הבוקר (יום שני), בשעה 07:30, עומדת להתחיל הריסתו של "בית המלין", בניין עטור פרסים סמוך לכיכר המדינה בתל אביב, לטובת מגדל מגורים. יחד עם הבניין שנחנך ב-1959, וזיכה את מתכנניו בפרס רוקח, ייהרס ציור קיר חשוב שיצר האמן שלום סבא (1975-1897), מבכירי האמנים שפעלו בישראל מאז שנות ה-40 של המאה שעברה ועד לעזיבתו באמצע שנות ה-60.
"הציור 'אחוה - יוסף מתוודע אל אחיו' חשוב מאין כמותו, והריסתו היא דבר בלתי נסבל", נזעק חוקר האמנות והאוצר גדעון עפרת, כשהוא מתבשר על הכוונה להרוס את הבניין והציור. עפרת אצר ב-1994 במשותף עם גליה בר אור, אז האוצרת ומנהלת המשכן לאמנות בעין חרוד, תערוכה מקיפה ששבה וחשפה את מכלול יצירתו של סבא.
''הציור לא הוזכר בשום שלב''
שי פרקש, אמן שימור ושחזור ציורי קיר, גילה רק ביום שישי האחרון כי הבניין עומד להיהרס. בעקבות הגילוי הזדרז לבקר אתמול (א') בבניין, ולגלות היכן מתחבא הציור שהוסתר במשך 40 שנה מאחורי קירות גבס, צבע וטיח. על חשבונו הוא החל לחשוף את הציור. עם הגילוי, ובעזרת ערוץ האדריכלות של Xnet, הצטרף ברגע האחרון גם אגף השימור בעירייה לפנייה אל היזם, כדי לנסות לעכב את ההריסה ולמצוא פתרון לציור החשוב.
"קנינו את המבנה לפני שנתיים וחצי", אומר אבי שוורץ מהחברה היזמית, הבונה כעת את המגדל. "הציור לא הוזכר בשום שלב, וכל עיכוב של ההריסה יעלה עשרות אלפי שקלים כי המכונות כבר נמצאות באתר". אנשי המקצוע, כך נראה, נרדמו. בתיק התיעוד לבניין, שערך האדריכל גיורא סולר, הציור לא מוזכר, איש לא התריע מפני הריסתו, ואגף השימור לא טרח להתעמק ולבחון את המסמכים.
את המגדל החדש מתכנן משרד האדריכלים יסקי-מור-סיון. בשיחה שהופנתה לאדריכל גיא רימור, האחראי לפרויקט במשרד, הוא סירב להתייחס וטרק את הטלפון.
צפו בפרסומת של הפרויקט: היזם מתגאה שזהו מגדל "תרבותי" - והורס בניין מופתי עם ציור היסטורי:
מדוע לא נערכה בדיקה מעמיקה? "זו החלטה של העירייה", אומר האדריכל ירמי הופמן, מנהל אגף השימור בעיריית תל אביב יפו. "הם פחדו שמשהו עלול לגרום לא להרוס". עדיין, ברגע האחרון הוא וצוותו הזדרזו לסייע בדחיפות למהלך שבו פתח פרקש. מהלך שלא עלה יפה.
יוסף ואחיו, דרמה משפחתית
הציור של סבא הותקן באולם ההתכנסות המרכזי שבקומת הקרקע של בית המלין - אולם שהתנשא לגובה של כמעט שתי קומות. (שטחו של הקיר המצויר כ-50 מטרים רבועים, כגודלה של דירה קטנה). בשל גודלו של הציור, שלא נלקח בחשבון בעת תכנון הבניין, נאטם פתח החלון הגדול שפנה לכיוון דרום, ועל הקיר הפנימי החדש שנבנה, סבא צייר את עבודתו המונומנטלית.
הציור מציג רגע המתואר בסיום ספר בראשית, שבו חושף יוסף את זהותו בפני אחיו. האחים מזנקים לקראתו, ויוסף יורד אליהם לחבקם. דמותו של אחד האחים תופסת כמעט מחצית משטח הקיר הגדול, וכל שאר הדמויות נעשות קטנות יותר ויותר עד לדמותו של יוסף הזעירה, המופיעה בפינת הקיר, הודות לבחירה בפרספקטיבה אלכסונית.
בשונה מהמקובל, סבא בחר לתאר את הסצנה מנקודת מבט ייחודית שהעניקה למפגש את הדרמה המשפחתית המורכבת.
"מכה לתרבות הישראלית"
עפרת מספר כי סבא, שעלה לארץ מגרמניה, במסגרת העלייה החמישית ב-1936, ולאחר עצירה ממושכת בצרפת, זכה כאן לתהילה, לאחר שציורו "גז" הפך לכרזה שנתלתה ברבים מבתי התושבים היהודים בארץ ישראל. הציור נבחר להיות מוצג בפתיחת הבניין החדש של מוזיאון תל אביב ב-2011, ועבודותיו של סבא זוכות עד היום למחירים גבוהים במכירות פומביות של אמנות ישראלית.
בשנות חייו בארץ יצר סבא שמונה עבודות קיר - מאשקלון בדרום, דרך בית יד לבנים בגבעתיים ועד לטכניון בצפון. "היו לו ניסיונות רדיקליים", מציין עפרת. "בין 1949 ל-1952 הוא יצר רישומים תנ"כיים, כמו עקדת יצחק ונוח והתיבה, שאותם הוא ייעד לציורי קיר. את הרישומים הוא הציג בתערוכה שנערכה במוזיאון תל אביב. סבא עסק בתורת הפרספקטיבות; הוא הביט על עקדת יצחק מתוך המזבח עצמו כשראשו של יצחק נראה ענק, ידו של אברהם נמצאת קטנה בהמשך ובמרחק גדול יותר נמצאת דמות המלאך. אותו הדבר בציור של יוסף ואחיו, שבו נראים האחרים עצומים ויוסף עצמו מופיע בפינה כדמות קטנה ומרוחקת. אלה זויות מבט נדירות מאוד שבאמצעותן היסב את המבט לתצורות מפתיעות".
"מדובר במכה לתרבות בישראל, נזק בלתי הפיך", קובעת גליה בר אור, שאצרה, כאמור, את תערוכתו של סבא עם עפרת. "גם כשמוצאים ממצא ארכיאולוגי בעבודות בנייה, אז עוצרים הכל ומתחילים לחפור. זה הרי סיפור של מורשת. הציור הוא של האמן אולי הכי חשוב שהיה כאן בארץ, וזו עבודה שאין כמותה. מדובר באחד הקירות אמנות הגדולים והמשמעותיים שנוצרו".
בר אור רותחת על הכוח בו אוחזים יזמים, ובא על חשבון נכסי התרבות: "במקום להבין שמדובר בנכס שמעשיר את כל מי שקשור אליו, רואים בו מעמסה. התפיסה שצריך לשטח כל דבר ותוך זמן קצר להכניס את הכסף אל הבור השחור שאף פעם לא מתמלא היא תפיסה חולנית".
חנוכת הבניין והציור סוקרה בעיתונים
בחנוכת הציור, שהתקיימה עם חנוכת בית המלין ביוני 1959, השתתפו אויגן קולב, מנהל מוזיאון תל אביב, ויליאם באקסטר, הממונה על שגרירות ארה"ב בישראל, וכן אייזק המלין, שעל שמו נקרא הבניין, ושימש כמנהל מרכז ידידי ההסתדרות בארה"ב.
האירוע סוקר בעיתונות היומית בישראל. עיתונאי "דבר" הציג פרשנות לציור: "היצירה ניתנת להתפרש כסמל השלום, ובמובן רחב יותר משמעותה אחוה בין בני האדם". יונה פישר, אוצר ומבקר אמנות ולימים חתן פרס ישראל, כתב במאמרו על הציור, שפורסם בעיתון "למרחב", כי "ניקיון הביצוע, השלמות הסגנונית ופשטות ההבעה מקנים לציור קיר זה מקום נכבד ביותר בין עבודות מסוג זה שבוצעו בארץ".
לימים, מסיבה שאינה ידועה כוסה הציור בשכבת צבע, הוקמו לפניו שני קירות גבס ומחיצות והוא נשכח.
אף אחד לא ניסה להציל את הציור
את בית המלין, ששימש במשך שנים את ההסתדרות, תכננו שני חתני פרס ישראל - אריה שרון ובנימין אידלסון (לראשון תוקדש בהמשך השנה תערוכה גדולה במוזיאון תל אביב לאמנות). שרון היה בוגר בית הספר "באוהאוס" בגרמניה, שהשנה מציינים 100 שנים להקמתו בתערוכות ובפרסום ספרים וסרטים ברחבי העולם. זהו אירוע תרבותי בינלאומי חשוב, כשבאותה שעה בוחרים בישראל להרוס בניין באוהאוס אמיתי, בלי בדיקה מעמיקה. לבית המלין אין תחליף, לעומת המגדל - עוד מגדל - שעומד להחליף אותו.
שרון ואידלסון תכננו גם את "בית ליסין", הצמוד לבית המלין, וזכו על שני הבניינים ב"פרס רוקח למפעלי הנדסה", שהיה בזמנו הפרס הגבוה ביותר לאדריכלות בישראל (פרס ישראל ניתן לאדריכל רק מ-1962, ובו זכה אריה שרון, ואחר כך גם שותפו אידלסון). לצדם, זכו בפרס האדריכל, דב כרמי (על תכנון בנייני ההסתדרות ברחוב ארלוזורוב), וצמד האדריכלים הצעיר אברהם יסקי ושמעון פובזנר (על תכנון בית מגורים משותף ברחוב רמברנדט). רצה הגורל ומשרדו של יסקי, הוא זה שמוביל את הריסת בית המלין; כאמור, האדריכל האחראי סירב לשוחח בנושא.
בית ליסין ובית המלין נמכרו על ידי ההסתדרות בשנות ה-90 לגורמים פרטיים. על בית ליסין הכריזה עיריית תל אביב-יפו כבניין לשימור, אך למבנה הצמוד אליו ניתן היתר הריסה. למרות העובדה שמידע על הציור, שהוסתר מאחורי צבע וקירות גבס היה ידוע, לא נעשה דבר כדי לאתר אותו ולנסות להצילו.
בסיור שנערך אתמול (ראשון) בבניין, בהשתתפות נציגת אגף השימור בעירייה, שי פרקש ונציג היזם, לא הגיעו המשתתפים להסכמה, והבניין כאמור ייהרס ועמו ציור הקיר. פרקש אמנם לקח כמה דגימות של הקיר כדי שניתן יהיה לשחזר על פיהם את הציור, אך הציור המקורי יאבד לעד.
