בזק שלום: משטרת הג'קוזי לא תקום, אך הבניין משלם את המחיר ונהרס

1. משטרת הג'קוזי

הסערה פרצה לפני כארבע שנים, באוגוסט 2015, כאשר ערוץ האדריכלות של Xnet חשף את המיזם שמתוכנן בבניין הוותיק של "בזק" בפינת הרחובות לינקולן ויהודה הלוי בלב תל אביב.

היזם ישראל לוי (חברת "אורבנו") ביקש להעביר אל הבניין את תחנת "לב תל אביב" של המשטרה, ממשכנה ההיסטורי בצפון רחוב דיזנגוף אל האגף התחתון ומרתפיו של בניין "בזק". המשותף לשני הבניינים: שניהם שייכים לישראל לוי. הוא ביקש "לשחרר" את המגרש המשטרתי ברחוב דיזנגוף כדי לבנות בו פרויקט מלונאות ומגורים – שאושר לו כמה שנים קודם לכן – באמצעות העברת השוטרים למגרש השני שבבעלותו. המגרש היה שייך ל"בזק", ואחרי הפרטתה הוא התגלגל בין כמה יזמים עד שנרכש על ידי לוי.

התחקיר הוכיח שמיקום תחנות המשטרה בתל אביב נקבע במידה רבה ביוזמה פרטית, ולא מסיבות מבצעיות. שרטוט התוכניות, שנחשף באותה כתבה, גילה כי בניין "בזק" יהפוך לשעטנז שלא זכור כמוהו: בקומות המסד יהיו תחנת משטרה וחדרי חקירות - ומעליהם חדרי אירוח עם מרפסות ג'קוזי.

הבניין הוא ''שטח חום'' שמיועד למבנה ציבורי. בפועל, הציבור לא הרוויח דבר

ובינתיים, גם סניף הדואר נסגר, והתושבים צריכים לכתת רגליים לסניף מרוחק(צילום: אלי סינגלובסקי )

בבקשה להיתר, שהגיש היזם, זכו חדרים אלו לכותרת המבטיחה "מעונות סטודנטים", אלא שאף גוף אקדמי לא אישר כי יש לו חלק במיזם כזה. סביר יותר, שהכותרת נועדה כדי להציג את חדרי האירוח כ"שימוש ציבורי", שאינו סוטה מייעודו של המגרש. העירייה סירבה לאשר או להכחיש שמלונאות היא הכוונה האמיתית העומדת מאחורי העברתה של תחנת המשטרה, התעלמה מכך שיזם פרטי קבע דה-פקטו את מיקום תחנת המשטרה העירונית, ואיפשרה ללוי להתקדם עם היוזמה.

תושבי השכונה זעמו על המהלך, בטענה שמדובר בסטייה מתוכנית בניין העיר (תב"ע), שייעדה לשמש את המבנה לשירותי חינוך וקהילה בלבד. הם (ואנחנו בתוכם) פתחנו במאבק ממושך. ועדת הערר המחוזית ואחריה בית המשפט הסכימו עם עמדת התושבים; המערכת המשפטית אף ביקרה את התנהלות העירייה, לאחר שהתברר כי בהליך אישור ההיתר השתתף חבר מועצה (אלון סולר מסיעת "רוב העיר" של אסף זמיר) שהיה בניגוד עניינים.

לפני שנה וחצי הבינה משטרת ישראל לאן נושבת הרוח. במקום להעתיק את התחנה לרחוב יהודה הלוי, היא הודיעה כי תעבור למתחם תחנת הרכבת סבידור – מיקום סביר בהרבה, וגם קרוב יותר לתחנת דיזנגוף.

ישראל לוי רכש את תחנת משטרת דיזנגוף כדי להקים עליה פרויקט מלונאות ומגורים(תכנון: בר אוריין אדריכלים)

- וגם את מרכזיית בזק ברחוב לינקולן, לשם ביקש להעביר את השוטרים. בשני המקרים זה אותו אדריכל: גידי בר אוריין

לרגע היה נראה שהתושבים, ההיגיון ושלטון החוק ניצחו.

