תצוגה לחברות ישראליות בתערוכות מסחריות ועוד. לצד עבודות אלה לתעשייה המקומית עיצבו בסטודיו אביזרי נוי ומטבח (מעמדי תבלינים, תחתיות לסירים, פמוטים) בהשראה ארכיאולוגית-מקומית למשכית.
דירת הפאר של צ'רלס קלור במכון ויצמן
אחת מעבודות אדריכלות הפנים הראשונות של הסטודיו היתה תכנון ועיצוב מפורט וכולל לדירת השרד של איש העסקים, התעשיין והנדבן הבריטי צ'ארלס קלור. הדירה, ששטחה כ–400 מ"ר, התפרשׂה על פני הקומה העליונה וסביב הפירים של בניין מעונות הסטודנטים במכון ויצמן למדע ברחובות, וכללה חללי אירוח גדולים, כמה חדרי שינה ומגורים, מרפסות וגינות פנימיות, מטבחים וחדרים לעובדי משק.
דה שליט, גלס ומאיר תכננו את החלוקה הפנימית, אך עיקר עבודתם הוקדש לעיצוב הייחודי של פריטי הריהוט בפנטהאוז - שידות וארונות, מחיצות וחיפויי קירות ותקרות, פינות הסבה ופינות אוכל, חדרי שינה ושלל סוגי כיסאות וכורסאות, הדומים ושרפרפים, פריטי טקסטיל נבחרים, גופי תאורה ועוד. במסגרת זו עיצבו השלושה כורסת הסבה חסרת משענות ידיים, עם מושב ומשענת קעורים ורחבים במיוחד השעוּנים על מסגרת עץ ישרת קווים. כורסה זו, על גרסאותיה השונות ובשלל ריפודים, משובצים או חלקים, היתה לסימן היכר של השותפות ובייחוד של דה שליט, שעם השנים שִכללה אותה והציבה אותה ברבות מעבודותיה.
כמעצבים טוטאלים התמקדו דה שליט, גלס ומאיר לא רק בתכנון ובעיצוב אלא גם ברכישת אביזרי בית משלימים. במסגרת זו, בחיפושה אחר הרמוניה מרחבית כוללת בין כל מרכיבי הפרויקט, החלה דה שליט לגבש את סגנונה הייחודי, הקשוב למגמות הזמן של המודרניזם הבינלאומי ומשלב בדים של יצרני עִלית מלונדון עם שטיחים ואריגי ריפוד תוצרת משכית, בהשראת בדי פסים כמו-בדואיים. שילובים אלה העניקו לחלל חומריות וצבעוניות מקומית-רווּיה בגוני אדום, ארגמן ובורדו, סגול, כחול וכתום.
הנגרות המפורטת והמרקמים העשירים של עיצוב החללים הציבוריים בדירה הורגשו במתינות גם בחדרים הפרטיים. בכל אחד מחדרי השינה, למשל, הוצבה יחידת מיטה בריפוד פסים (בגוון שונה לכל חדר), משטח המהווה המשך למיטה ומתפקד ככוננית, וגוף תאורה שעוצב במיוחד. מערכים אלה של נגרות, תאורה וריפוד חזרו והשתכללו בחדרי האירוח שתכננו לימים דה שליט וגלס עם גולדרייך בבית ההחלמה יערות הכרמל (1966-68) ובמלון הסלע האדום באילת (1965-73) .
במסגרת העבודה עם קלור נסעה דה שליט תכופות ללונדון לפגישות עבודה ובחירת בדים, שדוגמאותיהם נשמרו בין מסמכי התכנון של הפנטהאוז. מתוקף עבודתה עבור קלור, מגדולי הנדבנים הציונים, ומול מכון ויצמן למדע, נקלעה דה שליט לא-אחת לבניין שגרירות ישראל בשכונת קנזינגטון. באחד מביקוריה אלה שבה ונתקלה בארטור גולדרייך, הפעם כלוחם חירות נידון למוות שנמלט מהכלא הדרום אפריקאי, לאחר שנאסר בעוון פעילות מחתרתית נגד משטר האפרטהייד ומצא מקלט מדיני זמני בלונדון.
מבית אנגל ברוטשילד למגדל הראשון בבן יהודה
במקביל ליציאתה לעצמאות מקצועית במשרד "עיצוב ותכנון", עזבה דה שליט -אז בסוף שנות העשרים לחייה - את בית אנגל ועברה להתגורר בגפה בבניין דירות חדשני אחר באזור צפוני יותר בעיר, לא רחוק מהים. חדשנות חלוצית אפיינה את הבניין - מבנה בטון חשוף בגובה שמונה קומות הרוכב על קומת מסד מסחרית מאסיבית, עשיר בפרטי בניין והצללה טרומיים, שנחנך ב-1958 בין הרחובות בן יהודה ורופין ובלט מיד בקו הרקיע הנמוך של תל אביב. הבניין בישר את קנה-המידה הבא של העיר והיה רב-הקומות הראשון למגורים שהוקם בה. במפלס הרחוב של הבניין נפתח סניף הבכורה של "שופרסל" - חנות הסופרמרקט הראשונה בישראל שלאחר-הצנע, הנחשפת לתרבות הצריכה.
