קחו מאה שנה אחורה. האנייה "רוסלאן" יוצאת מנמל אודסה, ואחרי מסע בן שלושה שבועות היא עוגנת בנמל יפו. האדריכל יהודה מגידוביץ' יורד מהסיפון אל החוף ורואה עיר ערבית ותיקה, ובשוליה הצפוניים עיר עברית בחיתוליה. כעבור שנה בלבד הוא יספיק לתכנן בית ראשון בעיר הזו, תל אביב, וכעבור שנה נוספת כבר יהפוך למהנדס העיר הראשון שלה. ההיכרות עם מאיר דיזנגוף בעיר המוצא המשותפת, אודסה, בוודאי לא הזיקה לכך.
לאורך 20 השנים שבהן טבע את חותמו האדריכלי בתל אביב, השתנו סגנונות הבנייה; גישתו של מגידוביץ' השתנתה בהתאם: את הבניינים הראשונים תכנן כארמונות מוזרים, שלמד להכיר באודסה עוד בטרם היגר לארץ ישראל, ובכך מימש את הפנטזיה של ראשוני המתיישבים בתל אביב. מאוחר יותר אימץ סגנון אקלקטי צנוע יותר, ובשנות ה-30 דילג אל הסגנון הבינלאומי כמו עמיתיו.
אולי יותר מכל אדריכל אחר שפעל באותה תקופה, התבלט מגידוביץ' בתכנון איכותי, במספרם הרב של המבנים שיצר, ובמיקומם המרכזי ברחובות העיר הקטנה שתהפוך לגדולה. הוא תכנן בעיקר בתי מגורים, אך גם בתי מלון ובתי כנסת, ואת בית הקולנוע "אסתר" בכיכר צינה דיזנגוף (היום "מלון סינמה").
מגידוביץ' נולד ב-1886 והלך לעולמו ב-1961. תרומתו לנוף העירוני נשכחה מלב, והעירייה לא טרחה לרענן את הזיכרון במשך עשרות שנים. רק בחודש שעבר תוקן העוול, כאשר נחנך לוח הנצחה בולט המוקדש לפועלו (עיצוב של שרון דנציג) למרגלות אחד הבתים המפורסמים שתכנן, "בית העמודים" במדרחוב נחלת בנימין.
האדריכל ירמי הופמן, מנהל אגף השימור בעירייה, אומר ש"לא תמיד אנחנו עושים את ההנצחה טוב, ולא תמיד עושים אותה בהקשר של העבודה של האדריכל. את דב כרמי ואת זאב רכטר הנציחו בשמות רחובות; זה מכבד וזה יפה, אבל זה מנותק מהסביבה שבה הם תכננו. גם את פטריק גדס הנציחו במקום שאף אחד לא יודע איך קוראים לו בכלל, ומנותק מההקשר של 'תוכנית גדס'. בית העמודים הוא המקום שמרכז סביבו הכי הרבה מהרוח של התקופה".
הסיור, שמתהלך בין בניינים נבחרים של מגידוביץ' בתל אביב (כולם הוכרזו לשימור), מאפשר להתוודע מקרוב לתרומתו לנוף העירוני, ובכלל לתל אביב הישנה. תחנה אחרונה בדרכו המקצועית מצויה ברעננה, וגם היא – כמו רוב המבנים שתכנן בתל אביב – מרכזית בעיר.
1. יהודה הלוי 9
בית שמעון מזרחי (1920)
כבר בפרויקט הבכורה שלו בתל אביב, הפגין מגידוביץ' ייחוד טכנולוגי: בניין מלבני כורכר חשופות. 99 שנה אחרי שנחנך, ולמרות שלא עבר עדיין שימור, הבניין נראה כפי שתוכנן. אפילו הגדר, שהולמת את עיצוב וחומריות החזית, נותרה כמעט בשלמותה. בשער הברזל שהותקן במרכז הגדר עדיין מופיע באנגלית שמו של שמעון מזרחי, בעל הבית הראשון שהזמין את העבודה מהאדריכל. מזרחי היה מנכבדי תל אביב, מנהל הבנק האנגלו-מצרי שהפך לאחר מכן לבנק ברקליס.
