האיש שהינדס את תל אביב: יעקב שיפמן (בן סירה), אבי העיר הלבנה

ב-1929 נסעה מירושלים לתל אביב מכוניתו של סר קליפורד הולידיי, היועץ לתכנון עירוני של ממשל המנדט הבריטי, וממנה ירד עוזרו, יעקב שיפמן, לימים מהנדס העיר תל אביב, שייקרא יעקב בן סירה. השניים יצאו לפגוש את ראש העירייה מאיר דיזנגוף, את סגנו ישראל רוקח, ואת שושנה פרסיץ, חברה במועצת העיר ויו"ר ועדת החינוך והתרבות העירונית.

רק בן 30, בן סירה הרגיש מוכן לעומס המשימה. הוא בא לראיון אצל השלושה, נחוש להתמנות לתפקיד מהנדס העיר. המהנדס הצעיר, שנולד ב-1899 בקייב, סיים את לימודיו בהנדסה אזרחית ועירונית רק חמש שנים קודם לכן באוניברסיטת לונדון, עלה ארצה, והחל לעבוד ב"סולל בונה". ב-1927 כבר התחיל לעבוד כיד-ימינו של הולידיי, וניהל את סקר נזקי רעידת האדמה שפקדה את ירושלים ושיקום הבניינים הנפגעים, לרבות מגדל דוד. בשנתיים שבהן עבד תחת הולידיי הספיק להכין תוכניות אב לירושלים ולבאר שבע, וגיבש אסטרטגיה להרחבת תוכניתו של פטריק גדס הסקוטי, מי שתכנן את תל אביב כעיר גנים.

בן 30 בלבד, עם ניסיון לא רב, הוא העז להתראיין אצל מאיר דיזנגוף, נחוש לקבל את התפקיד(מתוך אוסף ארכיון אדריכלות ישראל, מגדל שלום מאיר תל אביב)

"הייתי, מבחינת ההכנה, מוכן לשמש כמהנדס העיר", סיפר לימים לירחון לאמנות וספרות "גזית". "ראיתי בזה קיום חלומותיי, לשרת את הציבור בידיעותיי הטכניות". הביטחון שלו היה במקומו, משום שדיזנגוף התרשם והעניק לו שנת ניסיון כמהנדס העיר. "אתה לוקח את בכיר עוזריי", אמר הולידיי לראש העירייה במעמד המינוי, "אבל אני מבין שהוא רוצה לשרת את הציבור כולו ואני מאחל לו הצלחה".

יעקב בן סירה, מהנדס העיר השלישי של ת''א. '''ראיתי בזה קיום חלומותיי''(מתוך אוסף ארכיון אדריכלות ישראל, מגדל שלום מאיר תל אביב)

הכיסא הזמני הפך לכורסה קבועה מאוד. 21 שנים כיהן בן סירה כמהנדס העיר השלישי, בין השנים 1929 ל-1950, וטבע בה חותם בל יימחה כ"עיר הלבנה" כפי שהיא ידועה היום. "האריה שבנה את תל אביב", הגדיר אותו האדריכל אברהם יסקי, בחגיגת יום ההולדת ה-90 של בן סירה. אך בזיכרון הציבורי, נדמה כי הוא לא זכה להתמקם בשורה הראשונה שבה יושבים אדריכלי התקופה כמו זאב רכטר, דב כרמי או ג'ניה אברבוך, גם אם השפעתו לא הייתה קטנה משלהם; יש יאמרו שהייתה גדולה יותר.

למה עכשיו

הבהוב מחודש של ההשפעה הזו יידלק ביום חמישי הקרוב, עם חנוכתה של תערוכה המוקדשת לפועלו המעשי ולתרומתו ההגותית של בן סירה. "המהנדס העירוני: יעקב (שיפמן) בן סירה ותכנון העיר הלבנה", נקראת התערוכה בבית האדריכל ביפו, ובה יוצגו חומרים אדריכליים לצד תכנון עירוני של המהנדס. אצרו אותה ד"ר אדריכל יוסי קליין, מרצה לאדריכלות בבצלאל ותיאורטיקן, וערן טמיר-טאוויל, האוצר הראשי של הגלריה. אבל למה דווקא עכשיו?