בתפר שבין שנות ה-50 וה-60 החלה העיר לשנות את פניה, כאשר רבי-קומות ראשונים החלו להזדקר פה ושם מעל קו הגגות הנמוך של העיר. ביולי 1959 נהרס הבניין ההיסטורי של הגימנסיה העברית הרצליה ברחוב הרצל לצורך הקמתו של מגדל שלום מאיר, גורד השחקים הראשון בישראל. במקביל קמו מגדלים שדיברו בניבים שונים של ברוטליזם ישראלי: ברחוב המלך ג'ורג' היתמר מגדל הבטון החשוף של בית ז'בוטינסקי (אדריכל מרדכי בן-חורין, נחנך ב–1966), ובחלקו הדרומי של רחוב בן יהודה קם מגדל המשרדים בית אל-על (אדריכלים דב כרמי ורם כרמי, נחנך ב–1963), שבקומת המרתף שלו שכנה חנות הדגל של משכית.
כמו במקרה של בית אנגל החלוצי, שהוליד שותפות ארוכת שנים בין משה דה שליט וזאב רכטר ולימים גם בין צאצאיהם - גם מגוריה של דה שליט בבניין הדירות הגבוה הראשון בתל אביב הצמיחו שורה ארוכה של שיתופי פעולה עם אדריכל הבניין, נחום זולוטוב (2014-1926), שמשרדו שכן בקומת הגג של הבניין עד ראשית שנות ה-80.
דה שליט הכירה את זולוטוב כאשר רכשה את דירתה בקומה השלישית, ולימים הופקדה (יחד עם שותפיה) על אדריכלות הפנים של כמה מעבודות התכנון המרכזיות של האדריכל, ביניהן בית ההנצחה בקיבוץ ניצנים (1964-66), בית ההחלמה יערות הכרמל (1966-68), מלון הסלע האדום באילת (1965-73), מטה השב"כ ברמת אביב (1967-69) ובית כנסת לעדה הבבלית בבאר שבע (1976-80).
המעבר לבית הקומות הברוטליסטי הלם את האסתטיקה החדשה שדה שליט עצמה היתה לאחת ממעצביה. כמוה כזולוטוב וכיעקב רכטר, שאיתו שיתפה פעולה בהמשך הדרך, השתייכה דה שליט לדור אדריכלים ישראלים שסיימו את לימודיהם בטכניון או חזרו מלימודים בחו"ל בסוף שנות ה–50 ובראשית שנות ה–60. אדריכלי "דור בארץ" ביקשו להסיר את הכותונת האירופית הלבנה שהלבישו אבותיהם על תל אביב - שעם כל המודרניוּת שלה כבר הייתה לה היסטוריה, וסימני דלות החומר החלו להסתמן בבנייניה ההולכים ובלים - ופנו אל הברוטליזם החשוף והחף מטיח.
זולוטוב - כמו זאב רכטר בשעתו, שנאבק ברשויות כדי לאשר את קומת העמודים הראשונה בעיר בבית אנגל - הצליח לאשר את הקמתו של בניין השופרסל רק לאחר משא ומתן ממושך עם העירייה ועם חברת הבנייה רסקו. גם בבניין זה תוכננה קומת עמודים מפולשת, אלא שזו הוגבהה מעל מפלס הקרקע כדי לשמש "חצר" מוצלת משותפת, מנותקת ומוגנת מסכנות הרחוב העירוני, שנעשה סואן יותר ויותר.
החצר שעל גג הסופרמרקט הגדול הפרידה בינו לבין שמונה קומות המגורים של הבניין. את עמודי ה-Pilotis הגליליים והמטויחים לבן של בית אנגל החליפו בבית הקומות עמודי בטון בצורת V, בהשפעה ברורה של בניין הדירות שתכנן באותה עת אוסקר נימאייר ברובע האנזה בברלין (במסגרת תערוכה הבנייה "אינטרבאו").
בית הקומות היה עתיר המצאות בטכניקה ובשיטות הבנייה, פרי תושייתו של זולוטוב, שפיתח פתרונות בנייה טרומיים בימים שלפני השימוש במנופים בבנייה למגורים. גם בתכנון הפנים התמודד עם בעיות של איוורור ואקלים, כאשר תכנן בדירות מחיצות קלות להפרדה בין חללים, שלא הגיעו עד התקרה ואיפשרו זרימת אוויר. לאיוורור המטבחים התקין אלמנטים טרומיים, שהונחו בחפיפה חלקית זה על גבי זה ליצירת חזית בצורת סריג בטון, המהווה עד היום תקדים ייחודי לתופעת שוברי השמש בישראל של אמצע המאה ה-20.
בחילופי העִתים בין בית אנגל לבית הקומות מתגלם גם המעבר מתקופת זאב רכטר לתקופת נחום זולוטוב - שני חלוצים משני קצות המודרניזם, המוקדם השמרני לעומת המאוחר הבוטה: הראשון, יליד סוף המאה ה-19 שהתחנך באירופה ונותר עד מותו מודרניסט בחליפה; והשני, יליד פולין של אחרי מלחמת העולם הראשונה, שלמד בטכניון והיה לצבר פרוע-בלורית ועב-שפם, טייס, נהג ג'יפ, צוללן, רוכב סוסים וצלם סרטים חובב.
זולוטוב היה זן חדש של מודרניסט, כזה המיומן במלאכות הבנייה השונות ומעורב בהן במו-כפיו. לנגד עיניו עמדה כנוּת החומר והימנעות מטיוח של חומרי הגלם הבנייניים, הבטון והבלוקים, הן בהשפעת הזרם הברוטליסטי בן-הזמן והן מתוך אידיאולוגיה צברית מורדת. דה שליט היתה בת דורו של זולוטוב, והחיבור בין השניים היה טבעי ונדמה שאף חידד את האסתטיקה המקומית שהחלה להתעצב באותן שנים בעבודתה ובסגנונה.
דירה בוהמיינית עם מלאכות יד מקומיות
בארבעים שנותיה הראשונות התגוררה דה שליט בשני בנייני דירות מניפסטיים, בעלי חשיבות היסטורית בהתפתחות האדריכלית של תל אביב ושל ישראל בכלל - בניינים שייצגו, כל אחד בעִתו, תהליכים של מודרניזציה ושלבים משמעותיים בהשתנות קנה המידה של העיר ובצמיחתה לגובה, והיו מיד עם הקמתם לציוני-דרך בסיפורה של אדריכלות ישראל. פונקציונליוּת, יעילוּת ומודרניוּת היו לדה שליט ברירת מחדל בעצם שהותה, בזמן אמת, בסביבות מגורים חדשניות לזמנן, ותכונות אלה חלחלו לעבודותיה העצמאיות כבר בראשית הדרך.
דירתה של דה שליט בבית הקומות עוצבה בסגנון בוהמייני בשילוב של פריטים מודרניים בני הזמן עם מלאכות יד מקומיות. לימים, כשהצטרף ארטור לדירה בשנת נישואיהם (1966), נוספו לה פריטים מאפריקה, הן בהשפעת מולדתו של גולדרייך והן ברוח העשור שבו נכנסה האקזוטיקה לדומסטיקה המודרניסטית של המערב.
בשנים שאחרי 1967 החל הסלון הישראלי ככלל להתאפיין בשילובים לקטניים של מודרנה לצד פריטים מהשווקים ברצועת עזה ובגדה המערבית; כיסאות נמוכים ממקלעת רפיה ערבית לצד כורסאות עור בעיצוב מעצבים בינלאומיים; מחצלות ושטיחים לצד כריות רקומות או מעוטרות בהדפסים פסיכדליים; חפצים מסוגננים משוק הפשפשים לצד כלי עץ ונחושת.
בכתבה מראשית שנות ה-70 על עיצוב הסלון הישראלי, מופיע תצלום של סלון דירתם של דה שליט וגולדרייך בבית הקומות. דה שליט מתוארת בכתבה כמעצבת שמעדיפה ריהוט נוח, צבעוני מאוד ובלתי פורמלי מעור, קש, עץ בהיר ובדי פשתן. "האנטיקה נעימה כשהיא פזורה פה ושם ומעורבת בריהוט חדש יותר", אמרה. "חדר מגורים שכולו ספות כבדות, כורסאות כהות, משענות מגולפות וקטיפה - מדכא ויוצר אווירה רשמית". בהמשך דבריה נתנה ביטוי למאמצים שלה ושל מעצבים ישראלים בני דורה להכניס את עבודותיהם לייצור המוני, ופסקה בנימה ביקורתית כי "עיצוב פנימי הוא עניין של אישיות. אין סגנון ישראלי, אף לא משתדלים לעצב אותו".
- פרק זה מופיע בספר ''גולדרייך דה שליט: מקום'' בעריכת צבי אלחייני, שיצא בהוצאת "בבל" וסוקר את חייהם ופועלם של תמר דה שליט וארטור גולדרייך לאורך המחצית השנייה של המאה ה-20, ביחד ולחוד
