כשצועדים ברחובות תל אביב ורואים "מבנה לשימור", עולה – לפחות אצלי – שאלה ביני לבין עצמי: מה מתוכו מקורי ומה הוא התוספת?
התשובה לשאלה הזו אינה קלה. למעשה, זו השאלה המרכזית שעמה מתמודדים אדריכלים, כשהם משמרים מבנים הכוללים תוספות בנייה, ולמען האמת, אין תשובה נכונה אחת.
יש שתי אסכולות דומיננטיות בנוגע לתוספת בנייה למבנים לשימור (בנוסף לאסכולה הקפדנית הגורסת כי מבנה לשימור חייב להישאר כמו שהוא – ללא אף תוספת - אחרת לא מדובר בשימור). אסכולה אחת גורסת שהתוספת צריכה להיות ברוח המבנה לשימור, ואילו השנייה דוגלת ברוח החדשנות. כל אחת מהן יכולה לעבוד היטב, בתנאי שהיא מבוצעת היטב.
כובע שחור לאיכר
ה"כתר" השחור והבולט מעל בית האיכרים ברחוב קפלן בתל אביב (אדריכל: שמואל רוזוב) מסמל את רוח השימור החדשה. לעומת המבנה לשימור מתחתיו, שהוא מבנה גושני ובהיר עם חלונות קטנים, הכתר הוא ההיפך הגמור: מבנה אוורירי, שחור, מסתיר מאחוריו קיר זכוכית, ונוצץ ככתר על ראש נסיך השימור. אם בעבר, נהוג היה לבנות תוספות למבנים לשימור בנסיגה, תוך מתן כבוד וריחוק מהמבנה לשימור, הנה הכתר בבית האיכרים דווקא בולט מהמבנה לשימור.
ואכן, מאז נחנכה תוספת הכתר ב-2016 בתכנונו של האדריכל גידי בר אוריין, התוספו בתל אביב עוד ועוד "כתרים" בחומר חדש וללא נסיגה מהמבנים לשימור. בר אוריין ממשיך עם אותו סגנון בתוספת לבניין לשימור ברחוב יהודה הלוי 16, עם תריסים חדשים שאינם בנסיגה, ואף בולטים מהמבנה בעת פתיחתם כלפי מעלה. גם המבנה לשימור ברחוב אלנבי 52-54 (פינת גאולה), של האדריכל המנוח אלכסנדר לוי. שימורו של המבנה האיקוני מהסגנון האקלקטי, עם התוספות העצומות (קימל-אשכולות), בולט עם כתר לבן-אפור מלוחות חיפוי חדשים - תוספת בולטת שזוכה גם לביקורת.
מגמת הכתרים בתל אביב החלה בבית האצ"ל במנשייה כבר בשנות ה-80, עם תוספת בנייה בזכוכית שהפכה למותג. מאז החליפו חומרים חדשים את הזכוכית, בין אם מדובר במבנים לשימור באנטוורפן ובין אם במוזיאון פראדה במילאנו עם התוספת המוזהבת של האדריכל רם קולהאס.
''צריך להשתנות''
"תפישתנו היא שכשמוסיפים, צריך לאפיין מה חדש ומה קיים ולא לערבב", מסביר בר אוריין. "בבית האיכרים הדגשנו בחומר ובניתוק בין החדש לישן, וזו התפישה הנכונה. ככה אתה רואה את השכבתיות וההיסטוריה. המיסמוס של לעשות טרנספורמציה בין החדש והישן הוא פחות נכון שימורית, כי תוספת הקומות פוגעת באופי האופקי של המבנים מהסגנון הבינלאומי. אבל כל מקרה לגופו. מחלקת השימור מכתיבה שתוספת קומה תהיה כמו הקיים, והשאר בנסיגה ובחומרים חדשים. אז אם אנחנו מוסיפים קומה דומה לקיים, עושים שינויים בניואנסים".