"גם אנחנו שאלנו את עצמנו את השאלה הזו", משיב קליין, שהתערוכה מתבססת גם על חלקים מעבודת הדוקטורט שלו. "צריך להעמיד את העירוניות במרכז. יותר ויותר אנשים עוברים לעיר. יש חרדה ודאגה לגבי העירוניות הישראלית, ולכן שיפמן רלבנטי היום".

שיפמן לא חיבב את סגנון הבנייה האקלקטי, ששאב השראה ממזרח ומערב והיה פופולרי מאוד באדריכלות של העיר הצעירה, ומיהר לצמצם את נוכחותו בעיר. "כינוס של שיטות רבות ומנוגדות לפעמים זו לזו גרם לידי ערבוביה משונה", כתב מי שהורה לכסות לעתים חזיתות של מבנים אקלקטיים, באופן שיסתיר את מבושי הסגנון הלא רצוי. בימים אלו, אגב, מוסרות החזיתות המודבקות מצמד הבניינים האקלקטיים בפינת אלנבי וגאולה, שתכנן האדריכל אלכסנדר לוי, כשהן חושפות את החזיתות המקוריות (בשימור של קימל-אשכולות).

בתים כאלה, שהיו פאר היצירה בעיר הקטנה, עוררו בשיפמן סלידה. הוא הורה לכסות חזיתות של בניינים בסגנון האקלקטי(צילום: מיכל בר אור)

את משנתו הוא הפיץ בהרצאות ובכתב, ככותב וכעורך, ולא רק בפרוטוקולים טכנוקרטיים של ישיבות עירייה כפי שעושים רוב מהנדסי העיר כיום. "כרכים מגדולים מטשטשים דמות היחיד", הכריז שיפמן בפתח הרצאתו "הפיתוח העירוני: גדלה של העיר" בסימפוזיון על בעיות תכנון ופיתוח שנערך בנובמבר 1943, בעומק כהונתו הארוכה. "הם מולידים פגעים רבים לפרט ולכלל. מעל לכל ספק הוא שהמחיר בשחק (שחיקת) האדם ובלאי רוחו וגופו - רב מדי הוא. נוף עירוני מחייב שבו הפרט יוכל להתייחד בו לכשירצה, ולבוא בקהל - אם ולכשירגיש צורך בכך".

רוך וקושי

"האריה" חיפש בעיר, אפוא, דווקא את הרוך. עם כניסתו לתפקיד, דאג ליישם את תוכנית המתאר של גדס, זו שהתבססה על עקרונות "עיר הגנים" שהתגבשה באנגליה בסוף המאה ה-19, וכללה גינות רבות, כיכרות במקום צמתים חדים, בינוי נמוך טובל בירק, וצירים ראשיים ורחבים שיישאו את רוח הים פנימה, אל עומק העיר. גדס תכנן צירים ראשיים בכיוון צפון-דרום, ובן סירה פיתח צירים ממערב למזרח.

הוא עיגל את פינות הבניינים בצמתים מרכזיים ויצר כיכרות חשובות בעיר, כמו כיכר "מגן דוד" בפינת אלנבי-שינקין-נחלת בנימין-המלך ג'ורג', שעטופה במבני הסגנון הבינלאומי. גם במבנים שתכנן בעצמו, הטמיע את המוטיב של חזית קעורה: אם זה "בית מעריב", שנחנך שלוש שנים אחרי פרישתו מהכהונה (וייהרס בקרוב לטובת גורד שחקים) או אצטדיון המכבייה (שנהרס לפני כחמש שנים).