המבנה עוצב בסגנון ניאו-קלאסי עם חזית סימטרית. הכניסה מודגשת בקבוצות עמודים עם כותרות מסוגננות משני צדדיה, ובגמלון משולש למעלה. הוא תוכנן במקור כמבנה חד-קומתי, וב-1935 חזר מגידוביץ' והוזמן להוסיף קומה שנייה. הפעם עשה זאת בעיצוב שונה, נקי ומודרני לשעתו, ללא המאפיינים של הקומה הוותיקה.
שני מבנים נוספים תכנן מגידוביץ' ברחוב יהודה לוי: במספר 4 פוגשים בית מודרני לחלוטין; במספר 55 רואים בית מוקדם יותר, שעוצב בתפר שבין האקלקטי לבין המודרני.
2. אלנבי 118 פינת רוטשילד 32
מלון בן נחום (1921)
"מלון בן נחום" נחשב למלון השני שהוקם בתל אביב. הוא התמקם באחד ממפגשי הרחובות המרכזיים בעיר. כדי להדגיש את מיקומו במפגש הרחובות אלנבי ורוטשילד, עיצב האדריכל בפינת הבניין חדר מדרגות מעוגל המסתיים במרפסת עם גג כיפתי. הגג נשען על סדרה של עמודים ומצופה בלוחות אבץ.
לכיוון רחוב אלנבי, מפנה הבניין חזית סולידית עם פתחים מלבניים האופייניים לבתי המגורים שנבנו באותה עת. ואילו לשדרות רוטשילד מפנה הבניין חזית לא שגרתית, שמורכבת מפתחים מקושתים הפונים פנימה, אל מסדרונות פתוחים שמהם נשקף נוף השדרה - זו שהפכה לשביל ההליכה והטיול המועדף על תושבי העיר.
בקומת הקרקע פעל בית קפה "עטרה", שהשכיל לנצל את המיקום המוצלח ולהפוך למוסד תל אביבי אופנתי שמשך אליו את הבוהמה המקומית (ואף פתח סניף במרכז ירושלים שהאריך ימים).
את ההשראה קיבל מגידוביץ' מבניינים באודסה, עיר הולדתו. לאורך השנים נערכו בבניין שינויים, נאטמו פתחים ונמחקו העיטורים ששולבו בחזיתותיו. ב-2012 חידשה את הבניין האדריכלית ניצה סמוק והשיבה לו את מראהו המקורי. כיום, בנוסף למשרדי היי-טק בשתי הקומות העליונות, פועלים בקומת הקרקע בר ופיצרייה.
3. רוטשילד 46
בית לוין (1924)
בית לוין הוא אחד המבנים הבודדים ששרדו בתל אביב, מהתקופה שבה בעלי הון בנו לעצמם ארמונות קטנים ומצועצעים. מיקומו במגרש פינתי איפשר לאדריכל ליצור מבנה בולט במיוחד, עשיר בפרטים ובעיטורים שאת השראתם שאב ממגוון של מקורות: שילוב של מזרח ומערב, תקופות ומסורות.
הבניין בנוי על תלולית המוגבהת ממפלס הרחוב. חזיתותיו הורכבו מגושים, שבהם שולבו מרפסות שקועות. בקומת הקרקע הפתחים מלבניים ואנכיים, בעוד שבקומה העליונה הם מקושתים. בפינת המפגש הקרובה למפגש הרחובות יצר מגידוביץ' גוש בולט לחדר מדרגות, המסתיים בגג דמוי פגודה ובקודקודו מתנשא תורן.
בית המגורים שימש לייעודי המקורי במשך כעשר שנים בלבד. ב-1934 מת הבעלים, והבית הוסב לבית ספר ולאחר מכן לבנק. עם הקמת המדינה שימש את שגרירות ברית המועצות, עד שב-1953 הוטמנה בו פצצה והמעצמה ניתקה את היחסים הדיפלומטיים. במשך עשרות שנים הוא עמד נטוש.
עם הקמת מגדל המשרדים "אלרוב" במגרש הסמוך, ובתמורה לתוספת זכויות בנייה, עבר "בית לוין" תהליך של חידוש. חלקיו הפנימיים נהרסו, רק החזיתות נותרו שלמות, והוא הורם באוויר כדי שמתחתיו ייחפר חלק מחניון תת-קרקעי שנועד לשמש את באי המגדל. בימים אלה עובר הבניין שיפוץ נוסף.
"בעיניים עכשוויות ישנם כאלה המבטלים את יצירתו כקיטש מגובב חסר טעם", כתב האדריכל אמנון בר אור בספרו "זמן שימור" (בבל, 2013), כאשר התייחס לבית לוין שאותו שימר ב-1997. "אני חולק על כך. בית נבנה למען דייריו ובוניו, עדות לרחשי הלב המשותפים של האדריכל ושל לקוחותיו. מגידוביץ ובתי תקופתו פעלו ברוח זו, והבניינים שתכננו משקפים נאמנה את פני התרבות של אותם ימים".
4. רמב"ם 16-12
בית העמודים (1925)
אחד המבנים הגדולים שנבנו בתל אביב של שנות ה-20 היה פרויקט מגורים שיזם זלמן ברוך, מהגר יהודי מארצות הברית. הוא רכש שלושה מגרשים צמודים, ובתכנונו של מגידוביץ' בנה את אחד מבתי הדירות המרהיבים בעיר – גם היום, כשהוא כמעט בן מאה שנה ומוזנח לעייפה.
הודות לשורות העמודים העגולים, הנושאים קשתות ומרכיבים את עיקר החזית לרחוב רמב"ם, הוענק לו הכינוי "בית העמודים". למעשה, הבניין מורכב משלושה אגפים נפרדים, שלכל אחד מהם כניסה וחדר מדרגות הפונים לחצר אחורית. בחלק שפונה למפגש הרחובות יש חזית מעוגלת וסימטרית, שמתהדרת במרפסת שונה בכל קומה – הן בעיצוב והן בפרטים.
בכלל, המבנה עשיר בעיטורים מפורטים שמדגישים אותו על פני המבנים השכנים. מול הבניין נמצא "בית הכדים" שתכנן האדריכל זאב רכטר (מי שהגיע לארץ באותה ספינה של מגידוביץ'); כמעט כל הכדים שניצבים בחזיתות הבניין שרדו היום.
ב-25 השנים האחרונות קודמו תוכניות לחידוש הבניין המוזנח והנטוש ברובו (למעט חנויות בקומה הקרקע), אך הן נגנזו. לאחרונה הוא תוכנן מחדש במשרדו של האדריכל יניב פרדו, ומשווק במיתוג לועזי ששוכח את המורשת של האדריכל העברי ("מתחם בנג'מין"). המבנה אמור לעבור שימור, לצדו יקום מבנה חדש, ובסך הכל יהיו בן 56 דירות – חלקן עם בריכות פרטיות.
אלא שלאחרונה שוב נערכו שינויים בתוכניות, וחלק מהבניין אמור לתפקד כבית מלון. נכון לעכשיו.
5. נחלת בנימין 27
מלון נורדוי (1925)
מגידוביץ' הוזמן לתכנן מבנים רבים במפגשי רחובות, והשכיל לחגוג את המיקום הבולט. כזה הוא "מלון נורדוי" בפינת הרחובות גרוזנברג ונחלת בנימין.
המלון עוצב בסגנון אקלקטי, ובדומה למהלך שעשה ב"מלון בן נחום" בשדרות רוטשילד, גם כאן קירה האדריכל את החלק הפונה למפגש הרחובות בכיפה כסופה ובולטת, שמקודקודה מתנשא תורן. במקור סגרה הכיפה על חדר הכביסה של המלון, וכיום הוענק שימוש רומנטי יותר: הכיפה סוגרת על חדר העיסויים של הספא. הכניסה למלון היא מפתח צדדי, בעוד ששאר חלקי קומת הקרקע יועדו למסחר. כיום ממוקמת בה מסעדת המלון.
אמנון בר אור הופקד על חידוש הבניין, שהושלם ב-2016 (אדריכלית אחראית: סיון אברג'יל), ובית המלון עוצב ברוח הימים ההם. הבניין ההיסטורי עבר שימור קפדני שהשיב לו את חזותו המקורית, בעורף המגרש הוקם אגף חדש, ונוספה קומה בנסיגה הנפתחת אל מרפסת לאונג' המיועדת לאורחי המלון.
"מלון נורדוי" הוא ככל הנראה המלון הוותיק ביותר שפועל בתל אביב באופן רציף, ובעוד שש שנים יוכלו לחגוג 100 שנה לחנוכתו.
6. אלנבי 89
בית הכנסת של מושב זקנים (1928)
את הרושם העז שביקש מגידוביץ' להותיר אצל הצופים בבנייניו, הוא ביקש להנחיל גם בבתי הכנסת - ששניים מהם נמצאים ברחוב אלנבי. הראשון היה בית הכנסת הגדול (אלנבי 110), שלמרות השינויים המפליגים שעבר במרוצת השנים, בעירייה מבטיחים שבקרוב יעבור את השימור המיוחל. בית הכנסת השני שתכנן (אלנבי 89) נבנה כחלק מבית אבות, וכבר עשרות שנים שהוא אינו מתפקד ונעול למתפללים ולמבקרים גם יחד.
לצד העיצוב הקישוטי המורכב מעמודים, מקשתות ומעיטורים סמליים, המבנה כולל משטחים חלקים ונקיים. החזית הסימטרית הפונה לרחוב אלנבי מורכבת משלושה חלקים: בשני הקיצוניים פתח חלון אנכי המסתיים בקשת; בחלק המרכזי נקבעה הכניסה הראשית, שמוגבהת מעט מעל מפלס הרחוב ומעליה פתחי חלונות המסתיימים יחד בקשת רחבה.
משני צדדיו של פתח הכניסה נקבעו עמודים מעוטרים הנושאים קרניז המחופה בעבודת קרמיקה צבעונית, שאותה ייצרו בסדנאות "בצלאל" בירושלים ובה מופיע שמו של בית הכנסת. שני פסי קרמיקה נוספים מצויים לצד כל אחד מהעמודים שמשני צדי דלתות הכניסה, ועליהם מתוארים באופן סמלי חודשי השנה ושבטי ישראל. בצד החזית מופיע לוח קרמיקה עם שם האדריכל, ובאולם התפילה מעטרות עבודות "בצלאל" נוספות את הקירות וארון הקודש.
לאחרונה הוחל בקידום פרויקט שיפוץ בית האבות הצמוד לבית הכנסת, ובמסגרת זו הועלתה הכוונה לשפץ גם את זה האחרון ולהחזיר אותו לשימוש. בימים האחרונים הוקמו פיגומים בחזית הבניין, אך באגף השימור טוענים כי הנושא לא תואם עמם. זאת, בניגוד לנהלים הנוגעים למבנים שהוכרזו לשימור.
7. אלנבי 82
בית נתנאל (1931)
כאן, במפגש הרחובות אלנבי ורמב"ם, מבחינים בשינוי הדרמטי שעבר מגידוביץ'. הסגנון האקלקטי שקע ונעלם, ואת מקומו תפס הסגנון המודרני. במסגרתו הודגשו קווים אופקיים, העיטורים פינו את מקומם למשטחים אטומים, ופתחי החלונות מלבניים ופשוטים.
הוא תכנן את הבניין לבני הזוג משה ואסתר נתנאל. אפשר לזהות רק שרידים מעטים לסגנון האקלקטי, שממנו נאלץ כנראה האדריכל להתנתק בהדרגה, כדי לא להיתקע בגישה שנתפשה כבר כארכאית. השרידים נראים באלמנטים שבולטים מקו החזית ושבהם שולבו פתחי החלונות - בליטות המזכירות עמודים ועיטורים גיאומטריים במעקות הבנויים של המרפסות.
זהו הבניין הראשון שבו נמנע מגידוביץ' מלהתייחס למפגש הרחובות. הוא ביכר לתכנן מבנה קופסתי עם חזיתות דומות לשני הרחובות, ללא הדגשה מיוחדת לכניסה הראשית המסתתרת בין החנויות שבקומת הרחוב.
8. בית כנסת מיסה
לילינבלום 5 (1934)
את בית הכנסת ע"ש יהודה מיסה תכנן מגידוביץ' באופן מודרני לחלוטין, ואפשר אף למצוא בו השפעה אקספרסיוניסטית. הוא שוכן על מגרש פינתי, ומורכב ממערך של גושים שיוצרים קומפוזיציה מופשטת.
הבניין כמעט אטום. פתחי חלונות גדולים, צרים ואנכיים מצויים במרכזו של כל אחד מגושי הבניין, אך אלה מרוחקים ממפלס הרחוב. שורת חלונות צרים ואופקיים מצויים בחלק העליון של קומת הקרקע, ולא מאפשרים כל קשר-עין בין פנים לבין חוץ.
במקור, הציע האדריכל מעבר מקורה הפתוח לרחוב ומשתלב במדרכה, בדומה לזה שהוקם כעבור 20 שנה לאורך רחוב אבן גבירול. כך הוא ביקש לרכך את אופיו האטום והמסתגר של הבניין. אך ההצעה נגנזה, והשטח שיועד לארקדה סופח לשטחיו הפנימיים של הבניין.
מגידוביץ' יצר כאן, אולי בפעם הראשונה ביצירתו, משחק דרמטי של אור וצל. זהו לא עוד מבנה מקושט הקורץ בחביבות לחולפים על פניו, אלא מבנה בעל חזות מאופקת ואף חמורת סבר. התוצאה היא אחד המבנים הייחודים והשמורים ביותר שנבנו באותן שנים בארץ, והוא ממשיך לשמש בייעודו עד עצם היום הזה.
9. אלנבי 51
בית האחים גוטגולד (1935)
את המעבר הסופי של מגידוביץ' לאדריכלות המודרנית, האופיינית לתל אביב של אותן שנים, מזהים היטב בבניין המגורים שתכנן ב"כיכר מגן דוד", במפגש הרחובות אלנבי ושינקין. הפעם הוא שיתף בתכנון את בנו ושותפו, רפאל (1982-1913), שזה אך סיים לימודי הנדסה ואדריכלות ב"קווין קולג'" בבריטניה.
הבניין, שנועד לשמש למשרדים עם קומת רחוב מסחרית, מציג בחזותו זרימה ותנועה. זאת, הודות לצורתו המעוגלת בגוש הבניין המרכזי, שמקבלת דגש נוסף על הגג בפרגולה המנותקת מגוף הבניין ונראית כמרחפת מעליו. אגף המדרגות שבקצה הבניין עוצב כקופסה אטומה ואנכית, המחזקת את נוכחותו של הבניין ברחוב.
במטרה להדגיש את הרציפות של פתחי החלונות, אף שלא הייתה רציפות כזו באמת (הפתחים הופרדו בקירות דקים שבהם שולבו עמודי הבניין), עיצב מגידוביץ' גופי תאורה בצורת קופסאות אור שחיפו את אותם קירות. גופים אלה נראו כחלונות במשך היום, האירו באור מלאכותי עם חשיכה, ויצרו אשליה של רציפות הפתחים – מה שהפך את הבניין לאייקון עירוני, ולא רק בגלל מיקומו באחד ממפגשי הרחובות השוקקים בעיר ובארץ בכלל.
הבניין טויח כולו בטיח לבן, למעט פסים אופקיים ששולבו בקרניזים בכל קומה, בפרגולה ובאגף המדרגות ושחופו באריחי חרסינה שחורה. לרוע המזל, אריחים אלה הותקנו באופן לא מקצועי ופורקו תוך זמן קצר.
ב-2008 ערכה האדריכלית פני גולדשמיד תיק תיעוד יסודי לבניין, אך עדיין לא נעשה כל תהליך לחידושו והוא נותר מוזנח.
10. קולנוע אסתר | מלון סינמה
זמנהוף 1, כיכר צינה דיזנגוף (1938)
גם בכיכר המפורסמת ביותר בתולדות האדריכלות המקומית, "כיכר צינה דיזנגוף", הצליחו יהודה ורפאל מגידוביץ' להשתלב באופן מוצלח. זו הייתה עבודתו הגדולה והאחרונה של מגידוביץ' בתל אביב.
האדריכלית ג'ניה אוורבוך זכתה אמנם בתחרות לתכנון הכיכר ב-1934, אך היא עצמה לא תכננה באופן מפורט את כל חלקיה, ורק הנחתה את האדריכלים האחרים כיצד להשתלב בה. בבניינים שהקיפו את הכיכר, וששימשו בעיקר למגורים, שולבו שני בתי קולנוע. הראשון שבהם היה "אסתר", שנקרא כך על שמה של בעלת הקולנוע, שבעצמה התגוררה בבניין שתכנן מגידוביץ' - "בית נתנאל" ברחוב אלנבי 82 שהוזכר למעלה.
ברוח הזמן עוצב בית הקולנוע בסגנון המודרני, עם קווים מעוגלים ורכים, וטויח כולו בטיח לבן. כדי לשמור על חזית אחידה בבניינים שמסביב לכיכר, על-פי חזונה של אוורבוך, תכננו כל האדריכלים מרפסות עם מעקה בנוי שמחורץ לאורכו בחריץ דקיק, בכל אחת מהקומות. בקולנוע "אסתר" היו אלה מרפסות-דמה שלא שימשו איש, משום שמאחורי החזית ניצב אולם הקולנוע הגדול. הפתחים הבודדים שפנו למרפסות היו למעשה תריסים סגורים, שנועדו לאוורור אולם המבואה ואולם הקולנוע. כדי לנצל את תנועת האנשים בכיכר, הוקם אולם הקולנוע רק בקומה השנייה, בעוד שקומת הקרקע יועדה בחלקה למבואה ובחלקה העיקרי למסעדה.
בשנות ה-90 הפסיק הקולנוע את פעילותו, ואחר כך הוסב ל"מלון סינמה" על ידי נכדם של מייסדי הקולנוע. החזיתות שומרו, ולראשונה הפכו המרפסות לשמישות, לאחר שקושרו לחדרי האירוח הפנימיים. חלקיו הפנימיים של הבניין השתנו לגמרי, ונוספה גם קומה בנסיגה על הגג. בעל המלון שמר על רוח המקום ושילב בו תצוגה הקשורה לעולם הקולנוע שנעלם.
הקולנוע השני בכיכר דיזנגוף הוא "רב-חן". תכננו אותו במקור האדריכלים אריה שרון ובנימין אידלסון, שניהם חתני פרס ישראל. הקולנוע ממשיך לפעול גם היום, אלא שגם עתידו אינו בטוח, ואפשר שיהפוך לחלל מסחרי או מלונאי.
11. בית הכנסת הגדול של רעננה
אחוזה 101 (1947)
זרם המבנים האדיר שתכנן מגידוביץ בשנות ה-20 וה-30 פסק ב-1939. באותה שנה הוא החליף את בנו בתפקידו כמהנדס העיר רמת גן. רפאל נסע להשתלמות בשיקאגו, ומלחמת העולם השנייה מנעה ממנו לשוב לארץ. יחד עם המעבר לרמת גן, חלה הידרדרות במצב הכלכלי בארץ, והבנייה כמעט והופסקה לחלוטין. גם מצבו הבריאותי של מגידוביץ' הידרדר. עם שובו של הבן מארה"ב, חזרו השניים לתכן יחדיו, אלא שקצב העבודה היה כבר אחר.
את בית הכנסת הגדול ברעננה, שממוקם לצד הרחוב הראשי, תכננו עוד בשנות ה-30, אך השגת המימון התעכבה והבנייה הסתיימה רק באמצע שנות ה-40. בית הכנסת תוכנן בגישה דומה לבית הכנסת ע"ש מיסה. הוא מורכב ממערך של גושים קופסתיים עם דפנות חלקות ונקיות, שבהם שולבו פתחים אנכיים, בחלקם מלבניים ובחלקם מקושתים, כפי שנהג לעשות שני עשורים קודם לכן בבניינים האקלקטיים שתכנן בתל אביב.
תוכנית הבניין סימטרית. במרכז קיר המזרח עיצב מגידוביץ' ארון קודש מפואר, שהורכב מאותם אלמנטים אקלקטיים שאפיינו אותו בשנות ה-20.
קריירה מזהירה, ואז שטף דם במוח
מצבו הכלכלי והבריאותי של מגידוביץ' הלך והורע מאז אמצע שנות ה-30. תחילה חלתה רעייתו והתאשפזה דחופות בבית החולים, כשהוא תומך ומלווה אותה. באותה עת נקלע למשבר כלכלי, שנבע מכמה מהלכים לא מוצלחים.
ב-1937 פתח משרד עם שותף בנתניה שלא הצליח להניב רווחים, הוביל לסכסוך ופירוק השותפות לאחר שנה. הפסד כבד במיוחד בא בעקבות השקעה נדל"נית לא מוצלחת בשעתה: הוא רכש מגרש ברחוב התבור 26 ובנה בו בית דירות (לאחרונה שופץ והורחב הבניין בידי האדריכלית ניצה סמוק). המלחמה שפרצה הובילה לצניחה בשכר הדירה, ומגידוביץ' לא מצא שוכרים לדירות שנותרו ריקות. המשכנתאות שנטל מהבנקים היו לו כאבני ריחיים על צווארו. גם פרדס שבו החזיק הוביל להפסדים, ופעילות משרדו התל אביבי כמעט ונפסקה לחלוטין.
ב-1943 השתפר מעט מצבו הכלכלי של האדריכל. הוא נחלץ מכל חובותיו הכספיות ואף קיבל את תכנונם של שני מפעלים (תחום חדש מבחינתו), אך מזלו לא שיחק לו זמן רב. שנה לאחר מכן לקה בשטף דם במוח, נאלץ לפרוש מעבודתו ונותר נכה ומוגבל בתנועותיו ובדיבורו. ב-1961 מת.
שלושה עשורים אחרי מותו, פרסם האדריכל גלעד דובשני מונוגרפיה חלוצית בתחומה בישראל (משרד הביטחון ההוצאה לאור, 1993). על פני 304 עמודים הצליח דובשני לחשוף את סיפורו של מגידוביץ', להציג עשרות מהמבנים שתכנן ולנתח את תוכניותיהם, שאותן שירטט מחדש. בכך לא רק שהעריך מחדש את סגנונות הבנייה המוקדמים של תל אביב, אלא גם יצר קנוניזציה לדמותו ופועלו של האדריכל החשוב.
מי היה מהנדס העיר ששנא סגנון אקלקטי - והשליט את הסגנון הבינלאומי בתל אביב?