אבל זה יוצר שינוי מהותי במבנה לשימור. האנשים ברחוב, שאינם אדריכלים או מכירים את הניואנסים, לא מבחינים בהבדל. כמו שאמרת בעצמך, כך נפגעת האופקיות והפרופורציות המקוריות של המבנה, שמקבל עוד קומה דומה. זה לא חוטא לכל הרעיון של השימור?
"זה הקונספט שהובילה מחלקת השימור. היום הם יותר פתוחים".
וזה שהתוספות החדשות בולטות מהמבנה - זה לא פוגע בשימור?
"לא משנה אם זה בולט או לא בולט. החיבור בין שני החומרים יוצר את המתח בין ישן לחדש. זו התפישה הכי נכונה. תראה את בית האיכרים בלילה, כמה זה מוצלח כשכל התוספת מוארת".
ירמי הופמן, מנהל מחלקת השימור בעיריית תל אביב-יפו, אכן מקדם את הרוח החדשה. "הקוד האתי הוא שצריך להשתנות", הוא טוען. "זו גנטיקה יהודית. בחומריות יש כל הזמן השתנות ואופנות. בתפישתי צריך שרוח הזמן תתבטא, ולא לבוא בתור המפקד העליון שאומר באיזה חומרים וצבעים להשתמש בחלק החדש. אמנם לא כל הצעה מתקבלת ומנסים לשמור על גבולות גזרה - לא יותר מדי נוצצים או ורודים- גם אם האדריכל רוצה".
ובכל זאת, מה התפישה שלכם?
"זה משתנה בין אזור לאזור - פלורנטין, לב העיר, אונסק"ו (אזור 'העיר הלבנה', ד"ג). בלב העיר תוספת שתי קומות תהיה בקונטור הקיים. באונסק"ו קומה בקונטור הקיים, קומה בנסיגה וקומת גג".
אבל הקומה בקונטור הקיים משנה את הפרופורציות ואת האופקיות של המבנה. למה אתה מעודד את זה?
"במקרים שהבניין היה עם פרופורציות מיוחדות, אנחנו לא מוסיפים זכויות, ואין הרבה כאלה. את מה שיש הגדרנו לשימור מחמיר, כמו בית אנגל שעכשיו שומר. כל תוספת משנה את המבנה ההיסטורי והפרופורציות. בלב העיר אני לא מאשר בתוספות לעשות חיקוי, אלא להראות את רוח הזמן היום. שבע הקומות שהגדיר האוסמן בפאריז זה שכבות, ואם יש לך רגישות ארכיטקטונית בעין, אתה רואה את השכבות וקורא את השינויים שקרו בעיר. אבל להקפיא את כל העיר?"
התוספות החדשות, למשל באלנבי 52-54, טובות לדעתך?
"יותר קל לי לקבל אותו, אם בקריאה אדריכלית של הבניין אתה רואה את המבנה ההיסטורי ואת התוספת החדשה שאיפשרה את המימון לשיפוצו. קיבלתי החלטות מאוד לא קלות. זו פשרה ארכיטקטונית, ואני חי עם זה מצוין".
ובעניין הנסיגה מהמבנה לשימור: זה הכרחי מבחינתך?
"לפעמים כן. זה לא דת. השאלה איך מוצאים איזון והקשבה".
שיפוד של עמוד בטון
נדמה שאיזון והקשבה חסרים מאוד בכל המקרים שבהם אושרו תכניות נקודתיות של מגדלים, בתמורה לשימור מבנים קטנים שמתחתם. המגדלים שמעל המבנים לשימור הפכו אותם לצעצועי משחק מיניאטוריים, המשמשים כקישוט למגדל הענק שמעליהם. כך רואים במרכז המושבה רחובות, וכך רואים בכל אזור שדרות רוטשילד תל אביב, כשהדוגמה הכי קשה לצפייה היא בית אדלר ששופד באכזריות על ידי עמוד בטון, שחדר ברגל גסה לתוך המבנה לשימור. כך גם בחזית המבנה ששומר רק לאחרונה ברחוב טרומפלדור פינת הירקון: שומרה ממנו רק חזית של 4 מטרים, בעוד שכל השאר נהרס לטובת מגדל חדש.