אצטדיון המכבייה בשפך הירקון, בקווים המעוגלים של שיפמן. נהרס לפני כחמש שנים(צילום: G. Eric and Edith Matson Photograph Collection, ספריית הקונגרס האמריקאי)

בעוד תל אביב גדלה במהירות ומתפתחת צפונה, לאורך תוכנית גדס, הכניס בן סירה שינויים בתוכנית באופן שירכך אותה גם במאקרו. כך, למשל, במקום המפגש המתומן שהופיע בתוכנית גדס, החליט בן סירה על כיכר צינה דיזנגוף העגולה. הוא יזם תחרות לתכנון הכיכר, שבה זכתה האדריכלית ג'ניה אברבוך שהציעה חזיתות קעורות החובקות את הכיכר. הגינון, הצורה וגם שמה של הכיכר - שהקדיש ראש העירייה הרומנטי לאשתו המנוחה – ביטאו רוך כפרי ומקומי יותר מאשר כרך גדול וסואן.

החזיתות המעוגלות העניקו רוך לכיכר דיזנגוף, אחרי שבן סירה ריכך את המתומן המקורי של פטריק גדס(צילום: אמית הרמן)

הקולונדות שמלוות את רחוב אבן גבירול הן תרומה אישית של בן סירה ללקסיקון העירוני של תל אביב, אומר קליין, והן קשורות לערכים החברתיים שמהנדס העיר הניף כדגל, כחלק בלתי נפרד ממהותו של תכנון עירוני פלורליסטי ודמוקרטי. "את אבן גבירול תכנן בן סירה עם שישה נתיבי תחבורה, דבר מופרך בשנים ההן, אך כוונתו הייתה שלמרכז העיר יגיע גם מי שכלכלית אינו יכול להרשות לעצמו לגור במרכז העיר. הם יוכלו ללכת את ציר-צפון דרום של העיר ללא שמש ישירה או גשם", אומר האוצר. "פיתוח מערכת הכבישים המשוכללת בעיר בשנתו ה-30 מתוארת אצלו ככלי, שיתרום לשוויון סוציאלי בין מרכז לפריפריה, עשירים ועניים. הממד החברתי היה הממד הדומיננטי אצלו".

הרחוב המוצל: הקולונדות באבן גבירול באו לשרת רעיון חברתי, מבחינת המהנדס(צילום: נעמה ריבה)

שנים רבות לאחר מכן, כאשר לא יהיה כבר מהנדס עיר, בן סירה נשאר אדם חברתי ופוליטי שמצבם של החלשים חשוב לו. בשנות ה-60 הוא היה מהראשונים שחקרו מהי דעתם של דיירי השיכונים על הבניינים שבהם הם מתגוררים, באמצעות ריאיונות שערך איתם. מסקנתו הייתה עגומה: "דמות השיכון הציבורי מצערת", מתאר קליין. וכאשר תכנן שיקום של שכונת רמת אליהו בראשון לציון, אחד מתוכניות השיקום הראשונות של שכונות בישראל, הוא הציע להימנע מפינוי התושבים הנזקקים (ג'נטריפיקציה) ולתמוך בהישארותם, תוך תמיכה בהם באמצעות הרחבות ושכלולים נוספים.

מבקר מצליף

אחד הפרויקטים הגדולים שהוא הניע, ושנשאר רלבנטי ובוער עד ימינו אנו, הוא כיכר המדינה. על הפרויקט העצום הופקדו האדריכל הברזילאי הנערץ אוסקר נימאייר, עם אבא אלחנני וישראל לוטן המקומיים שתכננו את הבניינים ההיקפיים. אפשר היה להניח כי בן סירה ונימאייר יראו את הכיכר עין בעין, כשני מודרניסטים שהזדהו עם אותן מגמות תכנוניות ועיצוב, אך לא כך היה. "ישראל אינה ברזיליה" (1959) היה מאמר-מפתח של בן סירה, המותח ביקורת על התכנון בעיר, כשאחת הדוגמאות לטיעוניו היא כיכר המדינה צפופת המגדלים של נימאייר (מגדלים שמעולם לא קמו, כידוע).

כיכר המדינה (בתוכנית הנוכחית שלה). במפתיע, שיפמן מתח ביקורת חריפה על אוסקר נימאייר, האדריכל הברזילאי הנודע שהוזמן לתכנן את המגדלים. הם לא הוקמו(הדמיה: 3DVISION הדמיות ממוחשבות)

"זאת התקפה על הילדותיות של המתכננים העוסקים בצורה החיצונית, תוך שהם מזניחים את ההתייחסות לסוגיות חברתית ואתיות", מפרש קליין את כוונתו של הכותב. "לרוב, בן סירה מתואר כמודרניסט. זו הנחה נכונה, אבל 'מודרניזם' היא מסגרת רופפת שכללה שלל מגמות סותרות". לקראת התערוכה, הוא אומר, האוצרים נברו במסמכים שמציגים את תפישותיו באור חדש: "המודרניזם בעבור בן סירה היה פלטפורמה הולמת לציונות ולתל אביב; לא מהפכה אסתטית, אלא חלק ממהפכה תרבותית, פוליטית וחברתית".

בנוסף לדעתו הנחרצת על הסגנון האקלקטי, בן סירה לא חסך את שבטו משיטות הבנייה הערביות שהגדיר "פרימיטיביות" – בלי בטון, תוך בזבזנות בחומר, ולא מעודכנות בחדשנות הנדרשת. "הבונים שעלו לארץ לא מצאו בה כל מסורת בנייה מסוימת", כתב ב-1934 ב"ספר השנה לבניין" שאותו גם ערך. "לפי שעה", המשיך, "חסרים ברבים מן הבניינים החדשים הרכות שבמגורים, ומשום כך הם נראים קשיחים וחדים במקצת, אך יש לקוות שעם ייצוב החיים והשלמת הרחובות על ידי ירק, צבעים, מדרכות וכדומה, יתמזגו אף הם בתוך העיר".

עיר הגנים של גדס עם העדכונים של שיפמן, וההרחבה מזרחה וצפונה(מתוך אוסף ארכיון אדריכלות ישראל, מגדל שלום מאיר תל אביב)

מתחם החינוך הסמוך לרחוב הירקון, בתכנונו של שיפמן(מתוך אוסף ארכיון אדריכלות ישראל, מגדל שלום מאיר תל אביב)

שוק העלייה (מחכה לשיפוץ כיום). הקווים הישרים שאין לטעות בהם(צילום: באדיבות ציונוב - ויתקון אדריכלים)

ואולם, אותה רכות שהוא חיפש בבנייני המגורים וברחובות, הפכה לפעמים ליד שרומסת בבוז את מי שדעתו שונה. בדיעבד, הוא עצמו זיגזג בטעמו, ואין דוגמה צורמת יותר ממעשה מגדל שלום. מי שהחל את כהונתו כמיישם תוכנית עיר הגנים, סיים אותה כשהוא מוביל את העיר להקמת המגדל הראשון שלה – "מגדל שלום מאיר" שהחריב את "גימנסיה הרצליה". היא לא רק הייתה הסמל בה"א הידיעה של תל אביב הקטנה, אלא בית הספר שבן סירה עצמו למד בו. זה לא עזר לה לשרוד.

היד שבנתה היא היד שהרסה. שיפמן חתום על הריסת גימנסיה הרצליה, שבה אפילו למד, לטובת המגדל הראשון בעיר(צילום: דוד רובינגר)

יד אליהו: לצפות פני עתיד

כמה אנשים צריכים לגור בתל אביב בסופו של דבר? בן סירה נקב במספר המקסימלי: 300 אלף איש (תל אביב עברה אותו מזמן). הוא האיש שקידם את התרחבותה מזרחה מהאיילון וצפונה מהירקון, ואפשר לראות כיצד חזה את ההצטופפות העתידית שלה כשמביטים בשכונת יד אליהו.

בין השיכונים יש מרווחים נדיבים במיוחד, שרק בשנים האחרונות מדברים על הצרתם במסגרת ציפוף השכונה והתחדשותה. ייתכן שמהנדס העיר, מלבד רצונו לכבוש קרקעות בעלות ערך ליישוב היהודי, ראה את הנולד ובחר לאפשר התרחבות עתידית בין הבניינים – במקום חריגה מקווי העיר וצורך בעוד כבישים מרוחקים.

כרי הדשא בין השיכונים של יד אליהו. מחשבה על הצורך לצופף בעתיד בלי לחרוג מקווי העיר(צילום: איתי בנית)

בכלל, תשתיות העסיקו אותו לא פחות מארכיטקטורה. בן סירה שם דגש רב על כבישים ומדרכות, ביוב וניקוז, נמלים וייעור. על רקע פרעות 1936 התחיל "המאבק לכיבוש הים", כפי שהוא כינה, שהוביל להיפרדות מנמל יפו ולהקמת נמל תל אביב. חצי שנה עמלו אנשי היישוב על הקמת הנמל, תחילה מעץ ואחר כך מברזל, והסירה הראשונה שעגנה בו הייתה "צטבורטי" מיוגוסלביה, שנשאה שקי מלט לבניית הארץ. שק המלט הראשון נלקח, על פי עדותו של בן סירה, לבניית מוזיאון תל אביב (במשכנו הראשון בביתו של דיזנגוף).

בתי הספר שהוא בנה

הזיכרונות האדריכליים מבן סירה נגדעו בחלקם, עם הזמן. השוק הסיטונאי בקצה רחוב החשמונאים, שנהרס לפני כמה שנים לטובת מתחם מגורים ומסחר, הכיל בתי קירור תת-קרקעיים, מחסנים ומשרדים שהיו פאר היצירה. בניינים אחרים נשארו, ואחד מהם אף זכה לאחרונה לעדנה מחודשת: בית צעירות מזרחי בין הרחובות דב הוז ופרוג, שהיה נטוש במשך שנים רבות והפך לאחד מסמלי המחאה החברתית של קיץ 2011.

בית צעירות מזרחי ברחוב דב הוז. נאמן לתפישתו החברתית, הבניין מציע חצר רחבה לפעילות שכונתית(צילום: באדיבות דני רכט , אתר תל-אביב 100)

הבניין שננטש הפך לאחד מסמלי המחאה החברתית של 2011, בדרישה להשמישו(צילום: שאול גולן)

וכך היה. אשכול הגנים והמרכז הקהילתי דב הוז, שנחנך אשתקד. מהצמחייה לא נותר זכר(צילום: Mikaela Burstow Uziel)

המבנה, ששופץ בתכנון ציונוב-ויתקון אדריכלים ונחנך אשתקד כמתחם גנים ומרכז קהילתי, מעיד על כוונתו של שיפמן ליצור מקום פתוח להתרחשות קהילתית ציבורית. הוא יצר חצר מדורגת עם טרסות מאבן כורכר, ובה עצים וירק. בעיצוב הנוכחי לא נותר הרבה מזה: אפילו הדשא שנשתל נעקר לאחרונה, כנראה בגלל הכלבים הרבים שפקדו אותו, והפך ברובו לבטון.

פתיחות לרחוב. בית הספר ביל''ו (היום בר-אילן) בשדרות רוטשילד, בתכנונו של שיפמן, כמעט מול ביתו(צילום: טל ניסים )

אין ספק כי עיקר פועלו של שיפמן במבני ציבור היה נתון למוסדות חינוך, ותפישת עולמו בנוגע אליהם תאמה את דעתו, ש"על בניינים ציבוריים, נוסף למטרתם השימושית, לתת בחיצוניותם מעין ביטוי לדיוקן הקיבוצי (הקבוצתי), ולשאיפות התרבותיות של התושבים". כולם דומיננטיים בסביבתם, גם אם פתיחתם המקורית לרחוב בוטלה עקב דרישות הביטחון והצבת גדרות גבוהות במרוצת השנים: בית ספר ביל"ו (כיום ישיבה תיכונית בר-אילן) בשדרות רוטשילד פינת לונץ; בית הספר ביאליק (היום ביאליק-רוגוזין) ברחוב לוינסקי פינת הר ציון; וסמינר לוינסקי דאז (מבנה בצורת 'ר'), שיחד עם בית הספר לדוגמה (מבנה בצורת ל')) יוצרים מתחם ייחודי בין רחובות הירקון ובן יהודה, סמוך לשדרות נורדאו.

הסגנון הבינלאומי של בניין מגן דוד אדום ברחוב מזא''ה, בתכנונו של שיפמן(תצלום: מתוך ביטאון "ידיעות עיריית תל אביב", ספר השנה לשנת תרצ"ח, עמ' 106)

אחרי השימור (אדריכל יואב מסר), כעת חלק מבית הספר בלפור, בתכנונו של שיפמן גם כן(צילום: יעל אנגלהרט)

את בית הספר "בלפור" ברחוב מזא"ה 13 תכנן ובנה בן סירה כשמלאו חמש שנים לכהונתו בעירייה. הוא תכנן אותו, ואת המבנה הצמוד אליו – בית "מגן דוד אדום" הראשון בתל אביב- בהשראת הסגנון הבינלאומי: נפחים סדורים וישרים, נקיים מקישוטים מיותרים. ההתאמה לאקלים הארץ-ישראלי ניכרת במתחם החינוכי, למשל בקומת הקרקע המקורה באכסדרת עמודים כדי להעניק צל לתלמידים, למורים ולהורים; בחלונות, המתלכדים תחת מצנפת אחת שמונעת כניסת שמש ישירה ואף תומכת בעיצוב האופקי של הסגנון; ובמרפסות השקועות בחזית המבנה כדי להגן מקרני השמש ולייצר עוד עניין עיצובי. ב-2014 חוברו שני הבניינים, עם הסבתו של בית מד"א לאגף חדש של בית הספר. יואב מסר, שתכנן את החידוש, חיבר את חצרות המבנים לטובת ילדי בית הספר (אך תוך סגירתן בפני הציבור הרחב).

מציקים לאריה בזנבו

במלאת 15 שנה לכהונתו כמהנדס העיר, הוציאו חבריו של בן סירה בעירייה חוברת סאטירית המוקדשת לרודן. בעידן הפוליטיקלי-קורקט העכשווי, שבו כל פעולה סאטירית נחשבת לשיימינג מסוכן, ספק אם עיריית תל אביב-יפו הייתה מאפשרת לפרסם חוברת לגלגנית שכזו.

נדמה שהקשיחות של האיש הזמינה את החוברת, שמאגדת מכתבים בדויים שנשלחים ממחלקות שונות בעירייה למהנדס העיר, עם שלל הצעות יצירתיות כיצד אפשר לשפר את פני העיר, כיצד יוכל בן סירה להוריד ממשקלו וכיצד נכון לו לתכנן את ביתו האישי. לכל מכתב לאקוני כזה, שנראה אמיתי לחלוטין, מצורפת קריקטורה תמימה למראה, שמתארת את הסיטואציה האבסורדית.

מתוך החוברת הסאטירית: המיתאם בין השמנתו של שיפמן בזמן כהונתו לבין גידולה של העיר(מתוך אוסף ארכיון אדריכלות ישראל, מגדל שלום מאיר תל אביב)

הגנן הראשי הציע לבן סירה לכרות את כל העצים בתל אביב, כדי לפנות Open space (כבר אז השתמשו בביטוי הזה) שהעץ מבזבז, וכך גם למנוע הדבקת מודעות על הגזעים. מחלקת הדרכים הציעה פתרון לבעיית המהירות במזרח העיר: תותר נסיעה במהירות של 1 קמ"ש לכל הכיוונים, ומחלפים ומעגלי תנועה יוקמו בכל מפגש רחובות – קטן כגדול. המחלקה לסטטיסטיקה ערכה "בדיקה עם הוועדה לחינוך גופני ומחלקת בניין עיר", ומצאה מיתאם ברור בין התרחבותו הפיזית של בן סירה תוך כדי הקדנציה לבין התרחבות העיר.

מכל הפרויקטים שבן סירה היה מעורב בהם, הוא תכנן רק בניין מגורים אחד: ביתו שלו. בבית הזה, בשדרות רוטשילד 133, הוא התגורר עד ימיו האחרונים בגיל 95. מחלקת בניין נעזרה בבית הזה, כדי לדייק את פועלו של האיש בקריקטורה אחת. על גג הבניין, מישהו צייר בית קטן שמתחקה אחר אבני הדרך של תנועת המודרניזם: קומת הקרקע של התוספת מפולשת על עמודים, וחלונות סרט אורכיים מלווים את החזית (הצייר האלמוני היטיב לחזות את תופעת קומות הגג בנסיגה, שהתפשטה בימי התמ"א הנוכחיים).

רמפה מסולסלת מובילה לחניון על הגג של בן סירה. מתוך החוברת הסאטירית(מתוך אוסף ארכיון אדריכלות ישראל, מגדל שלום מאיר תל אביב)

סביב הבית מתפתלת רמפה מקושטת, שבעזרתה יכול בן סירה להחנות את רכבו על הגג, שהרי המודרניזם קידש את הקידמה המכאנית. ולסיום, בהתאם לחיפוש האובססיבי של בן סירה אחר פתרונות תחבורה עירוניים, הוקם על הגג מחלף-גשר שיצמצם את הפקקים שכל השכנים גורמים להם בחדר המדרגות. המחלף מוביל בכיוון אחד אל הבית, ובכיוון השני אל בית העירייה – שני מרכזי החיים של שיפמן.

לדברי ד"ר צבי אלחייני, מייסד ארכיון אדריכלות ישראל שמחזיק בחוברת הנוסטלגית הזו, ״ההיסטוריוגרפיה של האדריכלות הישראלית דילגה על הסגנון הרציונליסטי, זה שהתקיים באירופה במקביל לסגנון הבינלאומי ונמנע עוד יותר ממחוות מנייריסטיות שאפיינו את מה שאנחנו קוראים לו ׳באוהאוס׳. שיפמן, לא מעט בהשפעת הרציונליזם האדריכלי האיטלקי , היה מחלוצי הארכיטקטורה הישראלית הרציונליסטית, שעדיין לא מדברים עליה ושעדיין לא זכתה למחקר ולהגדרות.

"בניגוד לאבות המייסדים של המודרניזם הישראלי, שלא הצליחו להימנע ממחוות סגנוניות תקופתיות או חומריות, שיפמן ורבים מבני דורו - כמו האדריכלים מאיר הורמן, גד אשר אדריכל מע״צ, ובהמשך אהרן דורון  ויצחק פרלשטיין - ניסחו מודרניזם ישראלי נטול ׳אדריכליזם׳. אצל שיפמן זה התבטא גם בארכיטקטורה המצוינת, אבל לא פחות מכך בתוכניות המתאר ובתפישה של המרחב העירוני כמנגנון מודרניסטי יעיל ונאה, שמוחק את עברה המצויץ של העבריות המתחדשת בארץ, לקראת ישראליות חדשה ואמיצה״

ב-1994 שיפמן הלך לעולמו. המושג "עיר לבנה" החל רק לבצבץ בתודעה המקצועית והציבורית. ב-2008, כחמש שנים אחרי הכרזתה הרשמית של כאתר מורשת עולמית מטעם אונסק"ו, הציב ראש העירייה רון חולדאי לוח הנצחה בקדמת ביתו של בן סירה, ועליו כתוב: "בבניין זה גר מהנדס העירייה, אבי העיר הלבנה".

• התערוכה על יעקב שיפמן (בן סירה) נפתחת בבית האדריכל, רחוב המגדלור 15 יפו
• פתיחה: חמישי 16.2 בערב
  

אוהבים אדריכלות? עקבו אחרינו באינסטגרם. לחצו על התצלום

 

מגדל עזריאלי שרונה בחשיפה ראשונה, וחדשות נוספות, באינסטגרם שלנו. לחצו על התצלום (צילום: אינסה ביננבאום)