2. ההריסה

אם בגלל הכעס על מאבק התושבים המוצלח, אם בגלל חוב ארנונה תופח על בניין שלא מניב רווח, ואם מתוך רצון לנצל את התוכנית העירונית החדשה לשטחי ציבור, שמאפשרת להקים חניון מסחרי גדול במגרש, החליט היזם - עוד לפני שהסתיים ההליך המשפטי בנושא - להרוס את בניין המריבה. העירייה אישרה לו. 

התושבים שוב עלו על בריקדות: לטענתם, בקשת ההריסה אושרה בהליך מקל, מבלי שהעירייה דרשה מהיזם להציג את כוונותיו לגבי המגרש. בנובמבר אשתקד דחתה ועדת הערר את זכות התושבים לערור על ההליך; כשל גם ניסיונם של התושבים – בגיבוי של חברות מועצת העיר גבי לסקי וציפי ברנד - לאלץ את העירייה להפקיע את המגרש, כפי שנדרש על פי התב"ע (תא/מק/2604), באמצעות עתירה מינהלית. התושבים טענו, כי ללא שליטה עירונית בבניין, אין אפשרות להסתמך על המגרש מבחינת פיתוח השכונה, כפי שתכנית המתאר או תוכנית הרובעים המקודמת באזור מבקשות לעשות.

האבסורד זעק מדברי העירייה בבית המשפט: היא אמנם הודתה שאין לה שליטה על הנעשה במגרש, ושאינה יודעת מה מתכוון היזם לעשות בו לאחר שיהרוס את הבניין, אך במקביל הצהירה כי היא בטוחה שהאינטרס היזמי למקסם את רווחיו מהמגרש יתאים גם לאינטרס הציבורי, ולכן אפשר להגיע לאותן תועלות ציבוריות מהמגרש מבלי להפקיע אותו.

בית המשפט העדיף לקבל את עמדת העירייה, ודחה את עתירת התושבים.

בדצמבר האחרון חתם מהנדס העיר על ההיתר, ובכך הפכה ההריסה לעובדה מוגמרת, או כמעט מוגמרת: התושבים לא הרימו ידיים, והעלו שוב בפני העירייה פתרונות חלופיים שימנעו את ההריסה - לתת הקלות ליזם בחלק העליון של המבנה לטובת מגורים בעלי אופי ציבורי, כלומר מעונות סטודנטים אמיתיים ללא ג'קוזי, בתמורה להעברת האגף התחתון לרשות העירייה לטובת שימושים קהילתיים, שהאזור סובל מחסרונם.

התושבים ביקשו לוותר על חפירת חניון תת-קרקעי גדול במגרש, תוך גיבוש מודל כלכלי שיאפשר לעירייה להעביר את הבניין לבעלותה בשלבים, וכך לקיים את הוראות התב"ע ותוכנית המתאר בעלות מופחתת ובהסכמה עם היזם.

אלא שהעירייה לא הצליחה לקדם יוזמה כזו, בעיקר לנוכח התמורה שאותה דרש ישראל לוי. בשיחות פרטיות עם התושבים, הביעו חלק מאנשי מינהל ההנדסה תסכול על הריסתו הצפויה של המגרש, ללא היגיון כלכלי נראה לעין – שהרי נפח הבניין הקיים כה גדול, עד שהתוכניות המאושרות לבנייה חדשה לא יעניקו ליזם היקף גדול יותר באופן משמעותי.

3. אדריכלות, היסטוריה ואמנות

בניין "בזק" תוכנן ונבנה על ידי מחלקת עבודות ציבוריות (מע"צ), ומראהו אופייני לסגנון הבנייה הברוטליסטי של מבני הציבור שנבנו בישראל אחרי קום המדינה. בכך הוא מבטא את תפקודו הציבורי-ממלכתי: עוצמתי, מקומי, וצנוע בצורה ובחומר שלו.

הבניין נועד לשמש כמרכזייה הראשונה שתאפשר שיחות ישירות מחוץ לישראל, המרכזייה הבינלאומית "972", שהפכה מאז לקידומת הלאומית של המדינה. ב-1962 הוא היה בשלבי תכנון, כעבור שנתיים החלה בנייתו, ובסוף אותו עשור הוא נחנך. התכנון החל כאשר גד אשר כיהן כאדריכל הראשי של מע"צ (עד מותו ב-1965); מחליפו, האדריכל מרדכי שושני, שתכנן גם את בניין הדואר המרכזי בשכונת יד אליהו, היה אחראי על ביצוע התוכנית.

מע"צ תחת שושני זכתה בפרסים על עבודתה האדריכלית באותן שנים, לרבות פרס רוקח לאדריכלות. פרסומים שונים בשנים 1967- 1969 סיפרו על פריצת הדרך הטכנולוגית שנקשרה לתכנון מערכות התקשורת בבניין, ועל התעלות המקשרות אותו לבניינים נוספים בכל רחבי העיר – כמו בניין בזק בנווה צדק (ליד מלון דן פנורמה) ובניין בזק בהמשך רחוב יהודה הלוי (אכסניית "אברהם" כיום) – תעלות שקיימות עד עצם היום הזה.

חזית הבריסוליי (משרביית הבטון), המאפיינת את קומת המסד הבולטת, מתוארת במחקרו של ד"ר צבי אלחייני, מייסד "ארכיון אדריכלות ישראל". אלחייני מצא בבניין השראה מהאדריכל הברזילאי הנודע אוסקר נימאייר, ששהה באותה תקופה בישראל.

שי פרקש מפרק את האריחים של ג'ניה ברגר(צילום: דור נבו)

מוזיאון ארץ ישראל הסכים לקלוט אותם. העירייה לא עזרה כלל(צילום: דור נבו)

חזית המשרבייה הדומיננטית וההעמדה המוצלחת של הבניין על הרחוב(צילום: אלי סינגלובסקי)

תבליט הציפורים בחזית הצפונית של הבניין היה פרי יצירתה של ג'ניה ברגר. היא הייתה ממקימי כפר האמנים עין הוד, וב-1968 זכתה במשימה לעטר את בניין בזק אחרי מכרז רב-משתתפים. לימים, היא זכתה באות "יקיר העיר תל אביב". העירייה, אגב, סירבה לממן את פירוק ושחזור תבליטי הקרמיקה, אחרי שהוחלט להרוס את המבנה. מי שלקח זאת על עצמו היה שי פרקש, אומן רסטורציה, ששיכנע את היזם לאפשר לו לפרק את התבליטים, ומוזיאון ארץ ישראל מימן את המהלך והחליט להציג אצלו את האריחים המשוחזרים.

גם בתוך המבנה היו אלמנטים אמנותיים בעלי ערך, כגון אריחי קרמיקה של מפעל "לפיד". שילוב יצירות האמנות ביטא את רוח התקופה שאפיינה את כל בנייני מע"צ, מתוך שאיפה לחבר בין תוצרים "כחול-לבן" לבין אדריכלות מבני הלאום. האדריכל שושני כתב ב-1975 במאמר בעיתון "מעריב": "בעוד שתקציב הוא אמצעי בן חלוף, הנה בניין, פרויקט, שכונה, עיר וכיכר, ערכם לדורות. בינסיונות שכנוע לקבלת תקציבים, אנו נתקלים בפסיקה שמטוס ותותח וטאנק חשובים מכך. זה ודאי נכון. אולם לנגד עינינו קמה מדינה... היא מופיעה מעוותת, אפורה, שיגרתית, מכוערת, מלוכלכת ובלי שאר רוח. מע"צ הצליחה לרכוש את אמונו של האוצר וקיבלה הסדר תקציבי המאפשר לשלב יצירות אמנות פלסטית בשטחים רבים, בקישוטם ועיצובם של בניינים".

4. שימור ופוליטיקה

סופו של בניין "בזק" מגלם במידה רבה את היחס הקריר כלפי המבנים המוסדיים של ימי ראשית המדינה, אלה שנבנו בסגנון הברוטליסטי הישראלי, המזוהה בעיקר עם הבטון החשוף. יחס זה מתבטא, לפני הכל, בעצם האפשרות למכור את הבניין – יחד עם מאות מבנים ציבוריים אחרים – כאשר הפריטו את "בזק" ללא כל דיון ציבורי בנושא, ומבלי לקבל בעבורם את התמורה הכספית הראויה, בהכרח.

ההריסה גם ממחישה את חוסר היכולת של גורמי השלטון ומובילי דעת הקהל להשקיע מאמץ בחידושם של מבנים אלה, אולי בגלל טעמו של חלק ניכר בציבור הישראלי, שרואה בהם "מבנים מכוערים". בניין "בזק" בגבעתיים נמצא במצב טוב יחסית, אך מיועד להריסה; בניין "בני ברית" ברחוב קפלן בתל אביב (אדריכל יהושע גוירצמן, 1963) נהרס לפני כשנה לטובת חניון; בניין הנהלת "מקורות" ברחוב לינקולן בתל אביב (רפופורט, גליברמן, פרנקל, 1960) מיועד להריסה לטובת מגדל; ומבנה תחנת "בת גלים" בחיפה (שרון-אידלסון בשיתוף פרייברגר ורוזוב, 1974) עומד מוזנח זה שנים, ומחכה למחיקתו. גם כשמדובר במבנה של אדריכלים מפורסמים שזכו בפרס רוקח (בית המלין בתל אביב בתכנונם של שרון-אידלסון, שהכיל ציור קיר חשוב של האמן שלום סבא, 1959) - הפתרון המקובל הוא הריסה.

בית המלין (מימין) ברחוב ויצמן בת''א נהרס(צילום: י.קלטר, מתוך אוסף התצלומים של יעל אלוני, באדיבות ארכיון עזריאלי לאדריכלות; אוסף אריה שרון)

בית הנהלת ''מקורות'' ברחוב לינקולן מיועד להריסה גם הוא(צילום: אביגיל עוזי)

וכך גם במרכזיית "בזק" ברחוב לינקולן: אין זכויות בנייה מיותרות במגרש, הבניין עומד בצורה טובה ביחס לרחוב, תקציב החידוש אינו גבוה, ויש צורך אמיתי בבניין ציבור שם – ועדיין, רוב הציבור יעדיף כנראה בניין חדש. "מה הטעם להילחם נגד הריסת מבנה כל כך מכוער?" נשאלנו פעמים רבות. מי רוצה לראות את הבטון והגרנוליט המאסיביים האלה מול העיניים? במקרה הטוב ירצה הציבור להיפטר מהעול הכלכלי שבהחזקת הנכס, כמו במקרה של בניין הדואר המרכזי ביד אליהו, העומד בימים אלה למכירה.

הוויתור הכמעט מוחלט על שימור מבני הסגנון הברוטליסטי, בתקופה שבה אנו כבר מכירים בערך של מבנים לשימור מתקופות אחרות ופועלים למענם בקפדנות – שלא לומר בקטנוניות (להלן המבנים הטמפלריים בשרונה) – הוא ויתור מקומם. נכון, ההכרה הציבורית דורשת זמן; אבל בינתיים נכחדים מבנים חשובים שמתעדים את תקופת ראשית המדינה, ומספרים סיפור חשוב עליה. לא רק שאנחנו מוותרים על מבני ציבור עצומים, שיכלו לשרת אותנו עוד שנים רבות, אלא שחוסר ההיגיון בהריסתם זועק גם בהיבט הסביבתי של הריסות מיותרות: מבנים אחראים לכמחצית מצריכת חומרי הגלם העולמית, וההערכה היא שתהליכי בנייתם והריסתם מייצרים כ-55% מהפסולת העולמית.

ייתכן שהמבנים הברוטליסטיים נתפשים בעיני הישראלים לא רק כ"אדריכלות מכוערת וגסה", אלא כסמל לשלטון מפא"י, לשיכונים המשוקצים, להסתדרות המושחתת ולהעדפה המוחלטת של הציבורי על חשבון הפרטי. זו תקופה בהיסטוריה שלנו שחלק גדול מהציבור רוצה לשכוח. יכול גם להיות שבניינים אלה מבטאים ערכים, שמבחינת הישראלים אין כבר טעם לשמר, ולכן קל להעמיד רבים מהם להריסה, מבלי שהדבר עולה לדיון ציבורי.

זה עשוי להסביר מדוע במקרה של בניין בזק בלב תל אביב, גם כשהיה על השולחן מתווה כלכלי, צורך פרוגרמתי ציבורי ובקשה (אם לא תחינה) מצד התושבים לחדש ולא להרוס בניין הראוי לשימוש, אין דבר שעמד בפני הסלידה מהברוטליזם – ולכן דינו של הבניין נחרץ: להריסה!

• הכותבים הם אדריכלים המייעצים לעמותת "ירוק וגם בטון", עמותת התושבים של השכונה שבה עמד בניין בזק