את תוספת הכתרים בחומרים חדשים אפשר לכנות כגישה התל אביבית העדכנית, ואילו בערים שבהן משמרים מבנים בעלי מסורת ארוכה יותר באבן או מהתקופה הטורקית - ביפו, בירושלים ובחיפה - נדמה שמאומצת גישה מסורתית יותר: התוספת והמבנה לשימור מתאחדים בצורה הרמונית למבנה אחד בעל מראה היסטורי, המורכב משכבות מעט שונות.
מלון "ביי קלאב" ברחוב חסן שוקרי בחיפה הוא בית אבן ערבי, שהוסיפו לו קומות בגמר אבן בסיתות עדין השונה מהסיתות הגס המקורי, ועם גיאומטריה של פתחים שדומה למקור – כדי להמשיך בקו הבנייה המקורי – תוך שמצביעים בעדינות על קו ההפרדה בין החדש לישן. גם מלון "שומאכר", במושבה הגרמנית בחיפה, מחופה באבן בסיתות עדין השונה מהאבן הגסה המקורית, ומופרד מהמבנה לשימור באמצעות אלמנט גושני בגמר זכוכית, כשילוב של אלמנט מודרני. בירושלים אפשר לראות דוגמה לכך ב"מלון אוריינט" (מתחם הסיבים לשעבר), שם נעשתה עבודה מוצלחת בגמר אבן של שילוב חדש עם ישן.
"זה אתגר גדול לייצר תוספת מוצלחת. בעיניי, הדבר החשוב ביותר הוא לוודא שהתוספת לא רק שלא מאפילה על הבניין לשימור, אלא לא פוגעת במאפיינים העיצוביים שלו, ודווקא מדגישה אותם", מסביר גיא שחר, מהנדס, גיאוגרף ואדריכל העוסק בשימור. "גם כשהתוספת ממשיכה את השפה של הקיים, נהוג שנראה איזה קו סימבולי או ממשי, המבחין בין המקור לתוספת, דבר שמקובל גם בשימור ושחזור עתיקות".
אלא שהקו המפריד בין המשומר לחדש הוא חמקמק, או קשה לזיהוי למי שאינו אדריכל מיומן. דוגמאות תל אביביות יש למכביר: הבניינים ברחוב אחד העם 110, ג'ורג' אליוט 11, עין ורד 3, שטראוס 3, שדרות ח"ן 38– בכולם נוספה קומה דומה לקיים, למרות שהיא לא הייתה במקור. מה שמשותף לכולם הוא בית היוצר – משרדו של בר אוריין, שכאמור מסביר שזו דרישת מחלקת השימור, כפי שירמי הופמן מאשר.
אז מה הפתרון הנכון? נדמה שאיזון, הקשבה ורגישות הן מלות המפתח. אין כאן כללי אצבע ברורים, אך ככל שמתרחקים מהמרכז הן מתפוגגות בתוך מכלול עסקת הנדל"ן. והנה, ברחובה הראשי של העיר רחובות (רחוב יעקב 36) שומרו שני בניינים לשימור המשמשים כיום למסחר, ומעליהם הוסיפו מגדל מגורים חדש בן תשע קומות. המגדל בנוי בהמשך למבנה אחד עם נסיגה קטנה ממנו, וכלפי המבנה השני לשימור הוא גוהר בצורה מאיימת והופך את גג הרעפים לבדיחה מיניאטורית.
יש לקוות שבתל אביב ובכל הארץ הרגישות בתוספת בנייה למבנים לשימור תגדל, ועימה גם יופיעו גישות חדשות בחומרים חדשים, שיאתגרו וירחיבו את השיח האדריכלי, וההתייחסות לשימור לא תראה בו מטרד – אלא משאב.
עדה כרמי-מלמד, כלת פרס ישראל, חושבת שאסור לגעת בבניין המקורי:
